החווה

סיפור קְשִׁיבוּת (מיינדפולנס) לילדים ונוער. הסיפור מספר על ילדה שחיה בחווה. דרך הסיפור אפשר ללמוד על וויסות עוצמה, על איכויות שונות שטמונות בנו ואיך להבחין מתי להשתמש בכל אחת מהן. ניתן לתרגיל תרגולי וויסות עוצמה בתנועה.

מאז שזכרה את עצמה, ליבי היתה מוקפת חיות. בחווה הקטנה בה גרה עם משפחתה הם גידלו וטיפלו ביותר מעשרים סוגי חיות שונים. כשהיתה קטנה ליבי אהבה לשמוע את אמא מספרת לה איך חשבה שהמלים הראשונות של ליבי יהיו בודאי בסוסית, פרית או חתולית. או איך מצאה את ליבי התינוקת ישנה בעריסה מכורבלת עם מיקי החתולה מצד אחד ושוקי הכלב מן הצד השני.

אבל הסיפור שהכי אהבה תיאר איך אביה היה לוקח אותה, ליבי בת השנה, כל בוקר לחליבה: "ולא משנה כמה היינו מנסים לגרור אותך משם, היית חוזרת וזוחלת מתחת לעטינים של העז וחלב היה משפריץ לך ישר לעיניים". וכולם היו צוחקים.

היא יודעת שהוריה סומכים עליה

עכשיו ליבי מרגישה כבר גדולה מדי לסיפורים האלה: "די נו אמא!" היא אומרת במבוכה כל פעם שהוריה מתחילים. בשנה האחרונה, הוריה התחילו לתת לה אחריות על משימות שונות ברחבי החווה. עם הזמן היא למדה להתמקצע בשלל מיומנויות ומטלות: ניקיון הכלובים, האכלה ועוד משימות שהיו שמורות עד עכשיו רק למבוגרים. זה נותן לליבי תחושה שהיא כבר ממש בוגרת.

היום כהרגלה, ליבי חזרה מבית הספר בצהרים. היא ירדה מההסעה וצעדה בזריזות על שביל הגישה אל הבית. מיד כשנכנסה למטבח שמה לב להבעת הפנים הרצינית והכעוסה של הוריה.

"מה קרה?" ליבי הניחה את התיק בצד ושאלה. "שבי כאן לידינו", אמא פינתה לה כיסא והניחה יד על כתפה: "את יודעת כמה אנחנו סומכים עליך. את ילדה אחראית, נבונה ורגישה וברור שהחיות בחווה חשובות לך מאוד. האם נכנסת הבוקר ללטף את החיות?". ליבי הנהנה במבט מבולבל, בלי לומר מילה.

אני תמיד סוגרת את השער

ליבי עשתה לה מנהג, בכל בוקר לפני היציאה לבית הספר, לעבור אצל החיות והוריה ידוע זאת: "כשחזרנו מהסידורים לא מזמן, מצאנו את שער מתחם החיות פתוח" אמר אבא. "אוי לא!" ליבי קראה: "אבל אני תמיד תמיד סוגרת את השער".

ליבי הריצה את הבוקר שהיה כמו סרט בראשה, ואז נזכרה! דנה חברתה מהמשך הרחוב, הגיעה בהפתעה והזמינה אותה להצטרף להליכה לבית הספר. מרוב התרגשות, ליבי רצה לעברה וכנראה שכחה לסגור את השער. היא ידעה כמה חשוב לשמור עליו סגור, בשביל החיות. ומיד ליבה התמלא רגשות אכזבה ואשמה ועיניה בדמעות.

עכשיו הגיע הזמן לקחת אחריות

הוריה תמיד שמו לב לכל רגש שהציף אותה, לפעמים הרגישה שהם ממש קוראי מחשבות: "אל תהיי קשה מדי עם עצמך ילדה שלנו, זה יכול לקרות לכל אחד", אמרה אמא ואבא הוסיף: " גם לנו יש רגעי היסח הדעת וחוסר תשומת לב".

הכיווץ בלבה של ליבי השתחרר מעט, אבל לא עד הסוף. לאט היא הרימה את עיניה מהרצפה והעזה לפגוש את עיניו של אבא: "זה עדיין לא אומר שאין תוצאות למעשי היסח הדעת שלנו". אמר לה בחיוך: "עכשיו הגיע הזמן לקחת אחריות".

ליבי הבינה מיד: היא זו שתצטרך ללכת, לחפש את החיות המפוזרות ולהחזיר אותן למתחם.  זו לא תהיה משימה פשוטה. ברור שהרגישה עייפות מיום הלימודים הארוך ובקלות היתה מעדיפה לשבת מול הטלוויזיה או לשחק משחק. אבל רצתה שהוריה ימשיכו לסמוך עליה. ויותר מהכל –  החיות היו יקרות לליבה. מיד קמה ויצאה למשימה.

תנועותיה הפכו זעירות כאילו היתה גמד

ראשונים הלכה לחפש את הארנבונים. היא חששה שאם יישארו בחוץ עד שעות הערב חיה אחרת עלולה לפגוע בהם. היא הכירה טוב מאוד את החיות וזכרה שהארנבונים אהבו תמיד להתכרבל בכוכים קטנים. ליבי ניגשה מיד לחפש בערמת החציר. בהתחלה היה נדמה שאין שם דבר. אבל כשהתקרבה בשקט, פתאום ראתה אותם. ארבעה ארנבונים פרוותים מכורבלים זה על זה.

ליבי ידעה שאם תיגש אליהם בתנועות מהירות, גדולות ומרעישות: הם יברחו מיד. ברגע שראתה אותם תנועותיה הפכו זעירות כאילו היתה גמד. היא הניחה את כפות רגליה בזו אחר זו בעדינות. אם מישהו היה רואה אותה בטח היה חושב שהיא הולכת על קליפות ביצים או אולי קרח דק. כשכבר היתה ממש מעליהם התכופפה בתנועה הדרגתית ורצופה כמה שיכלה הושיטה את ידיה קדימה ובתנועה רכה אבל נחושה, אספה אותם על חיקה.

כשכבר היו בידיה, היתה צריכה לאחוז בהם בעדינות מצד אחד, מצד שני לא לאפשר להם לזוז. היא קירבה אותם לגופה והידקה את אצבעותיה מסביב לגופם הרך. הם התנועעו בידיה ובמהירות רבה הלכה עד למתחם והניחה אותם בסל הגדול. את השער לא שכחה הפעם.

הבא בתור – היה ויקטור החמור. אותו היא כבר זיהתה ממרחק. הוא לא כך כך קטן כמו הארנבונים. הוא היה על הגבעה ממול הבית, לועס עשב שגדל שם. הבעיה עם ויקטור היתה שהוא היה חמור: גדול (יחסית לליבי), חזק ועקשן. ליבי ידעה, שום דבר לא יזיז אותו – אם הוא לא ירצה בכך.

היא הרגישה את כפות ידיה כואבות ממאמץ

היא הלכה אליו במהירות עם ריתמה עבה ואלומה של קש – האוכל האהוב עליו כמובן. כשהתקרבה, קודם הושיטה לעברו את הקש. ויקטור פתח את פיו בשמחה לקראתה וליבי בזריזות הצמידה את הריתמה לצווארו. כשסיים ללעוס היא משכה אותו בכל כוחה.

בכל פעם שהתקרב, צעדה עוד כמה צעדים לכיוון המתחם, משכה שוב חזק וככה חוזר חלילה עד שהגיעו לגדר. היא הרגישה את כפות הידיים שלה כואבות ממאמץ ואת כל שרירי הזרועות מתוחים. אבל כשויקטור חזר למקומו במתחם, היא הרגישה הקלה. שלב נוסף וקשה היה מאחוריה.

משימה אחרונה

ליבי ידעה שהמשימה האחרונה והמורכבת ביותר לפניה: החזרת עדר העיזים. זה הצריך עזרה של מישהו נוסף. ליבי שרקה בכל כוחה ושוקי כלב הרועים האהוב שלה מיד הגיב בריצה. הם צעדו יחד לכיוון השדות שמול ביתה.

היא ראתה את אבא עושה זאת עשרות פעמים. אבל זו היתה הפעם הראשונה שהיתה צריכה להתמודד עם המשימה לבד. לא צריך לומר אפילו – היא התרגשה מאוד, חששה קצת ובעיקר קיוותה שהעיזים ישמעו לה.

אבא שלה אמר לה לא פעם: "תסתכלי ליבי. העיזים יגיבו תמיד בצורה הכי כנה. זה לא משנה אם תגידי בדיוק את אותם צלילים שאני משמיע. או תעשי את אותם דברים שאני עושה. הן תמיד יגיבו לאופן בו את עושה את זה: לאופן בו את עומדת. לטון של הקול שלך לביטחון שאת מפגינה".

קול של ביטחון

ליבי ושוקי התקרבו על העדר שהתפרש על כל השדה. " לֵהּ": ליבי חיקתה את אבא שלה. אבל העיזים נראו עסוקות בענייניהן, שהיה בעיקר לאכול. הקול של ליבי היה שקט באופן טבעי. תמיד כשהיתה מדברת בכיתה המורים היו אומרים לה: "דברי חזק יותר בבקשה". אבל זה לא היה לה קל.

ליבי ניסתה פעם שניה בעוצמה: " לֵהּ". היא צעקה. הצליל יצא חזק וצווחני מדי. העיזים הביטו עליה לרגע. אבל לא השתכנעו שכדאי להן לבוא איתה בחזרה לחווה. ליבי ידעה שהפעם זה צריך לבוא ממקום אחר: קול של ביטחון אבל לא כוחניות. של עוצמה אבל לא צרחה. היא עצמה לרגע עיניים, לקחה נשימה עמוקה. דמיינה את עצמה משמיעה בדיוק את הצליל אליו היא מכוונת.

ואז היא עמדה זקופת קומה, פתחה את הפה וקראה שוב: " לֵהּ!". היא ראתה את העיזים, מרימות את הראשים, מסתובבות ומתחילות לדלג לעברה. שוקי עזר לה לאסוף אותן מהשדה. " לֵהּ!" היא אמרה שוב והמשיכה להוביל אותן קדימה.

החוכמה היא לדעת מתי להשתמש בכל אחת מהיכולות

תוך כמה דקות כבר היתה חזרה במתחם והעיזים בעקבותיה. כשאחרונת העיזים נכנסה חזרה למתחם, ליבי סגרה את השער מאחוריה ונשמה לרווחה. היא ידעה שעמדה במשימה. לקחה אחריות על הטעות של הבוקר והחזירה את כל החיות בבטחה הביתה.

כשחזרה לביתה, העיפה ליבי מבט על בבואתה בראי. היא נראתה לעצמה קצת אחרת. אחרי היום הזה הרגישה יותר מתמיד בוגרת. ליבי הבינה שיש בה יכולת להיות חזקה מאוד אבל גם רכה ועדינה. שבכוחה להיות שקטה אבל גם קולנית, נחושה אבל גם רגישה. החוכמה היא לדעת מתי להשתמש בכל אחת מהיכולות. מתי כל אחת מהתכונות הללו נחוצה. ליבי הביטה בראי וחייכה חיוך קטן. היא הרגישה עייפה מאוד… אבל בעיקר גאה ושמחה.

גרסה מוקלטת של הסיפור:

 

 

מה זה בעצם מיינדפולנס? קשב או קְשִׁיבוּת בעברית, הוא תרגול המאפשר פיתוח מיומנויות של ריכוז, בהירות תפיסתית וויסות רגשי באמצעות הפניית תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית למחשבות, רגשות ותחושות גוף. תרגול מיינדפולנס הופך אותנו למודעים יותר למחשבות ותהליכים מנטליים ומפתח בנו את היכולת להכיל ולהתמודד עם אתגרים וקשיים תוך שמירה על יציבות ואיזון נפשי (לקוח מתוך: האתר של שימי לוי ישובי)

 

מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג

(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):

https://chat.whatsapp.com/Iq3gQESWFE7HvkvWRjGibB

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *