להגיד כן

בשבועות האחרונים אני עורכת ניסוי קטן על עצמי. התחלתי להתאמן בלהגיד – כן. רוצה לבוא בערב לשבת בבר פה קרוב? כן, בטח. יש סדנא מקצועית למנחים ביום שישי בבוקר, תגיעי? וואלה, אני אשמח. אולי תקפצו הערב ספונטנית להדלקת נרות? יאללה. קדימה. מה להביא?

זה יכול להיראות טריוויאלי וברור מאליו אבל בשבילי, זה חתיכת וואו. הבנתי את זה כשתפסתי שאני בעצם מפתיעה את עצמי בתשובה החיובית. קלטתי איך בכל פעם שאני מקבלת הצעה כזו, האוטומט שלי להגיד: לא, אני לא יכולה. אההה… כבר מאוחר, אני עייפה. אין לי סידור לילדים. היום זה לא מתאים, אולי בפעם אחרת.

קצת שכחתי איך אומרים כן

בהתחלה האמנתי בצורה מוחלטת לתשובות האלה. שלפתי אותן כל כך מהר שאפילו לא עצרתי רגע לתהות. בסופו של דבר הרי יש בהן גרעין של אמת. בכל אחת מהן. אבל עם הזמן, הבנתי שהתרגלתי אליהן. אולי גם קצת התמכרתי אליהן. בלי ששמתי לב. לאט לאט. השתבללתי בקונכייה שלי. בהרגלים שלי. נמנעתי מעוד ועוד דברים. מיותר ויותר הצעות ויוזמות. בעיקר – סגרתי את הלב. קצת שכחתי איך אומרים כן.

לא הייתי מסוגלת להגיד בפשטות: לא

רגע. צריך לחזור קצת אחורה. ללמוד להגיד לא, עבורי, זה בכלל לא מובן מאליו. בכל כך הרבה רגעים בחיים הרגשתי שהכן שלי הוא לא אמיתי. היו רגעים בהם אמרתי כן מתוך ריצוי. נזכרתי בכל כך הרבה כנ-ים שהגיעו מתחושת "לא נעים". כן של חששות ממה יגידו. כל כך הרבה שנים מצאתי את עצמי עושה, אבל לא באמת רוצה. מתנדבת ומתמרמרת. מפחדת לתפוס מקום. מוותרת על להביע עמדה. נמנעת מלהציב גבול.

זוכרת איך לפני כמה שנים. היה ערב של הצוות בעבודה. זה היה אחרי ששבוע קודם הייתי חולה. הרגשתי שאני ממש לא במיטבי. שאני לא באמת רוצה ללכת. אבל לא היה לי נעים לומר. זוכרת את עצמי מתבאסת, מקטרת, אבל הולכת. משתתפת, אבל מרוב תסכול באמצע מתחילה לבכות. מחפשת מילוט. רק רוצה לחזור. מגיעה הביתה מותשת. מתבאסת ומתחרטת. ושאלה אחת מהדהדת – למה לא הייתי מסוגלת להגיד בפשטות: לא. מצטערת, אני לא מגיעה.

למה לא עצרת? למה לא אמרת?

פעם אחר פעם. הרגשתי שאני נופלת באותו פח. ורגע אחרי, שמה לב: הי טל, מה קרה שם? למה לא עצרת? למה לא אמרת? בהתחלה רק בדיעבד. התחלתי לשים לב שהמקומות האלה לא טובים לי. שאני לא באמת רוצה להיות הממורמרת הזו. להיות זו שעושה, אבל כועסת. שמתנדבת אבל מתבאסת. הבנתי שזה לא באמת שווה את זה. אפילו אם עשיתי דברים מדהימים בדרך. זה לא מרגיש נכון אם הם נעשו מהמקום הזה.

לאט לאט, דרך ניסוי וטעיה, הרגשתי שאני מדייקת לעצמי איפה הגבול. אחרי כל פעם שהתבוננתי על רגע כזה, הרגשתי מה לא היה לי נכון. הבנתי שאני חייבת קודם כל לראות את עצמי. להכיר את הגבולות שלי. לכבד את הקצב. להכיר ברגישויות שלי. להסכים להגיד: זו אני, אני יודעת. אלה המגבלות. ללמוד מה לא עושה לי טוב. ושזה פחות מתאים. ואז ממקום בטוח וברור. לא מתנצל, מכבד. אבל בעיקר לא כועס. פשוט להגיד: לא.

