זכוכית המגדלת

סיפור קְשִׁיבוּת (מיינדפולנס) לילדים ונוער. הסיפור עוסק בילד שיוצא לטיול ומה הוא לומד על כוחה של הפניית תשומת לב לטיפוח יכולת הריכוז. ניתן לתרגל יחד את "עמידת החסידה" בכדי להדגים את כוחה של הפניית תשומת הלב לטיפוח ריכוז.

טומי יצא מביתו בבוקר בדרך לבית הספר. הוא לבש מעיל, כפפות וכובע צמר שמכסה את האוזניים. היה אמנם כבר שמונה בבוקר אבל עדין חושך מוחלט, ככה זה פה בחודש נובמבר. טומי כבר יודע, האור יעלה רק לקראת תשע כשיישב בכיתה בשיעור.

הדרך מביתו של טומי לבית הספר אורכת כמה דקות. הולכים על שביל רחב שמשני צדדיו עצים גבוהים וירוקים. בעונה הזו, הקור מתגבר והגשם גם. בצידי הדרך טומי רואה פטריות שמתחילות לצוץ ליד העצים. אמא שלו לימדה אותו להבדיל בין פטריות אכילות לרעילות.

היא עזרה לו לזכור וללמוד את כל הסימנים וההבדלים ביניהן. זה לא היה לו קל אבל הוא למד את כולם: את השמות, הצבעים, אפילו אלה המבלבלים. הוא למד את זה כי הוא הבין שזה חשוב. יותר מחשוב הוא הבין שזה יכול להציל חיים!

זה היה כאילו לתשומת הלב שלו היה רצון משלה

לא תמיד קל לטומי להתרכז וללמוד. למשל בבית ספר כשטומי מתבקש לקרוא, לפעמים נדמה לו שתשומת הלב נמשכת לכל דבר אחר חוץ מלמלים. לפעמים לענפי העץ שזזים ברוח, או לחבר שעושה פרצוף מצחיק, או ציפורים שעפות בשמיים. זה כאילו לתשומת הלב שלו יש רצון משלה. לפעמים נדמה לו שהיא קופצנית כמו הכלב שלו, סוּנוּק. עוברת מדבר לדבר. אילו רק היה לומד להביא אותה למשימה אותה הוא רוצה לעשות…זה בוודאי היה עוזר לו.

אבל היום אין לו בכלל שיעורים. היום הכיתה של טומי יוצאת לטיול מיוחד, ליער הסמוך. טומי כל כך התרגש לקראת היום הזה שלא כהרגלו הוא קפץ מהמיטה בשעה שש בבוקר. אפילו סוּנוּק, שאהב תמיד לישון ליד המיטה שלו, היה מופתע.

לאחר הסבר קצר בכיתה, הילדים יצאו מבית הספר לכיוון היער. זוגות זוגות, לבושים מעילי גשם וכובעי צמר, על גבם תיקים עם מים ואוכל לכל היום וכמובן נעלים נוחות לצעידה. המורה שלהם, מר פרוסט, צעד לפניהם ובכל פעם עצר להראות להם דבר מה. פעם אחת עצר ליד פרח נדיר שפורח רק בעונה הזו ביער. פעם אחרת אמר להם להיות בשקט כי זיהה ציפור שבונה את הקן בין ענפי העץ. טומי חשב שמר פרוסט חכם ואפשר ללמוד ממנו הרבה.

כל קרני השמש התרכזו בנקודה אחת

אחרי זמן מה בו צעדו, הם עצרו בקרחת יער. מר פרוסט הוציא מהתיק זכוכית מגדלת גדולה והראה אותה לילדים: "מה לדעתכם אפשר לעשות עם המכשיר הזה?". "להתבונן על חרקים" אמרה ילדה אחת. "לזהות פרחים" הוסיף ילד אחר. "נכון מאוד! בהחלט אפשר לעשות את כל זה", ענה מר פרוסט, "אבל היום אראה לכם שימוש נוסף לזכוכית המגדלת".

