ככה זה עכשיו

סיפור קְשִׁיבוּת (מיינדפולנס) לילדים ונוער. הסיפור מספר על ילדה ושמה גל שאוהבת את הים. דרך המפגש עם הים היא לומדת לקבל את מה שקורה עכשיו. הסיפור מאפשר פתח לשיח ושיתוף על תחושות, רגשות ומחשבות שמופיעים בתוכנו אל מול מה שקורה עכשיו. על הגישה המקבלת מול הגישה הנאבקת.

גּוּלִי חיה כל חייה ליד הים. מחלון ביתה, ביום בהיר היא אפילו רואה אותו בבירור: את החול הצהבהב, הקצף הלבן והעומק הכחול-טורקיז. זה מסביר למה הוריה קראו לה בשם הזה- גל. אבל בעצם, אף אחד לא ממש קורא לה כך, כולם קוראים לה גולי. כשגולי נמצאת שם, בים: כפות רגליה על החול, צפה על פני המים או תופסת גלים עם אחיה הגדול היא מרגישה הכי חופשיה שיש, הכי חזקה ושמחה בעולם. הכי היא: גל.

ככל שגדלה – העזה להיכנס יותר ויותר לעומק הים

הוריה תמיד סיפרו לה שכשהיתה קטנה, היתה עומדת שעות על החוף. נותנת לרגליה לשקוע בחול הלח, רק אצבעותיה נוגעות במים. מחכה לגלים שיגיעו ללטף את קצות האצבעות שלה. בכל פעם שהקצף הלבן רק היה נוגע בהן היתה צוחקת נורא ואומרת: "זה ממש מדגדג!".

ככל שגדלה, גבהה וגם למדה לשחות – העזה להיכנס יותר ויותר לעומק הים. היא אהבה להרגיש את המים מסביבה, עוטפים אותה בקרירות. אהבה לרחף בתוכם כמעט ללא משקל, כאילו היתה אסטרונאוטית על הירח, או ציפור שעפה באוויר.

עם השנים השתפרה גולי בלעצור את הנשימה שלה ולצלול. אז התחילה להרכיב משקפת, ולגלות את העולם הפלאי שמתחת למים. לפעמים היתה מדמיינת שהיא חוקרת ימית או ארכאולוגית שמחפשת שיירים של ספינות טרופות. במיוחד היא אהבה לאסוף אבנים וצדפים על הקרקעית או להתבונן על דגים שחלפו על פניה או צבטו את רגליה.

בתקופה האחרונה, גולי למדה לגלוש. בקיץ, כמעט בכל יום היתה מגיעה אל הים עם הגלשן שקיבלה מתנה. בבוקר עוד לפני שפקחה את העיניים, היתה מתעדכנת במצב הגלים. מקווה שהיום יהיו גלים גבוהים. מדמיינת איך תתפוס אותם בשיא הגובה, כמו שאחיה לימד אותה ותמשיך עם תנועת הגל עד החוף. אבל בכל פעם שהתחזית היתה לים שטוח, היה אפשר לשמוע את צעקות הכעס והאכזבה שלה עד לקצה הרחוב.

ים שקט ורגוע כבר לא יהיה היום

אבל היום, זה בדיוק ההיפך. גולי התעוררה בלי חשק לכלום. מצב רוח מעצבן כזה, שרק רוצים להישאר במיטה. אבל כשאמה הציעה לה להצטרף, איכשהו השתכנעה: "זה כבר סוף העונה" היא אמרה: "לא נשארו עוד הרבה ימים להנות מהים, יאללה בואי!".

גולי רק חיכתה לרגע בו תוכל לצוף על פני המים. דמיינה את השקט הזה של ים "פלטה". היא ידעה – זה הדבר היחיד שיוכל להרגיע אותה עכשיו. מה שיוכל להחזיר לה את השמחה, להחזיר אותה לעצמה.

אבל ברגע שהתחילו לרדת מהמצוק, בשביל אל החוף, שמעה את רעש הגלים המתנפצים וידעה: ים שקט ורגוע כבר לא יהיה להן היום. גולי התישבה על החול החמים, על פניה מרוחה הבעה של חוסר שביעות רצון. היא התבוננה על הגלים הגבוהים מדי וחשבה: אף אחד לא במים, אפילו לא הגולשים. אוף, לא הייתי צריכה לבוא….

כשאני רוצה שהים יהיה רגוע, הוא סוער ושכאני מצפה שיהיו גלים הוא רגוע

אמא הושיטה לה חתיכת תפוח והתיישבה לידה. לפעמים הרגישה שיש לאמא חוש מיוחד, כאילו ידעה לקרוא מחשבות ורגשות גם מבלי ששיתפה: "מה קורה גּוּל גּוּל?" אמא שאלה. גולי הישירה מבט קדימה אל האופק ודמעות בעיניה. "סוער הים היום, הא?" היא המשיכה בלי לחכות לתשובה.