מה הפסדתי בדרך

בזמן האחרון משהו התחיל להשתנות. שמתי לב שרגע אחרי האוטומט של ה: לא, התחיל לצוץ סימן שאלה קטן. קלטתי שהאצבעות מתחילות להקליד את התשובה הרגילה. אבל תוך כדי שכותבת מגיחה מתוכי תהייה: באמת זה לא מתאים לך היום? לא יהיה לך סידור לילדים בשישי ואת חייבת להיות בבית? התחלתי לשאול: רגע, רגע. עם כל ה – לא הזה והגבולות הברורים. החשיבות בלהכיר מי אני ומה אני. יכול להיות שהלכתי רחוק מדי? ובעצם, מה הפסדתי בדרך?

אין לי ספק שזה היה חשוב. חשוב ממש! ללמוד להגיד לא. להציב גבול. לתחם. אבל…יכול להיות שקצת התרגלתי אליו יותר מדי? אולי גם התקבעתי והתבצרתי בו על הדרך? כי בלי ששמתי לב קצת הפסקתי להגיד כן. זו לא בדיוק היתה הכוונה שלי.

הבנתי שכשאותה חברה שומעת אותי מסרבת שוב ושוב – בסוף היא מפסיקה להציע. כשרואים שאני לא נשארת אף פעם אחרי הישיבה –  מתישהו הם מפסיקים לְצַפּוֹת. אני הופכת להיות זו שתמיד – לא. ובעצם…רגע. זה מה שאת רוצה? האם זו באמת את או רק מי שהתרגלת להיות?

מי אני באמת

כשהייתי קטנה אהבתי להכין הצגות. בבית היה לנו ארגז כזה גדול של תחפושות. בעצם אפילו כמה. ובכל הזדמנות שהיתה הם היו יוצאים. כל קיץ, היינו נפגשות יחד שתי חברות. ובמשך כמה שבועות הינו מעלות הפקות שלמות. פעם אחת אפילו ביקשנו מאמא שלי להביא לנו מצלמת וידאו 'אמיתית', גדולה, מהעבודה. הסרטנו הכל. הושבנו את ההורים לראות את כל מה שיצרנו. היינו כל כך גאות. אז מה אם הם לא הבינו בכלל את הבדיחות? אנחנו הינו בטוחות שזו יצירת מופת. ובעיקר הינו מאושרות.

חשבתי על אותה ילדה, שהייתי אני, ותהיתי: איפה היא היום?

זה המשיך כל היסודי. בכל שיר, הצגה, ריקוד או הופעה שעלתה אני השתתפתי. בין אם זה היה בבית הספר או בתנועה. אני הייתי שם. שנה אחת אפילו נסעתי לחוג תיאטרון. פעם בשבוע, אני ושני חברים, על אוטובוס לתל אביב. לבד. בסוף אותה שנה העלנו הפקה על גבול הפרינג'ית – ניסיונית. היא כללה צבעי גואש והשלכת מזון, ג'יבריש ולבוש שחור. ההורים לא בדיוק הבינו מה הם רואים. אבל אנחנו הינו ממש גאים.

לאחרונה נזכרתי בזה וחייכתי לעצמי. חשבתי על אותה ילדה, שהייתי אני, ותהיתי: איפה היא היום? כל כך ברור לי היום מי אני. מה אני אוהבת ומה עושה לי טוב. מה נכון לי ומה פחות. מודעות עצמית קוראים לזה. נדמה לי שאני מכירה את עצמי יותר טוב מאי פעם. וברמה מסוימת זה ממש נכון.

אבל בעצם, גם האני הזו שאני מכירה. הרי היא כל הזמן משתנה. לא? חושבת לעצמי: אולי יש חלקים בתוכי ששכחתי? כמה אני מעיזה לחקור חלקים שבכלל עוד לא פגשתי…? יכול להיות שכל כך התרגלתי למקום הבטוח והידוע. שהתקבעתי ב: "זו אני וזהו" עד שנרדמתי באזור הנוחות. והאם הוא באמת כל כך נוח?

