בוקר גשום וקר. כל הלילה לא הפסיק לרדת זלעפות. השעון מצלצל והגיע הזמן להתארגן. מוציאה שתי בדיקות. ואני והאמצעי מחכים. החדר חשוך ואני מצמצמת עיניים. אבל זה ברור, הנה הם. שני פסים על מלבן לבן. אחרי שנתיים של חששות – היא הגיעה גם אלי. בצורה שמפתיעה אני מרגישה הקלה. די, מספיק לברוח. סוף סוף אפגוש פנים אל פנים את הממזרה.
אחרי שני תורים, כמה שעות, חמישה מטושים ותשובה אחת חד משמעית חוזרת למיטה. מתכסה בשמיכה. נותנת לגוף לנוח את הקוועצ' שחיכה מהבוקר. לוקחת נשימה ושוקעת לכרית. רק אז, מציף הפחד. הוא התנהג יפה עד עכשיו וחיכה לתורו. כן, עכשיו סך הכל את לא מרגישה זוועה אבל מה יהיה אחר כך? הוא מנקר. ואולי זה יקרה…? הוא מטרטר. ואולי תרגישי.. ומה אם..? דפיקות הלב לא מאחרות ואיתן הפיצ'רים המוכרים.
אותה אני לא רוצה לפגוש
ומיד מתעורר בי הרצון לברוח. לא רוצה להרגיש שוב פחדנית. היד נשלחת למכשיר והאצבעות גוללות בחוסר תכליתיות. מחפשות מפלט. מבקשות להסיט את המבט. להסיח את הדעת. כי כשהחלק הזה עולה, של הפחד, מיד גם הביקורת מציפה: נו טל. בחייאת. עוד פעם הפחדים המטופשים האלה? ישר מרגישה קצת קטנה וגם אשמה: איפה כל ההתפתחות? וכל המדיטציה? ההבנה והאמונה?
מרגישה שהכל נעלם ונשארת רק ילדה קטנה. ואותה אני לא רוצה לפגוש. אז כועסת: איך היא שוב מופיעה? כי לרגע רואה רק את הצד הפוחד ומוחקת את כל השאר. שוכחת מי אני באמת. מסרבת לראות שהיא רק חלק ממני. ובעיקר שהיא לא כל כך גרועה.
הצלחתי להיות עם החולשה
בלי ששמה לב האצבעות נעצרות בקבוצת האחיות ומקלידות: עכשיו עולה בי פחד. ומבינה – איתן אני מעיזה להראות גם את הצד הזה. לא ישר לסלק ולדחות. רגע להשתהות. ותוך כמה שניות מגיעות התגובות: תכף מתקשרת. ואז אחת שואלת: מה קורה? והשנייה אומרת: תעדכני. ואני בפשטות משתפת. מסכימה מולן להציג את הצדדים החלשים. לא ממהרת לטאטא חלקים פחות נוצצים.
היא מכירה אותי. אחותי. אנחנו בנויות די דומה, במובן מסוים. מזהות את השריטות. שותפות לחלק מהחוויות. כי את זוכרת שזה קרה? ותגידי, גם אצלך זה ככה? ואז היא מקשיבה קצת. מרגיעה ומצחיקה קצת. ואחרי כמה דקות אני אומרת: טוב. נראה לי שאני בסדר. הנשימה טיפה התרווחה. כי הצלחתי להיות עם החולשה.
להיות כמו שהן שם בשבילי – כמו אחות
בסוף אני שותקת. ונושמת. תודה, אני אומרת. שאת פה בשבילי. איתכן אני תמיד מרגישה שאני לא צריכה לסנן. יודעת שאני יכולה לכתוב את זה גולמי. גם אם זה טיפשי וילדותי. גם אם זה חזרתי. וזה יהיה בסדר. תקבלו אותי כמו שאני. והיא משיבה: את תהיי בסדר טל. ואל תדאגי, כשזה יגיע אלי את תהי פה בשבילי. ככה זה אחיות.
