סיפור קשיבות (מיינדפולנס) לילדים ונוער. הסיפור מספר על אח ואחות היוצאים למשימה חשובה ועל מה הם לומדים מסבתם החכמה. בעיקר על כוחה של עצירה ותשומת לב לנשימה לתמוך בעת סערת רגשות. ניתן להמחיש את סערת הרגשות והעצירה על ידי צנצנת זכוכית מלאה מים ונצנצים.
אני והקטנה בטיול הקבוע לגן השעשועים. היא אוהבת את זה. גם אני. ההליכה באוויר של אחר הצהרים. ההתאווררות מהבית. אם יש לי מזל נפגוש חברה. נשב על הספסל ונפטפט. אבל כשאנחנו מגיעות יש שם כמה ילדים צעקנים ואימהות רעשניות. אז אחרי הריטואל הקבוע וסיבוב על כל המתקנים אני אומרת לה: " יאללה, בואי נלך. לא
הבטחתי לעצמי שאקח אותי לים. שבוע קודם, רגע לפני שהחופש נגמר, הבכור היה חולה. והים היה רחוק. אז החלטתי שהיום זה קורה. ויהי מה. כאב הראש כבר הטריד אותי מהבוקר. בכל זאת האחד בספטמבר. לקחתי כדור ולא ממש עזר. חוזרת מהעבודה ולרגע מתלבטת: אולי בכל זאת אוותר? מזהה את ההרגל: להיטלטל. להיות נסערת. מכל שינוי
כשהייתי בת שלושים. אחרי הפסקה ארוכה החלטתי לחזור לפסנתר. ידעתי שכדי שאתמיד בנגינה עם האימהות והחיים. אני חייבת מורה. פעם בשבוע פגשתי אותה. היא לימדה אותי לנגן בצורה שלא למדתי אף פעם. כשהגיעה סוף השנה היא אמרה לי: תקשיבי…אני עושה כל קיץ מופע סיום. התלמידים שלי רובם צעירים. אבל אולי תרצי גם? את לא קמה
בתקופה האחרונה מרגישה שמשהו לא זז. לא מתקדם. הכל מרגיש לי אותו דבר. שגרתי מדי. מוצאת שאין לי סבלנות. עושה דברים ולא מתמלאת מהם. שלא לדבר על השראה. וכשאני שואלת את עצמי: לאן אני מכוונת או מה אני בכלל רוצה? התשובה שעולה לא ממוקדת. כאילו העדשה דרכה אני מתבוננת יצאה מפוקוס. מטושטשת. לא ברורה. או