"פשוט קמתי היום עם כזה נאחס. בלי חשק לכלום. רק רציתי לצוף על פני המים. אבל לפעמים נדמה לי שכשאני רוצה שהים יהיה רגוע, הוא סוער ושכאני מצפה שיהיו גלים הוא רגוע. למה זה מגיע לי?" היא אמרה ותחושת מסכנות עלתה בה.

אמא חייכה ברוך והושיטה לה עוד פתוח: "כן. אני מבינה. זה מבאס. אבל צריך להבין שהוא כזה לפעמים, הים. זה לא אישי. לפעמים הים מרגיש כמו חיבוק של חבר נאמן. רק מגיעים אליו ונרגעים. הוא יכול להיות כל כך שטוח, ממש כמו ראי. בימים אחרים הוא גועש סוחף וסוער. הגלים גבוהים והזרמים עלולים להיות מסוכנים. זה לא אשמתו, של הים. זה חלק מהטבע שלו. בשבילנו הוא אותו הים. אותו החוף, אבל בעצם הוא משתנה תמיד. אפילו יכול להיות מפתיע, בלתי צפוי".

הדבר הכי חשוב זה פשוט להבין שזה ככה

גולי הישירה אליה מבט ושאלה: "טוב, הבנתי. אז מה עושים?" אמא שיחקה באצבעותיה עם החול וענתה: "שאלה טובה. אולי הדבר הכי חשוב זה פשוט להבין שזה ככה. לפעמים הגלים נמוכים ולפעמים הם גבוהים. לפעמים שטוחים ולפעמים סוחפים". "זה מתסכל!" גולי אמרה. "כי אני לא יכולה לעשות שום דבר בקשר לזה!"

"נכון ולא נכון". אמא אמרה: "כלומר, את לא יכולה לשלוט בים, זה בטוח. אבל את כן יכולה לבחור מה לעשות מולו". גולי נזכרה בפעם ההיא שאביה לימד אותה מה עושים מול גל גדול. פעם אחת, הגיע גל שסחף אותה כהוגן. כאילו הגיע משום מקום. היא הרגישה שהיא מתערבלת ומתערבבת ונשאבת לתוכו. מטלטלת מצד לצד, עד שבסוף נזרקה החוצה לכיוון החוף, משתעלת מים מלוחים.

ללכת כנגדו? אין סיכוי.

היא נזכרה איך רק אחרי שיצאה מהמים והמלח עוד צרב באף, הבינה. במצבים כאלה… כשהים סוער וגבוה וגועש. צריך לשמור. לא כדאי להיכנס עמוק מדי. לפעמים אפילו עדיף לא להיכנס בכלל. ואם בכל זאת מגיע גל בלתי צפוי, כזה שמסחרר וסוחף. יש שתי אפשרויות: לרכב עליו עד החוף או להיכנס מתחתיו. פשוט לחכות שיחלוף. אבל ללכת כנגדו? אין סיכוי. זה לא יועיל בשום דבר.

גולי התבוננה עכשיו על הים הגלי. זה שהיא כל כך רצתה שיהיה שלו ורגוע. והבינה: ככה זה עכשיו. היום הוא גלי. פשוט כל כך ובכל זאת זה הכי קשה בעולם: לקבל, להסכים, להפסיק להיאבק במה שקורה.

ככה זה עכשיו….אז מה תעשי?   

גולי הזדקפה, לקחה נשימה עמוקה של אוויר ים מלוח פנימה ותוך כדי שנשפה, שמה לב שמשהו בתוכה השתנה. אם לא הים, היא חשבה, אז לפחות אני – אהיה רגועה למולו. היא נעמדה ורצה בשמחה לגלים. אמה רצה מיד אחריה. ושתיהן קפצו כמו ילדות קטנות בגלים: משתוללות, צוחקות משפריצות זו על זו. משאירות את מצב הרוח הנאחס מאחוריהן, יחד עם הציפייה לים אחר. אחר ממה שהוא עכשיו. כן. ככה זה עכשיו….אז מה תעשי?

 

גרסה מוקלטת לסיפור:

 

 

מה זה בעצם מיינדפולנס? קשב או קְשִׁיבוּת בעברית, הוא תרגול המאפשר פיתוח מיומנויות של ריכוז, בהירות תפיסתית וויסות רגשי באמצעות הפניית תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית למחשבות, רגשות ותחושות גוף. תרגול מיינדפולנס הופך אותנו למודעים יותר למחשבות ותהליכים מנטליים ומפתח בנו את היכולת להכיל ולהתמודד עם אתגרים וקשיים תוך שמירה על יציבות ואיזון נפשי (לקוח מתוך: האתר של שימי לוי ישובי)

 

מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג

(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):

https://chat.whatsapp.com/Iq3gQESWFE7HvkvWRjGibB