מרחב

שעתיים אחרונות ביום. אני נכנסת לכיתה הקטנה. מארגנת כסאות מסביב לשולחן ארוך. מוחקת את הלוח. פותחת חלון לאוורור. תכף תכנס הקבוצה החדשה שלי. צלצול. ארבע בנות נכנסות. מדברות אחת עם השנייה. ילד נוסף אחריהן באיחור קל. כולם מתיישבים מסביב לשולחן. מסתכלת עליהם וחושבת: חשבון זה כנראה הדבר האחרון שמעניין אותם כרגע.

מתחילים עם משחק קטן ונראה שלמרות הדעה המוקדמת שלי, הם איכשהו בעניין. אחר כך דפי עבודה. כולם עובדים יפה ואני עוברת ביניהם. מתקנת את זו, מסיבה את תשומת ליבו של זה. מסתכלת בשעון: וואו, תכף נגמרת השעה הראשונה. יופי, אני מבסוטה: "עבדתם נהדר, צאו להפסקה".

זו ממש לא אותה קבוצה שיצאה להפסקה

כשחוזרים, מצטרפת אלינו ילדה שלא היתה בשעה הראשונה והגיעה באיחור. חבורת הבנות שנכנסת עכשיו נראית תוססת מאוד. די מהר אני מבינה: זו ממש לא אותה קבוצה שיצאה להפסקה – מדובר באנרגיות אחרות לחלוטין.

הן מתיישבות מסביב לשולחן בזמן שאני מנסה להסביר משהו על הלוח. תוך כמה רגעים זה ברור – הן לגמרי לא איתי: מפטפטות ביניהן, צוחקות בקולניות, מוציאות אוכל ומתחלקות בו: "בואו, תקשיבו להסבר קטן, נתרגל ואז נוכל לסיים את השיעור עם דמיון מודרך", אני ממשיכה בשלי. אבל הן גם ממשיכות בשלהן.

זה כבר לא ייגמר טוב

מעירה להן שוב והן מתעלמות – הכעס מתחיל לבעבע בי. בשלב מסוים מבלי שאני שמה לב אחת מהן עוברת למזרון בצד. תוך רגע, עוד שתיים מצטרפות אליה וכולן נמרחות על הכריות. אני מסתכלת על ההתרחשות כמו צופה מהצד ומבינה: זהו. איבדתי שליטה על השיעור. זה כבר לא ייגמר טוב.

רציתי כל כך שתהיה התחלה טובה בינינו. חשבתי שנסיים את השיעור ברוגע ובנעימות. אבל אין כל קשר בין זה לבין מה שקורה בפועל מולי כרגע. חצופות, אני כועסת מבפנים. למה הן לא מקשיבות? ותוך שניה אני שומעת את עצמי צועקת: "די. מספיק". ואז גם: "עד סוף השיעור אתן יושבות בדממה ליד השולחן. הגזמתן לגמרי".

איך לא התאפשר לי שם מרחב פעולה?

יוצאת מהשיעור בעצבים. מרגישה את העלבון, את האכזבה, את התסכול: מהן, מהשיעור, ובעיקר מעצמי. מה לעזאזל קרה שם? איך אחרי כל כך הרבה שנות הוראה וניסיון ומדיטציה ומה לא…? אני עדיין יכולה לצאת משיעור כל כך נסערת? לא מבינה.

יושבת להירגע בספסל בחוץ. שותה מים. מתחילה לחשוב על כל הדברים שיכולתי לעשות או להגיד ברגע האמת. למה בזמן השיעור לא הצלחתי לחשוב על אף אחד מהם? איך זה קרה שהן הצליחו להוציא אותי מדעתי? עכשיו אפילו לא ממש ברור לי על מה היתה המהומה ואיך זה הידרדר. מה היה לי כל כך דחוף לפתור שם? ובעיקר, איך לא התאפשר לי שם מרחב פעולה?