מנתקת וחוזרת לסדרה מנחמת. קצת יותר נינוחה. את תהיי בסדר טל, אני אומרת לעצמי בלב. וחושבת לעצמי – איך אני יכולה להיות אחות עבור עצמי? כשמרגישה את הכיווץ. מול החלק החלש. שרוצה לא לראות רק להדוף ולדחות. האם יכולה ללמוד לתת לעצמי שם חיבוק? בלי לבקר או לשפוט. להיות כמו שהן שם בשבילי – כמו אחות.
רגע מתוק של זמן קרוב
ערב. היה יום ארוך. מלא ב – אמא אפשר את זה? וב – אמא תביאי את זה…. בלהסיע מפה ולהחזיר לשם. בלהכין ולהקשיב ולתקתק. הקטנה כבר נרדמה. ואני מזמינה את האמצעי למעלה איתי: בוא נקרא סיפור. לאחרונה חזרנו לקרוא יחד סיפור בהמשכים. זה לא קרה המון זמן וזה נעים. נשכבים במיטה הגדולה יחד. מתאפשר רגע מתוק, של זמן קרוב.
כשמסיימת את הפרק מרגישה איך העיניים נעצמות. עייפות גדולה מתפשטת בתוכי. יאללה מתוקי חיבוק גדול ועכשיו תלך למיטה שלך לישון. תלווי אותי….! בבקשה….! הוא אומר. ואני מסתכלת עליו. מכורבלת ככה טוב טוב במיטה. ועונה: די, מתוקי. אני כבר עייפה. את החלק הזה תעשה אתה. אתה זוכר שדיברנו? כבר שיחקנו והתחבקנו וקראנו. עכשיו תלך למיטה בעצמך.
מתבאסת מהאמא שאני עכשיו
אבל הוא לא מוותר. ככה הוא לפעמים. יודע לדרוש את שלו: די! תבואי איתי. הוא אומר. אין לי כוח. גם אני מתעקשת. כי לא בא לי לוותר: די, עכשיו זה הזמן שלי. אחרי כל היום של אמאמא. בואי. הוא ממשיך. ואני לא מתקפלת: היום תלך בעצמך. ומרגישה איך עם כל מילה נוספת אני מתבצרת. עם כל בקשה נוספת אני מתקשחת.
ואחרי שהגענו למבוי סתום, אני קמה וצועקת: בוא, נו. אתה רוצה שאלווה? אז הנה. אבל זה יהיה בעצבים. כי פעם אחת ביקשתי משהו. אחרי יום שלם של בקשות. ודי! וחלאס! אני גם עייפה ורוצה לישון. ונבהלת מהקול שיצא ממני. ומתבאסת מהאמא שאני עכשיו. ומחפשת איפה הרגע המתוק של הזמן הקרוב שהיה פה רק לפני רגע ונעלם.
לראות בהן את כל האמא שאני
אחרי שמלווה אותו, חוזרת למיטה. אין סיכוי שארדם עכשיו. אוףףףףףףףףףףף. למה הייתי חייבת להתעצבן?? מתביישת באיך שהגבתי. שונאת את איך שדברתי. שומעת מבעד לקיר גם אותו מתהפך במיטה והלב דוהר. מחפשת תנוחה להיות נינוחה עם מי שאני ולא מצליחה. רק רוצה למחוק את מה שהיה. להחזיר לאחור את מה שקרה. להתעלם או לכעוס על עצמי. להחביא בארון עמוק. אבל אי אפשר.
אחרי כמה דקות שומעת אותו לוחש: אני מצטער אמא. ורק אז מצליחה שוב לקחת נשימה. בוא, בוא. אני קוראת לו. הוא מגיע ואני מחבקת חזק. מסתכלת בעיניים ואומרת: סליחה ילד. לא הייתי צריכה לצעוק עליך ככה, זה לא היה במקום. אני יכולה להתעצבן כשאני עייפה. אתה יודע, גם אמא לפעמים טועה. ומשהו בעיניים שלו מגלה לי את הסוד. ולרגע כבר לא מרגישה כל כך גרועה, רק כמו מישהי שמעדה. כי מצליחה לראות בהן את כל האמא שאני ולא רק את זו שצעקה.
הורדתי אותו למטה, לפינה, במרתף
לפני שנה בערך ההורים שלי הביאו ארגז. מצאנו את זה אצלנו בבית, בארון, הם אמרו. נראה לנו שזה דברים שלך. כל מיני דברים ששמרת. לנו אין מה לעשות עם זה. והניחו על הרצפה. הסתכלתי על הארגז בחשדנות והורדתי אותו למטה, לפינה, במרתף. מאז כל כמה ימים הייתי יורדת לשם. מסתכלת עליו. מדי פעם פותחת אותו לרגע ומיד סוגרת.
ואז איזו שבת אחת, כשהיה לי קצת זמן, העזתי לפתוח. התיישבתי לידו והתחלתי למיין. לא שהיה שם מי יודע מה. לא סודות גדולים או זכרונות מודחקים. פשוט הרבה אבל הרבה חפצים: היו שם תמונות ועבודות. מחברות וברכות. פתקים ומודעות וגם כמה מזכרות בלתי מזוהות.
להסתכל ישירות במראה, בלי לאהוב את הבבואה
כל חפץ הזכיר לי רגע. החזיר לזיכרון. הרגשתי שכבד לי לעבור עליהם. זה הרגיש כמו חיטוט באיזה פצע. ולא היה לי ברור למה. כאילו זה לא היה כל כך נורא, הילדות. אבל הרגשתי שלא פשוט, להסתכל בצורה ישירה. אל מי שהייתי ומה שהיה. זה היה כמו להסתכל ישירות במראה. בלי לאהוב את הבבואה.
ואז, בין כל החפצים. מצאתי תמונה. שלי. בסוף כיתה ח. נשענת על קיר בחצר בית ספר. לובשת אוברול שממש אהבתי. ונעלי טיולים שלקחתי מאחותי. מביטה בחיוך שובבי למצלמה. התסכלתי עליה והרגשתי בלב: הי…הילדה הזו. היא דווקא די חמודה. והופתעתי לראות אותה כזו. הצלחתי להתבונן בעיניים טובות.
יכולתי לקחת את התמונה, להניח קרוב
לא הבנתי, מה כל כך נמנעתי לגלות? מתי יצרתי על עצמי תמונה כזאת שלא נעים לראות? לקחתי אותה איתי ועליתי במדרגות. פתאום הצלחתי לראות את עצמי באור אחר. לא רק להסתכל על עבר של החמצות וטעויות. לא רק לראות נפילות והימנעויות. אלא באמת לפגוש את מי שהייתי. עם כל הצדדים. יכולתי לקחת את התמונה, להניח קרוב. כבר לא בארגז, שם במרתף בפינה.
ועכשיו כשסוף סוף מצליחה, לשבת ולכתוב את הפוסט שנאבק לי בשיניים. שהתפתל לי בין הידיים. חמקמק ועקשן. רגע לפני שיוצאת מהבידוד שלי שהפך לשלנו. נזכרת באחיות, בתמונה בארון ובחיבוק שאחרי הצעקות. וחושבת לעצמי: הנה אני, עוד רגע בת ארבעים. לומדת את הדבר הפשוט הזה שהוא בעצם כל כך מורכב. איך להישיר מבט למי שאני. לכל החלקים שבי. לאלה שאני אוהבת ולאלה שפחות.
