כשהייתי בת שלושים. אחרי הפסקה ארוכה החלטתי לחזור לפסנתר. ידעתי שכדי שאתמיד בנגינה עם האימהות והחיים. אני חייבת מורה. פעם בשבוע פגשתי אותה. היא לימדה אותי לנגן בצורה שלא למדתי אף פעם. כשהגיעה סוף השנה היא אמרה לי: תקשיבי…אני עושה כל קיץ מופע סיום. התלמידים שלי רובם צעירים. אבל אולי תרצי גם? את לא קמה […]

בתקופה האחרונה מרגישה שמשהו לא זז. לא מתקדם. הכל מרגיש לי אותו דבר. שגרתי מדי. מוצאת שאין לי סבלנות. עושה דברים ולא מתמלאת מהם. שלא לדבר על השראה. וכשאני שואלת את עצמי: לאן אני מכוונת או מה אני בכלל רוצה? התשובה שעולה לא ממוקדת. כאילו העדשה דרכה אני מתבוננת יצאה מפוקוס. מטושטשת. לא ברורה. או

כתבה העוסקת בהתחלות וסיומים של שיעורים ותהליכים. נסתקרן מהו הסגנון האישי להתחלה וסיום נתבונן ונבדוק איך לדייק אותו. פורסם במגזין "הגיע זמן חינוך" ב4/7/2021. קישור לכתבה: https://www.edunow.org.il/article/4058

קראתי את הספר שלה בנשימה אחת. הרגשתי שהמלים שלה פונות אלי. מדברות אלי: אמיצות. נשיות. עמוקות. אף פעם לא עשיתי דבר כזה אבל משהו מבפנים קרא לי ליצור איתה קשר. אחרי שבועיים אזרתי אומץ וכתבתי לה בפייס. יום אחר כך פתחתי את המחשב וראיתי. היא השיבה: במוצ"ש אני בשבוע הספר בתל אביב אשמח שתבואי לבקר.

בן זוגי ואני באוטו. בדרך לתל אביב. יצאנו מוקדם בבוקר מהבית. ארגנתי שני תיקים: אחד לנו ואחד לילדים. סידרתי הכל: בגדים. יש. תרופות ליתר ביטחון. יש. מוצצים. חיתולים. ספרים לגדולים. יש יש יש. בכי קורע לב קלאסי כשעוזבים את הדירה של הורי. 2 דקות מאוחר יותר מקבלת סמס: הבכי נירגע. כולם בטוב! תהנו. מאז שהייתי