כל הילדים התגודדו סביבו ומבלי לומר מילה, הוא החל לאסוף מחטי אורן והניח אותם בערימה. הקיף אותה באבנים ואחז בזכוכית המגדלת מעליה. הם ראו אותו מכוון את זכוכית המגדלת בזווית לכיוון המחטים. הילדים רכנו מעליו והתבוננו בדממה, מהופנטים. כמה שניות לאחר מכן הופיעה על המחטים נקודה קטנה של אור: כל קרני השמש החורפית התרכזו בנקודה אחת. ופתאום, כמו קסם. ניצתה להבה קטנה – אש!

לשמר את האש

הילדים מחאו כפיים וקפצו מהתרגשות- זו היתה אש אמיתית והכל בזכות זכוכית המגדלת. "עוד לא סיימנו", אמר מר פרוסט וצהלות השמחה בהדרגה נרגעו: "ליצור אש זו לא חוכמה. עכשיו נדרשת מלאכת תשומת לב, בכדי לשמר אותה. מדורה אמיתית, זקוקה לעוד כמה ענפים דקים או זרדים".

טומי שתמיד אהב לעזור, מיד הושיט למר פרוסט ענף גדול שמצא לידו: "תודה טומי, אתה יודע מה יקרה אם בשלב הזה אוסיף ענף גדול כזה לאש"? טומי הניע את ראשו מצד לצד ומבט מבולבל בעיניו. "ברור, תהיה שריפה!"- צעקו כמה ילדים שעמדו לידו. מר פרוסט חייך אליהם ואמר: "נשמע הגיוני, הא? אבל ההפך הוא הנכון- כל העבודה הקשה של הדלקת האש תלך לטמיון והאש תכבה. נשמור את הענף הזה, לשלב מאוחר יותר".

מבלי להמשיך בהסבר, התיישב מר פרוסט ליד האש. הוא החל להוסיף זרדים וענפים קטנים שילדים הביאו. בריכוז ותשומת לב, מיקד את מבטו באש. רק לאחר שראה איך הענף נתפס, הכניס בזהירות אחד נוסף. רק כאשר גדלה והתייצבה מספיק, הוסיף מר פרוסט את הענף של טומי אליה. זו כבר היתה מדורה אמיתית! אז, הילדים התיישבו סביבה ונהנו מחומה.

הליכה על חבל

אחרי ששתו תה ואכלו את ארוחת הבוקר אמר מר פרוסט: "ועכשיו נעשה משהו אחר לגמרי". הוא הסב את תשומת לבם לחבל ארוך שהיה מתוח בין שני עצים מאחוריהם: "הסתדרו בטור ועלו על החבל. נסו ללכת עליו עד סופו מבלי ליפול – זו לא משימה פשוטה!" הוא אמר. והסתכל לילדים בעיניים. "אבל מי שיגלה את הדרך להצליח בה, יבין משהו חשוב מאוד".

הילדים הסתכלו זה על זו, מתרגשים ונלהבים ומיד הסתדרו בזה אחרי זה. טומי לא התנסה בהליכה על חבל אף פעם, ולכן לא ידע אם יהיה טוב במשימה. הוא גם לא הבין מה היא הדרך להצליח בה. אבל דבר אחד, היה לו ברור – הוא מאוד, אבל מאוד רוצה להצליח.

כשהגיע תורו הוא הניח רגל אחת על החבל ובשניה אחז את העץ ומיד התחיל ללכת על החבל המתוח במהירות. תוך רגע הוא נפל והרגיש את חבטת האדמה מתחתיו. "אוף", הוא חשב לעצמו, "זה קשה!".

בפעם השניה, עלה על החבל לאט יותר. חיכה עד שהתייצב ואז החל לצעוד. אבל למרות שניסה להתמקד בחבל, תשומת הלב נמשכה דווקא לדברים אחרים: לציפור שעפה, לרוח שנשבה, לילדים שהסתכלו עליו וצעקו: "קדימה טומי! אתה יכול". וגם לאחד שעמד בצד ואמר: "אין סיכוי שהוא יצליח". בקיצור, לכל דבר חוץ מלחבל. תוך כמה רגעים, מצא את עצמו שוב על הקרקע.