האמא שבי תפסה מקום מרכזי

מאז שהפכתי לאמא זה עוד יותר ברור. ההזדהות המוחלטת עם הזהות האימהית – דחקה לפינה חלקים שלמים ממני. עוד ועוד אהבות ותחביבים, רצונות וגחמות – נדחו או התאדו. בעוד האמא שבי תפסה מקום מרכזי.

רק בשנה האחרונה, כשהקטנה כבר מרגישה לי גדולה. ואולי זה קשור ללהיות "רבע ל" ארבעים. אני מרגישה איך סביב הזהות הזו שהיא אני. צצות שאלות. מי אני היום ומי הייתי? אילו חלקים בי שכחתי והזנחתי ולאיזה חלקים אני רוצה לתת עוד מקום? כן, אני אמא. אין שאלה. אני אוהבת את זה וזה חלק חשוב בתוכי. אבל מה עוד?

לְמָה אני רוצה להגיד כן?

מרגישה שעם כל התהליכים של האִמָּהוּת, ההתבגרות והזוגיות – יש עולם שלם שם בחוץ שהזנחתי. נכנסתי לקוּקוּן ובלי ששמתי לב קצת שכחתי לצאת ממנו. הי, קול בתוכי לוחש: די, הגיע הזמן. צאי שוב אל העולם! השמיעי את הקול שלך. תיצרי. תשחקי. תשתוללי. תרקדי. יש עוד חלקים בך שמחכים להתעורר. שרוצים להיזכר.

הרגשתי שאולי לא השלמתי את כל המהלך. נכון, רציתי ללמוד להגיד לא. זה היה הכרחי. אבל עכשיו כשה – לא מבוסס. לְמָה אני רוצה להגיד כן? אולי נתקעתי בתחנת הביניים? קלטתי שיש לי עוד לאן להתקדם.

יש לי מרחב פנימי לומר – לא. ומתפנה בי גם מקום ל – כן

התחלתי בכל מיני רגעים קטנים, להרגיש את הרצון הרדום מתעורר: מצאתי את עצמי מתנדבת לארגן השתלמות. נוסעת באמצע גשם שוטף למסיבה. שולחת סיפורים שלי לעיתון. יוצרת קשר עם סופרת אהובה. הרגשתי שמשהו מתחיל לקרות. במנות קטנות. בהחלטות יומיומיות. זהו. כבר יש לי מרחב פנימי לומר – לא. ומתפנה בי מקום גם ל – כן. שמתי לב שבכל רגע קטן כזה, מתפנה עוד מקום. מקום לחַיּוּת וחיבור. לאהבה ושייכות לרצון ונתינה. בעצם, מקום עבורי להיות.

גיליתי שבכל פעם שאני רואה את האוטומט, מזהה את המעצור ובכל זאת בוחרת להסכים. אני משילה עוד שכבה שחסמה לי את הלב. זה לא תמיד מרגיש טבעי. נכון, זה דורש לבטוח. למתוח. לפתוח. מנסה להיות עם עצמי סלחנית ורכה. לעודד איפה שצריך ולא לדחוק איפה שלא. אבל בכל פעם שאני שומעת הזמנה, הצעה. מסמנת לעצמי: הנה. תראי, יש לך הזדמנות. מבינה שזו תנועה כזו, שדורשת אימון. לא תמיד זה מושלם. זה לא תמיד עובד. אבל מה שחשוב באמת: שהיא קורית.

10 מחשבות על “להגיד כן”

  1. מור רונן פלג

    טל,כתמיד, את כותבת כל כך יפה ואמיתי וקרוב ומעורר הזדהות.
    לעוד הרבה כן(ים) וגם לא כשצריך..

  2. טלוש! כמה כנות, פשטות, אומץ ועומק יש בך ובתהליכים שאת משתפת…באמת שאני לומדת ממך מלא, מאז שנפגשו דרכנו..מתחברת ומזדהה בכל מיני מקומות… איזה כיף שיצאנו בחנוכה…
    תודה ממש !!

      1. טל,
        תמיד מוצא את עצמי בתוך מה שאת כותבת, כמעט בהכל…ובעיקר לומד ממך מלט,
        תמשיכי להעשיר אותנו
        תודה♥️

  3. פוסט נפלא, תיאור עדין של המהלך הפנימי המורכב – הצורך להשתנות להתפתח ולא להתקבע.
    תודה על ה״כן״ שלך לכתיבה, ועל התרומה לקהילת שפת הקשב. נעמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *