גם זה יחלוף

סיפור קְשִׁיבוּת (מיינדפולנס ) לילדים ונוער. הסיפור מספר על נערה שנוסעת לביקור אצל סבא וסבתא בכפר. על טיפוח היכולת להיות עם תחושות שונות, נעימות ולא נעימות כאחד. בעקבות הסיפור ניתן לתרגל תשומת לב לתחושות גוף ולהגדיל את היכולת להיות איתן.

נעמי גרה בעיר הגדולה, בדירה קטנה, בבנין גבוה. מאז ומתמיד היא היתה ילדת עיר. היא הכירה כל מדרכה ומדרכה ברחובות מסביב לביתה. למדה, כבר מגיל צעיר, לחצות בצורה בטוחה גם כבישים סואנים. ותמיד היו מתפלאים איך היא לא מתרשמת מכל חנות וחלון ראווה נוצץ: "זה פשוט", היא היתה מסבירה: "זה הבית שלי".

סבא וסבתא שלה גרו בכפר. שעה נסיעה מהעיר על הכביש המהיר ועוד עשרים דקות על אחד איטי. פעמיים בשנה, בחופש, נעמי היתה נוסעת אליהם לכמה ימים, לבד. היא ממש אהבה את הביקורים האלה וציפתה להם כל השנה.

אמא ואבא תמיד היו מסיעים אותה, נשארים יום שלם, מטיילים אוכלים יחד ובערב חוזרים לעיר. כשהיתה נשארת שם, הרגישה תמיד כל כך גדולה ועצמאית. עכשיו נעמי באמת כבר גדולה ועצמאית ועדיין, בנסיעות האלה רחוק מהבית, היא תמיד מרגישה קצת יותר.

נצא לטייל

בוקר, כבר כמעט צהריים האמת, ונעמי פוקחת עיניים ומתמתחת. לוקח לה רגע להיזכר איפה היא. בין פיהוק לשפשוף עיניים החפצים המטושטשים סביבה תופסים צורה ומתבהרים. אה, נכון. זה חדר האורחים אצל סבא וסבתא. זה היום השני שלה פה וזה משמח. כי זה אומר שהחופש רק התחיל.

היא יוצאת מהחדר ומתיישבת לשולחן המטבח, עוד קצת מנומנמת. סבא יושב וקורא עיתון, לידו כוס קפה. סבתא מניחה מולה כוס שוקו חם וצלחת עם טוסט ריבה. למרות שנעמי כבר גדולה, כאן היא מרשה לעצמה עוד להתפנק. בדיוק כמו כשהיתה קטנה. בוקר טוב נומי'לה, אחרי האוכל נצא קצת לטייל, הא? סבא אומר בלי להרים עינים מהעיתון. ונעמי, עם שפם של שוקו מהנהנת ולוקחת עוד ביס מתפורר מהטוסט.

מרחב אמיתי להסכים וגם להנות

בבית, אמא ואבא רק מתחננים לפניה שתצטרף אליהם לטיולים. לראות פריחה ביער הזה. לפיקניק בשמורה הזו. אבל רק פה נעמי מרגישה שזה באמת מה שהיא רוצה לעשות ולא איזו מטלה שכדאי להתחמק ממנה. מרגישה שיש לה מרחב אמיתי להסכים וגם להנות.

אחרי התארגנות קלה בבית, נעמי וסבא יוצאים. עוברים את שער הישוב ופונים לשביל העפר. השמש כבר קופחת ואפשר להרגיש את העוצמה שלה בעורף. חם…..! הם הולכים בשקט זה לצד זו. השדות פרושים לפניהם, ההרים מאחוריהם. תמיד זה מפליא אותה, איך סבא שלה, שנראה לה כל כך מבוגר – בכושר יותר טוב ממנה. הוא לא מנסה ללכת מהר כמוה. צעדיו גדולים ויציבים, הליכתו זקופה. היא נזכרת איך כשהיתה קטנה, בצעד אחד שלו היו נכנסים שלושה שלה.

בלי להיאבק ובלי להתלונן, רק נמצא איתו

אחרי כקילומטר הם עוצרים בצל עץ חרוב. סבא מוציא תרמוס וכוסות ומוזג תה. חם היום בטירוף… לא חם לך? היא שואלת. כן. חם. הוא עונה לה בשלוה האופיינית לו… ומחייך. היא מסתכלת עליו וחושבת לעצמה: למה כשלי חם – אני כל כך סובלת? החום מרגיש כמעט בלתי נסבל. והוא, ככה. כאילו פורש את ידיו ומניח עליהם את החום: בלי להיאבק ובלי להתלונן, רק נמצא איתו.

התה חמים ומתוק. והצל מרענן ומרגיע. סבא מוציא ביסקוויט ומציע גם לה. שני זבובים קטנים מריחים את הסוכר ומתיישבים על המצח של נעמי. הגירוד לא נעים לה והיא מגרשת אותם מיד. תנועת היד התזזיתית מבריחה אותם לכמה רגעים. אבל אז הם חוזרים. אוף, מעצבנים! היא רוטנת ומסתובבת כמו שבשבת מצד לצד. סבא מסתכל עליה עם עיניים צוחקות ולוגם עוד תה מהכוס. איך הם לא משגעים אותך? היא שואלת. ומצביעה על הזבוב שיושב לו על האף ואחד נוסף שנח על היד.

כמו כל דבר בחיים – גם זה יחלוף

תביני, נכדה שלי. הוא אומר בקול נינוח. הזבוב הזה לימד אותי פעם שיעור חשוב. מה כבר אפשר ללמוד מזבוב? נעמי מגחכת ונותנת עוד ביס בביסקוויט. הוא לימד אותי, שכמו כל דבר בחיים – גם זה יחלוף. אפילו גירוד. ובעוד סבא מסיים את המשפט, כאילו שמע, הזבוב מתעופף הרחק. תוך רגע אי אפשר לראות אותו.

השאלה היא כזו, סבא מוסיף: האם אתן לו לעבור בנחת? או שאאבק בו תוך כדי? בעודו אומר, סבא אורז את הכל חזרה לתיק, מניח על גבו ונעמד. נעמי עם פה חצי פתוח ושתיקה – עוד לא בטוחה שהבינה לגמרי. היא נעמדת ומנערת את האבק מהמכנסים. ממשיכים בדרך.

הם צועדים זה לצד זה בשביל העפר, מטעי אבוקדו בצד אחד וקוצים בשני – סבא לרגע עוצר ומקשיב. הוא עוצם את עיניו ואומר לה: את שומעת את זה? את מה? היא עונה. בעיר מלאה צפצופים וצפירות, רעשים וחריקות, האזנים שלה התרגלו לעוצמות. היא עוצמת עיניים כמוהו ומקשיבה. את הכביש שומעים מרחוק. הרוח שורקת בענפי העצים. אבל למה הוא מתכוון?

מה קורה כשעוצרים ומקשיבים

פתאום היא מזהה  – צקצוקים עדינים עדינים. מה זה? היא שואלת בעינים עצומות. היית מאמינה שזה נמלים? סבא שואל ושניהם פוקחים עיניים וכורעים ברך על השביל. שם, מתחת לרגליה – קן ענק של נמלים. והן, כמו במשל המוכר, עובדות בלי הפסקה ואוספות גרעינים. נעמי בשׁוֹק. אשכרה שמעתי אותן? לא יכול להיות. הן כאלה קטנות…סבא צוחק. מדהים הא? מה קורה כשעוצרים ומקשיבים.

בקצה השביל היא כבר מזהה את השיחים שמובילים למעיין. המים הקרובים מפיחים בה חיים והיא רצה לשם. או, יופי. רק עוד זוג אחד הגיע לפניהם. היא מברכת אותם לשלום ומפשילה את המכנסיים עד לברכיים. מתיישבת לטבול רגלים במים. איי…קפוא! יוצאת ממנה צעקה. סבא מתיישב לצידה וצוחק: מקודם היה רותח. עכשיו קפוא…. מה יהיה? נו סבוש, תמיד לוקח לי זמן להתרגל. אתה כבר מכיר אותי. היא אומרת ומניחה ראש על כתפו לרגע.

רק נשים לב

בואי נעשה ניסוי, ילדה. הוא חולץ נעליים ואת הגרביים שם בתוכם. בואי ננסה להכניס את הרגלים למים הקפואים – בלי לצעוק. בלי לברוח. בלי להגיב יותר מדי. רק נשים לב. בסקרנות: איזו תחושה יש לרגליים במים קפואים, מוכנה?

