מתנה לעצמי

מוצ"ש. נכנסת לאוטו, בדרך לסניף הפארם המקומי. לפני כמה שבועות קבעתי לי פגישה, סשן צילומים. זה הפתיע גם אותי שהתקשרתי. ראיתי עבודות שלה וזה עשה לי חשק. הרמתי טלפון ואמרתי: אני רוצה שתהיה לי תמונה טובה לבלוג, מקצועית. וחשבתי לעצמי: העיקר שיש הצדקה. אבל בפנים ידעתי את האמת, פשוט בא לי. לכבוד גיל ארבעים. ואולי גם זה רק תירוץ, לתת לעצמי מתנה.

ערב לפני, נכנסת ללחץ – למה קבעתי איתה ולמה זה בכלל טוב? פתאום חוששת שיראו רק את כל הפגמים ושייצא לא יפה. שאראה מטופש או ארגיש חשופה. וכל קולות הביקורת עולים וצפים: על עור הפנים שכבר לא מה שהיה ולא לשכוח את קמטי הדאגה. שזה סתם בזבוז של כסף. ומה זה דחוף ולמה זה בכלל חשוב?

רעיון גאוני – מייק אפ!

וברגע של מבוכה ובהלה עולה מתוך תהום התודעה, מחשבה. רעיון גאוני – מייק אפ! אני אקנה מייק אפ. זה בדיוק הדבר שיסתיר את מה שלא צריך לראות, יעזור לטשטש ולהסוות. זה הפתרון שיגרום לי להיות במיטבי!

דלת הכניסה חשה אותי ונפתחת מעצמה. אני ניגשת לדיילת בצעדים בטוחים. השארתי את הקטנה בבית. אמרתי לבנזוגי שזה סיבוב של כמה דקות: קונה, משלמת, חוזרת. נכון, כנערה התאפרתי בעיפרון שחור ואולי קצת צללית. בשנים האחרונות המקסימום זה אודם וגם זה רק באירועים מיוחדים. אבל כמה מסובך זה כבר יכול להיות? משוכנעת שאקנה, אחזור והכל יהיה טוב.

חכי, זה לא מספיק

ניגשת אל מדף הקוסמטיקה. עכשיו זה ברור לי, אצטרך עזרה. פונה לדיילת: אני מחפשת מייק אפ. היא מביטה בי לרגע ומושיטה שפופרת בגוון המתאים. אני מודה לה ובזווית העין רואה – וואו, זה אפילו בהנחה! יותר קל ממה שחשבתי. אמנם אני קְלוּלֶס במה שנוגע לאיפור, אבל עם קצת עזרה, זו לא בעיה. בעודי מסתובבת ללכת, היא אומרת: חכי, זה לא מספיק.

מתחת את חייבת למרוח את זה. היא מושיטה לי שפופרת עם נוזל שקוף ושם מסובך ואומרת: אחרת זה לא מחזיק. אוקי…אני משיבה באיטיות ומתחילה להיות מודאגת: אוי יוי, זה לא ייגמר כל כך מהר. ואז היא מוסיפה: ספוגית יש לך? ומובילה אותי למדף הסמוך. לא, אני מכחכחת בחוסר נחת: אבל אני צריכה אחד ממש פשוט. ומולי תצוגה שלמה בצורות וצבעים מגוונים. ומבינה: פשוט, זה כבר לא יהיה.

זה לא בשבילי

הספוג בידי ואני מודה לה שוב. אולי עכשיו אצליח להגיע לקופה? הדיילת מסתכלת עלי במבט של: לא, זאתי…אין לה מושג. מביאה לי מוצר נוסף ומסבירה: את יודעת שבלי זה, זה יראה ממש מת. וברגע האחרון היא מוסיפה: אל תשכחי שמעל הכל, את חייבת פודרה ומעמיסה עלי עוד קופסה.

בעודי מנסה לסדר את סט המוצרים בידיים, העיניים נתפסות. מהופנטות לשכבות המייק אפ, הפודרה והמשחה שמסודרות בצורה מקצועית ואחידה על עור הפנים שלה. ואז אני מבינה: זה לא בשבילי. אני לא מבינה בזה כלום ות'אמת שגם לא כל כך רוצה.

חוזרת הביתה בידיים ריקות, אסתדר עם מה שיש

מניחה את המוצרים בסלסלה שם ליד ופונה לדיילת: את יודעת מה? אני אחשוב על זה. ומוסיפה: לא יודעת אם אקח הכל, אבל ממש תודה. כי אמנם אני כבר יודעת שאין סיכוי שאני קונה, אבל היא באמת הייתה נחמדה!

בעין אני רק מחפשת את דלת היציאה. בבהלה שאוחזת בי ברגעים כאלה, בהם מרגישה ש"זה גדול עלי", אני נמלטת חזרה לאוטו. מתיישבת מול ההגה ורק אז מבינה: חוזרת הביתה בידיים ריקות, אסתדר עם מה שיש. או במלים אחרות – מכאן לא תבוא הישועה.

לא את עור הפנים והקמטים את מנסה להסתיר

כשהאוטו כבר בחניה מבלי לחשוב, שולחת לה הודעה – מבוהלת ממחר ומחוסר ההבנה שלי במייק אפ על אדי החוויה בפארם. ומבלי שאני מבינה למה, תוך כדי הקלדה, הדמעות מתחילות לזלוג. מגלות לי את מה שהמחשבה עוד לא קלטה.

ורק אז נופל האסימון: בואי, על מי את עובדת? לא את עור הפנים והקמטים את מנסה להסתיר. אלא את כל ה – "לא מספיקי-ים" שאת רואה במראה. את השריטות שהעמיקו וסביבם הבושה או הילדה הקטנה שמרגישה שהיא לא מעניינת ולא יפה. את ההרגשה של: אין לי מה לתת וגם של המבוכה.

תבואי כמו שאת

אחרי כמה שניות ושלוש נקודות, היא משיבה. בלי לבקר או לגחך, בצורה רגישה ומנוסה, מבינה ומרגיעה: תבואי כמו שאת. את תהיי מושלמת. ואני עוצמת עיניים ולוקחת נשימה: נכון, לעזאזל, אבוא כמו שאני. מה כבר יכול להיות? והפנימיות שלי כבר לוחשת את התשובה: תבואי כמו שאת, זו המתנה.

בבוקר, לפני שהיא מגיעה אני מסדרת את הבית, מכינה קנקן תה. עומדת מול המראה ומזכירה לעצמי: תבואי כמו שאת. אבל בפנים חוסר שקט. כי מבינה שלבוא כמו שאני זה קל להגיד, אבל לא כל כך פשוט לעשות. לפעמים זה אפילו לוחץ קצת בלב. לא קל להעז לפגוש, את עצמי, כמו שאני. את הדלתות שפתחתי מול אלה שסגרתי. האפשרויות שבחרתי גם בלי שממש הבנתי ואלה שבחרו בי ולא באמת ידעתי. את ההחלטות שלקחתי וגם את אלה שנתתי לחיים לקחת עבורי. את מה שעליו ויתרתי ורק בדיעבד ידעתי.

להיות קצת אחרת, להרגיש את עצמי שׁוֹנָה!   

היא נכנסת אל הבית ומתבוננת בעיניים חדשות. מחפשת את האור הכי טוב ואומרת לי: תעמדי שם, אולי תהיי יחפה. תסתכלי עלי ותעצמי עיניים. תפקחי לאט, תזקפי את הגב. זה מביך אני יודעת ושואלת שאלות בינתיים. ואני באמת קצת מתביישת ונבוכה והמבט מתוך הֶרְגֵּל בורח מהעדשה. אבל באותה נשימה מרגישה את הלב מקפץ בתוכי: איזה כיף זה! ומתפלאת מהעוצמה.

רק אז מבינה, הרי כל כך רגילה לראות את עצמי ביום יום כאמא, כבת זוג, כמורה. לשטוף כלים, ללבוש טריינינג. לעשות מה שצריך, לעבור מנקודה לנקודה. ומרגישה – זו באמת מתנה. לכמה שעות להיות מרכז העניינים, לזכות למבט של המצלמה. גם לאפשר לעצמי להיות קצת אחרת, להרגיש את עצמי שׁוֹנָה!

אותך, אני יכולה לדמיין הופכת לכל דבר

באותו רגע, עולה בי זיכרון, שלי כנערה. איזה ערב בבית של חברה. יושבות ומהרהרות בעתיד. על מה יקרה ומה נהיה. ואז היא אמרה לי: אותך, אני יכולה לדמיין הופכת לכל דבר. אולי תהיי פאנקיסטית, ערסית אפילו דתייה. ואני זוכרת שצחקנו נורא. אבל בפנים היתה מן הרגשה כזו, מתוקה. תחושה עמוקה שבאמת כל הדלתות פתוחות, שכל הבחירות אפשריות. הרגשה של חופש ועוצמה.

בערב שאחרי הצילומים משחזרת בראש את כל מה שהיה. כי זה מה שאני בדרך כלל עושה. ופתאום נזכרת: רגע, למה לא לבשתי בכלל את השמלה הצהובה?? וחושבת רק על מה שלא קרה. איך לא מספיק העזתי והשתחררתי ועולה בי שוב המשפט: תבואי כמו שאת.

הנערה שלא סיימה עוד לבדוק, מי היא בעצם רוצה להיות

אבל הפעם במקום לאפשר רווחה הוא מתיישב לי בצורה שונה. קצת מקבע ומגביל, כי באותה נשימה גם נובט בי סימן שאלה: רגע, אולי אני לא רוצה תמיד לבוא כמו שאני? ומי זו האני הזו בכלל? זו שאני עכשיו, זו שהיתה פעם או אולי זו שעוד בכלל לא התגלתה? ומבינה שעדיין חיה בי הנערה, שרוצה לשחק עם האפשרויות. שלא סיימה עוד לבדוק, מי היא בעצם רוצה להיות. שרוצה עוד להשתנות, לחפש ולפתוח גם דלתות חדשות.

אחרי שבוע וחצי, באמצע היום אני מקבלת ממנה הודעה: התמונות מוכנות, אני שולחת לך את התוצאה! אני סקרנית מאוד ובלב התרגשות גדולה. אבל אחרי חצי יום, שמה לב שבעצם קצת מתמהמהת עם הפתיחה. אחרי כמה שעות, מפנה לי זמן ומקום ומתיישבת דרוכה. ובזמן שמחכה לקבצים שנטענים, מבינה שבאופן לא מודע, מקווה לראות משהו בתמונות שיגלה לי את התשובה: לאיך אפשר לבוא כמו שאני, אבל גם להמשיך לגלות צורה חדשה?

הִשְׁתַּנּוּת

ורק יום למחרת, אחרי שנותנת להן קצת לנוח ומתבוננת בהן שוב, עולה בי מחשבה – על פרפרים. כשטיילתי בהודו ראיתי אותם בכל מקום אליו הלכתי. קניתי טבעת של פרפר ותפרתי על התיק הגדול שלי פאץ' צבעוני של אחד. יום אחד כשישבתי ליד מפל בצפון, פרפר סגול קטן אפילו התיישב לי על קצה היד. לא הבנתי למה, אבל הרגשתי שהם מחוברים למה שאני עוברת, בצורה עמוקה.

רק אחרי כמה שנים קראתי בספר שהפרפר במעגל החיים שלו מסמל – הִשְׁתַּנּוּת. פתאום הבנתי את החיבור שלי אליו בהודו, ובכלל. התפעלתי: איך החיה הזו עוברת בחיים שלה כל כך הרבה שינויים ובאותה נשימה נשארת היא. בעדינות, ביופי ובעוצמה. איך בכל גלגול שלה היא נוכחת כפי שהיא ויחד עם זאת כל הזמן משתנה.

לבוא כמו שאני וגם להמשיך להיות בתנועה

ואז שוב מסתכלת על עצמי בתמונות וחושבת שאולי מבינה. אמנם אני עדיין לא יודעת איך בדיוק עושים את זה, אבל זו כנראה התשובה. לאיך לבוא כמו שאני וגם להמשיך להיות בתנועה. נזכרת במסיבת פורים שכמעט ולא הלכתי אליה, אבל ברגע שהגעתי לא ירדתי לדקה מהרחבה. וחושבת על יום ההולדת המתקרב והחיפוש שלי אחרי הדרך בה רוצה לחגוג. כי זה פאקינג 40 ומתי אני אעוף על עצמי ואעשה דברים שחיכיתי לעשות אם לא עכשיו?? ורואה את עצמי מצטלמת, נוסעת לבד, עושה מסיבה וכותבת. כותבת וחושפת את לבי לעיני כולם – כן, גם זה קרה לי השנה.

יודעת שכבר כמה זמן אני מבקשת בדיוק את זה. מצד אחד, זה מרגיש כל כך לא טבעי לי אבל בעצם גם כן באותה נשימה. מבקשת להציץ מהשריון למרות המבוכה. לשים את עצמי שם בחוץ, להתנסות, לפרסם ולהיראות. לגלות עוד חלקים שבי ומצד שני פשוט לבוא כמו שאני ולהיות מול זה שקטה. רגע לפני ארבעים, מבקשת לתת לעצמי בדיוק את זה. מתנה לא פשוטה, שלפעמים לוחצת בגרון. אבל לא יכולה לוותר עליה – לבוא כמו שאני, משתנה.

קרדיט לתמונה הראשית ולעוד הרבה תמונות נהדרות לצלמת שחר ויצמן