זו היתה שנה אומללה

כשסיימתי כיתה ח' בבית הספר היסודי השכונתי, התפזרנו בין בתי ספר שונים בסביבה. בקיץ גיליתי שכל החברים הקרובים שלי שובצו בחטיבה אחת ואני בזו השכנה. זו היתה שנה אומללה. אחת האומללות ביותר.

שנאתי את הכיתה שלי ואת המערכת הגדולה והזרה. אפילו מהחברה שבגללה בעצם השתבצתי שם מלכתחילה – התרחקתי. בהפסקות הגעתי לאזור של החברים שלי בחצר המשותפת. ישבתי איתם יחד וידעתי שעוד רגע אצטרך לחזור. כי אני לא באמת שייכת. כשהצלצול נשמע הייתי חוזרת שפופת ראש לכיתה. מרגישה קנאה, איך הם ביחד ואני בנפרד. אבל בעיקר, מרגישה מסכנה.

"ככה זה"

השנה, הבכור עלה לחטיבה ונזכרתי בתקופה הזו. חשבתי לעצמי: למה לא ניסיתי לשנות את השיבוץ מלכתחילה או אפילו תוך כדי השנה? חפרתי בזיכרונות ולא העליתי זיק של מחשבה שהיתה לי לשנות, לפעול, לדמיין אפשרות אחרת. אפילו שיחות עם ההורים או עם חברות על הנושא לא זכרתי. רק תחושה של: "ככה זה". וזהו.

יש "ככה זה" של קבלה. אני מכירה אותו. "ככה זה" בודהיסטי. מעין הבנה עמוקה של טבע הדברים ומשמעותם. אבל זה לא היה  "ככה זה" מהסוג הזה. אלא "ככה זה" של הרמת כתפיים וידים מונפות לצדדים. כמו תחושה של גזירת גורל, או: זה מה שיש ועם זה תסתדרי. זה מקום צר, שאין בו מקום לזוז וקשה בו מאוד לפעול. רק להרגיש מסכנה.

מה אפשר לעשות אחרת?

כל אותו שבוע הוטרדתי מהשיעור הזה. בהתחלה עלו הקִיטּוּרִים והרצון לברוח: למה בכלל הסכמת ללמד אותו? עכשיו כל השנה תהיי תקועה עם שיעור מעצבן כזה. אוי ואוף ובאסה. אחרי כמה ימים התעוררו השאלות: רגע, למה בעצם השיעור לא עבד? מה קרה להן בשיעור? ומה קרה לי? יכול להיות שגם לי היתה השפעה? הבנתי: אוקי, יש לי שעתיים עם הקבוצה הזו. ועכשיו, מה אפשר לעשות אחרת?

מה יקרה בניסוי?

התחלתי לבחון את השיעור מכמה כיוונים: להעלות השערות ומחשבות ודי מהר הרגשתי יצירתיות עולה ורעיונות מתפתחים. התחלתי להבין שהמציאות היא לא גזירת גורל. שאני יכולה לפעול בתוכה ולשנות – הבנתי מה אני רוצה בשבוע הבא לנסות.

נכנסתי לכיתה וכתבתי בצד הלוח כותרת: היום בשיעורים. הסברתי להן מה בדיוק אנחנו הולכות לעשות. סיפרתי שבשעה הראשונה נהיה בכיתה הזו: נשחק משחק ונעבוד על דפי עבודה. ואחרי ההפסקה נעבור לכיתה אחרת: נעבוד במחשבים ונתרגל תרגילים לסירוגין. נסיים עם דמיון מודרך ורגיעה. הסתקרנתי לראות מה יקרה בניסוי.

שיניתי מציאות

השיעור הראשון התקדם יפה. אבל בשיעור השני זה היה מדהים: הרעיונות לשינוי במיקום והשימוש במחשבים, עשו שינוי דרמטי – כאילו התחלנו מחדש. ממש ריסטארט לשיעור. אלה לא היו כבר שעתיים מייגעות ומייבשות. נכנס איזה קצב אחר, אנרגיה חדשה.