יאללה, נעמי משיבה בחיוך. היא טובלת את רגל ימין ואז את שמאל. עוצמת עיניים כמו סבא ואומרת: אני מרגישה עקצוצים וקור, כמובן. אחרי רגע מוסיפה: זה מצחיק, עכשיו זה מרגיש כמעט כאילו זה חם. אבל בעצם זה קפוא. כן… סבא מגיב. זה באמת מעניין. אוי, עכשיו הרגשתי נשיכה קטנה בעקב. אווץ'! סבא צוחק: זה בטח הדגיגונים שבמים. יותר טוב מהפדיקור שלך בעיר, אני בטוח. וגם נעמי מצטרפת לצחוק.

מרגישה שכאן היא אחרת

למחרת, כשנעמי אורזת את חפציה בחזרה בתיק הגדול, היא נזכרה בדגיגונים וחיוך נפרש על שפתיה. סבתא יושבת לצידה, עוזרת לקפל בגדים ולשים כביסה בשקית. אני כבר מתגעגעת אליכם! נעמי אומרת. גם אנחנו, יקירה, מחכים כבר לפעם הבאה. פתאום, עצבות מתגנבת לליבה. נעמי שמחה לחזור הביתה: לחדר שלה, לחברות, אפילו להורים שלה. אבל גם מרגישה שכאן היא אחרת, יותר סבלנית ורגועה. כאילו בביקורים האלה נוצר בה עוד מרחב פנימי, שבבית שלה היא מתקשה להרגיש.

כאילו קרא את מחשבותיה סבא נכנס בדלת: זהו? מוכנה לצאת לדרך? הוא שואל. כן. היא משיבה. כאילו…. בערך. אני יכולה לשאול אותך משהו? איזו שאלה, סבא אומר. אני יודעת שכשאחזור הביתה, שוב אמהר להתעצבן ולכעוס. אגיב מהר וחזק מדי להכל. למה אני לא יכולה להיות שם…כמו שאני פה?

כל מה שחווית פה, הולך איתך הביתה

סבא רק מחייך בעינים טובות. ואומר: את יודעת נומי'לה, כשסיפרתי לך על הזבוב הזה… שלימד אותי פעם שיעור. זה לא באמת היה נכון. בעצם, אלה היו הרבה זבובים. היה זבוב אחד שהתעצבנתי עליו נורא והעפתי אותו לעזאזל. אחר כך הגיע זבוב שרק כעסתי עליו קצת. אחריו היו עוד כמה זבובים ממש מציקים אבל כבר לא מיהרתי להעיף אותם. בסוף היה עוד אחד שרציתי להעיף. אבל אז עצרתי ורק שמתי לב לתחושת הגירוד, הייתי איתה ואז – היא גם נעלמה.

אחרי כל פעם כזו….שפגשתי את הזבוב, למדתי עוד משהו. הבנתי עוד משהו. וזה, נישאר בי. כל פעם קצת. עד לפעם הבאה. כל מה שחווית פה ילדה, הולך איתך הביתה. גם אם נדמה לך שלרגעים זה נעלם. נעמי חשבה שהיא הבינה, אבל לא היתה בטוחה.

שקט קטן, נובט לה בלב

בדרך חזרה הביתה, באוטו של ההורים, נעמי מתבוננת בחלון. רואה איך הנוף משתנה ומתחלף לפניה. איך הרים הופכים לשדות ואז לבניינים. גם זה יחלוף. גם זה יחלוף, היא נזכרת ומחייכת. כשהאוטו חונה בחנייה ליד ביתה היא מרגישה משהו…שקט קטן, נובט לה בלב.

גרסה מוקלטת של הסיפור:

 

 

 

מה זה בעצם מיינדפולנס? קשב או קְשִׁיבוּת בעברית, הוא תרגול המאפשר פיתוח מיומנויות של ריכוז, בהירות תפיסתית וויסות רגשי באמצעות הפניית תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית למחשבות, רגשות ותחושות גוף. תרגול מיינדפולנס הופך אותנו למודעים יותר למחשבות ותהליכים מנטליים ומפתח בנו את היכולת להכיל ולהתמודד עם אתגרים וקשיים תוך שמירה על יציבות ואיזון נפשי (לקוח מתוך: האתר של שימי לוי ישובי)

 

מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג

(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):

https://chat.whatsapp.com/Iq3gQESWFE7HvkvWRjGibB