להתמקד בנקודה אחת

גל גדול של רגשות אכזבה וייאוש עלה ממנו. זה הרגיש כאילו כולם, חוץ ממנו, מצליחים. אתה פשוט גרוע בזה וזהו! לחש בתוכו קול. ברגע אחד כל השמחה וההתרגשות שליוו אותו במהלך הבוקר, אזלו. טומי הרגיש כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר.

עם כתפיים שמוטות וגב כפוף, הוא פנה להסתובב, לוותר. כשלפתע, בפינת המבט שלו – הופיעה המדורה. המדורה היתה כעת יציבה וחזקה, עד שכמעט שכח איך התחילה מנקודת אור אחת קטנה. טומי נזכר בזכוכית המגדלת של מר פרוסט. נזכר בתמונה של קרני השמש שהתרכזו דרכה. גבותיו התכווצו במחשבה, הוא הרגיש ששם מתחבאת התשובה.

בהדרגה כיווץ הגבות נעלם, כתפיו התיישרו, גבו הזדקף ושפתיו נמתחו בחיוך: כן! אם גם אני אתרכז בנקודה אחת… אולי זה יעזור לי ללכת על החבל, אני חייב לנסות. טומי חזר לעמוד בטור. מבטו נשלח קדימה אל עבר החבל. מתרגל בדמיונו כיצד ימקד את המבט, יניח רגל אחרי רגל ויתקדם.

לאט ובסבלנות

כשהגיע תורו. טומי עצם לרגע את עיניו ולקח נשימה עמוקה. אז, הרים את עצמו אל החבל, תוך אחיזה בגזע. הוא מיקד את מבטו בנקודה אחת מולו. הניח רגל אחת, אחז בעץ ואז הניח את השניה. רק כשהרגיש יציב מספיק, ניתק את ידו מהעץ והתחיל ללכת.

הוא ידע שכל מיני דברים בוודאי קורים מסביבו: הרוח עוד נושבת, הציפור מציצת ובטח גם ילדים מדברים. מדי פעם, אפילו נמשך אליהם. אבל בכל פעם שזה קרה, חזר והתרכז באותה נקודה. זה דרש ממנו מאמץ, כמו האימונים שהיה עושה לסוּנוּק לפעמים, אבל טומי עשה זאת שוב ושוב. בלי להתייאש.

הוא ידע שלא כדאי לפעול בנמהרות, להיפך: הוא ניזכר איך מר פרוסט הוסיף זרדים למדורה. הוא ידע שאם צעדיו יהיו גדולים או מהירים מדי – יש סיכוי גדול שייפול. וכך כשכל תשומת לבו נתונה בצעד אותו הוא עושה עכשיו. מבלי לחשוב אם יצליח או לא. לאט ובסבלנות, הוא הניח רגל אחרי רגל. עקב בצד אגודל. ופתאום, כמו קסם. מצא את עצמו – בצד השני! הוא עשה זאת. הוא הלך על החבל לכל אורכו.

שיעור לחיים

טומי קפץ על האדמה וחיוך גדול פרוש על פניו. מר פרוסט ניגש, הניח יד על כתפו ואמר: "אני גאה בך טומי. ראיתי איך לא ויתרת ועשית זאת שוב ושוב, בהתמדה ותשומת לב. זו הדרך!" טומי הרגיש שמחה גדולה ממלאת את ליבו. הוא הבין שאת מה שלמד בטיול הזה, הוא כבר לא יישכח בחיים.

גרסה מוקלטת של הסיפור:

 

 

מה זה בעצם מיינדפולנס? קשב או קשיבות בעברית, הוא תרגול המאפשר פיתוח מיומנויות של ריכוז, בהירות תפיסתית וויסות רגשי באמצעות הפניית תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית למחשבות, רגשות ותחושות גוף. תרגול מיינדפולנס הופך אותנו למודעים יותר למחשבות ותהליכים מנטליים ומפתח בנו את היכולת להכיל ולהתמודד עם אתגרים וקשיים תוך שמירה על יציבות ואיזון נפשי (לקוח מתוך: האתר של שימי לוי ישובי)

מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג

(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):

https://chat.whatsapp.com/Iq3gQESWFE7HvkvWRjGibB