כשהגענו לסיום השיעור הזמנתי אותם להניח ראש על השולחן, להרפות את האיברים ולהיזכר במשהו טוב שקרה להם – והרגשתי בתוכי התרחבות. בדרך הביתה הבנתי: במקום למשוך כתפיים, לקחתי את המושכות בידיים. במקום לומר: "ככה זה" ולהישאר במִסְכֵּנוֹת וקִיטּוּרִים – שיניתי מציאות.

גם אני בתוכה השתנתי

אבל מה ששימח אותי במיוחד – שגם אני בתוכה השתנתי. לא צעקתי ולא התבאסתי. לא התייאשתי ולא האשמתי. חשבתי על אותו ילד שאמר: אני לא יכול יותר, היום אני עייף. ואני אחרי שהסברתי בכל מיני דרכים, בסוף ראיתי שזה נכון, הוא לא איתי. והשבתי: בסדר, אתה לא חייב לסיים היום את התרגיל, נמשיך בפעם הבאה. בינתיים תעשה משהו אחר.

ונזכרת איך היו שיעורים, פעם (או אולי זה לא כל כך מזמן?) בהם אמירה כזו היתה סוף העולם: למה הוא לא מקשיב? ואין מצב שאני מוותרת. מצבים בהם נכנסתי ראש בראש – כי זה מה שצריך לעשות וזהו!

מגלה איך פתאום נפתח בי מרחב. מרחב בו אני מבינה שאולי אין לי את כל התשובות. מרחב שיש בו מקום לנסות ולטעות. מבינה איך המקום הזה: הקפדני והנוקשה – אין בו סלחנות. אין בו קלילות. לא תנועה או גמישות. זה מקום שלא באמת רואה את האחר, אבל בעצם גם לא אותי.

תפסיקי לקטר – תפעלי

השעה חמש אחר הצהרים. שעה שבדרך כלל הקטנה ואני יוצאות לטיול בשכונה. אבל השבוע, המחוגים זזו לאחור והמצב רוח ירד למטה. חשוך וקר וממש לא בא לי לצאת מהבית לשום מקום. איזה מעצבן, אני מקטרת. השעון חורף הזה גם כן. איזה דיכאון.

שבוע עובר. אחרי הצהרים נהיים ביתיים. אני מרגישה תקועה ומתחרפנת. הקטנה מציקה ומחרפנת. אני מתחילה להבין שלהישאר בבית ולא לפגוש מבוגרים אחרי שעות העבודה, זה לא טוב. הי, אני מתעוררת: כאילו השעון התחלף וזה.. אבל בעצם החורף עוד לא כאן. אז מה הסיפור? יאללה טל, תפסיקי לקטר – תפעלי. מחליטה פשוט לצאת לסיבוב שלנו שעה וחצי קודם. להזיז את המחוגים הפנימיים שלי לאחור ואת עצמי החוצה.

הוֹפּ – כמו קסם: נפתח מרחב

בדרך חזרה, מבסוטה, חושבת לעצמי: איך החלטות קטנות וכביכול חסרות חשיבות, יכולות ליצור כזה שינוי דרמטי במציאות! האם זה שינוי חיצוני שמגיע מבפנים? או אולי שינוי פנימי שמושפע מן החוץ? מה שברור לי שזו לא רק מציאות שמשתנה זו גם אני בתוכה. היכולת שלי לפעול ולהשפיע בחוץ, לדייק את מה שנכון זה מה שחוזר אלי פנימה: מרחיב ומחזק.

הנה אני עומדת מול מצבים שונים במציאות. מול קשיים ואתגרים. כאלה שפעם הייתי נסגרת מולם: זה לא בשבילי. זה פשוט לא עובד. רק שבמקום לתת לקושי להציף אותי. למציאות להתקיף אותי. במקום לקטר ולהיות מסכנה. אני לוקחת עליה בעלות: קצת משחקת איתה. רגע פועלת בתוכה. והוֹפּ. כמו קסם –נפתח מרחב.