מרחב שיש בו עבורי עיניים טובות
מרגישה איך בכל הרגעים הקטנים האלה אני מתאמנת בלעמוד לצידי גם כשאני חלשה. מרגישה שאני מבקשת לחבק את עצמי גם כשמרגישה תקועה. אפילו כשנופלת באותה נקודה. שואפת להתקרב, בייחוד כשאני לא אוהבת את מה שאני רואה. מבקשת להסכים שכן, אני גם כזו לפעמים. יש לי גם חלק כזה. זה לא אומר שזו אני באמת. או שככה אהיה תמיד. ובעיקר זה לא אומר שזה חלק לא טוב.
ומבטיחה לעצמי שבכל פעם שארגיש את הכיווץ בלב ואת העורף שמופנה. שבאוטומט אראה לא טוב בעיני עצמי וארצה לדחות. אנסה לתת כבוד: לחלקים הדואגים, גם אם הם טיפשיים. אתאמץ לחבק את החלקים הפצועים, הלא נוצצים. וככה, אני מקווה, כל פעם קצת – יווצר בתוכי מרחב חדש. מרחב שיש בו עבורי עיניים טובות.
מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג
(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):
תודה טל.ממש היה לי מדויק הפוסט הזה.
הזדהיתי עם חלקים ממנו, ומרגישה שמאוד חשוב היה לי החלק ששיתפת על הגבולות ששמת בסוף היום.
זה מחזק אצלי את ההבנה שבסופו של דבר
המעבר ביחסים עם הילדים דרך הלא נעים , הלא הרמוני , כשאנו מציבים את הגבול שלנו, מאפשר גם הוא התקרבות אמיתית , והתגובה של הבן שלך מעידה כמה זה גידל גם אותו.
רק טוב:) עדי
תודה עדי! שקראת והגבת. זה תמיד מפתיע ומחמם את הלב שהמלים הכל כך אישיות שלי פוגשות חוויות ורגשות דומים של לב אחר. אין ספק שאלה רגעים לא פשוטים עבור הורה…ובעיני לדעת מצד אחד ללמוד מהם ואיך לא להגיע כל פעם לאותו קצה זה חשוב ממש לצד להפעיל שם חמלה אמיתית כלפי עצמנו.
תודה על הכנות שלך, ועל היכולת לראות ולהכיל את כל החלקים. רעיון שדיבר אלי היום – "לראות את כל האמא שאני ולא רק את זו שצעקה".
משמח רונית שאת קוראת! מרגש אותי שהמלים נוגעות. זה באמת לא תמיד כל כך קל לזכור את זה שאנחנו מורכבות מכל החלקים האלה גם יחד. במיוחד ברגעים הנמוכים שלנו. הלוואי שנצליח יותר.
כל כך אמיתי ואנושי טל, נהדר ששיתפת!!!
תודה שושי! משמח שאת קוראת. ושזה מדבר אליך
טל אהובה, תודה על השיתוף הכנה והאמיץ. את מעוררת השראה ביכולת להתבונן עמוק בפחד, בכאב, בטעויות… ולא פחות ביכולת להשלים, לקבל, לסלוח וללמוד לאהוב את עצמי עם כל מה שיש בי… אוהבת אותך ♥️
אורלי יקרה. שימחת בקריאה שלך. גם אני אוהבת אותך
טל יקרה,
נשמע שהמרחב הזה של עיניים טובות קיים ומתקיים בתוכך, זה חזק בעיני שההיתכנות שלו נוצרת בלב ליבה של הדחייה העצמית , בד בבד, צד בצד ביחד. המרחב שיצרת מהדהד אצלי ומעיר את העין הטובה שלי שמעפעפת ומודה לך על כך.
איריס יקרה! כתבת פה ממש שירה. וזה מרגש לא פחות. שהיצירה פוגשת יצירה חדשה ולב אחר. כנראה שהדחייה והקבלה הם שני פנים לאותו דבר. בגלל זה כנראה זה מתעתע ויכול להיות כל כך קשה ולרגעים פתאום כל כך קל. תודה