נוסעת ברכבת, מימיני חולף הים. הכרטיסן כבר עבר ואני מרשה לעצמי לפרוש רגלים על המושב. העייפות בגוף גדולה, שוב לא ישנתי טוב. אבל בפנים מרגישה משהו אחר, חדש. הלב מלא על גדותיו. לא משנה מה יקרה ומה יהיה: אני עושה את זה! גם אם זה לא נוח ודרש מאמץ. למרות שהייתי אמורה לעבוד היום ולא ידעתי מי ישמור על הקטנה. פשוט רציתי משהו ועכשיו אני כאן, בדרך לתל אביב. כל כך פשוט וכמה לא מובן מאליו. כי אני יודעת, בשבילי, אין שום דבר פשוט בלִרְצוֹת.
ככה הוא נשמע הקול המבטל
על הכנס שמעתי מחבר: כדאי שתבואי, הוא אומר, יהיה מעניין. עוד לפני שמעזה לדמיין אותי נוסעת, עולה הקול המבטל: עזבי, זה לא יכול לקרות. תל אביב באמצע השבוע, ועוד ביום של עבודה? אין סיכוי! וגם רק חזרת מחופש פסח ומי יהיה עם הילדים. ואיזה סיוט יהיה בפקקים… ככה הוא נשמע הקול המבטל, ישר חושב למה לא. מציף את כל מה שלא יכול להתממש. מפרט את הסיבות והגורמים, הרציונל והבעיות. טוב, אז לא, אני אומרת לעצמי. אולי בפעם הבאה, כאילו מניחה את זה בצד. שולחת לו הודעה: כנראה שלא אצליח להגיע הפעם, אשמח לשמוע על הכנס הבא.
רגע…אני רוצה!
אבל בהמשך היום, בלי שהתכוונתי בכלל, פתאום הרגשתי: רגע…אני רוצה! כבר כמה זמן לא הרגשתי כזו תחושה. אולי בגלל זה, לקח לי קצת זמן לזהות. להבין שזה הוא – הרצון. בשנים האחרונות הקשבתי יותר מדי לקול המבטל. נשמעתי יותר מדי לקול של הפחד. ל – למה לא. עד שבאופן הדרגתי, כמעט בלתי נראה, שמתי לב שקול הרצון הופיע פחות ופחות.
פגשתי אותו פה ושם. ברגעים קטנים, בנגיעות אבל לפעמים כבר קצת היה לי קשה לזהות. הקול של הרצון לפעמים מרגיש ילדותי כזה, כמו תחושה של 'בא לי'. שאין לה הצדקה ברורה. לפעמים הרצון מרגיש כמו איזה חלק בתוכי שיודע משהו, שאני עדין לא. יש לו לרצון, איזה תדר כזה בגוף, מין רטט. שילוב בין התרגשות לתנועה, בין עוררות לדחף לתזוזה.
איך לעזאזל אני לא יודעת מה אני רוצה?
אבל באותו הרגע שזיהיתי שזה הוא, הרצון, הבנתי. אני לא יכולה שלא להקשיב. הרי זה הקול שאני כל כך מבקשת למצוא. אני מחפשת אותו בהחלטות הכי קטנות ושוליות, כמו לאן לנסוע בחופשה או מה לעשות בשבת. משוועת לשמוע את קולו בהחלטות הכי גדולות, כמו איפה אני רוצה לגור ומה לגבי העבודה. עד שכל החלטה שלי הופכת למראה לשאלה הפנימית הגדולה: מה אני רוצה? מה אני רוצה? מה אני רוצה? שאלה שמהדהדת בתוכי ולא נותנת לי מנוחה: איך לעזאזל אני לא יודעת מה אני רוצה?
אני לא יכולה להתעלם
אז הנה, הוא כאן! וגם אם זו לחישה חרישית, או דפיקה חלשה על הדלת. אני לא יכולה להתעלם. נכון, יש את כל הבעיות והגורמים והסיבות אבל אני חייבת לגרום לזה לקרות. וגם אם לא הבנתי עדיין איך זה בדיוק יקרה ומה הפתרונות. המציאות פשוט תצטרך איכשהו להסתדר.
הוא לא נעלם בבת אחת – הרצון שלי. זה גם לא ממש קרה רק בשנים האחרונות, אני הרי מכירה את זה לא מהיום. זוכרת את עצמי בתור נערה, יושבת עם חברה בבית קפה, מתלבטת מה להזמין. כאילו שזה גורלי, או שיש הבדל תהומי בין טוסט לסלט, בין אורז לתפוחי אדמה. העיניים עוברות הלוך ושוב על האותיות בתפריט. והשאלה חוזרת: מה אני רוצה? בסוף בוחרת כי המלצרית כבר מחכה, כי לא נעים לי, כי רוצה כבר לסיים עם ההתלבטות המטופשת הזו. בוחרת ומיד מתחרטת, שיט, אולי עדיף היה לבחור את המנה השנייה?
זה כוח ששום דבר כמעט לא יכול לעצור
חוזרת עם הקטנה מסיבוב בסופר. היא רוצה לטפס במדרגות ולסחוב משהו כבד. היא לבד, בלי אמא. תני לי רגע לעזור לך, אני אומרת. קווצת שיער מכסה את העיניים, שתי שקיות תלויות לי כל יד. אני רק רוצה לסיים את הסיבוב הזה בשלום וכמה שיותר מהר אם אפשר. אבל אצלה אין שאלות, עין עניינים וכל האמצעים כשרים. אמא, אני רוצה! מסתכלת עליה מטפסת, מדרגה אחרי מדרגה. גוררת באיטיות את השקית שנדפקת בכל אחת. לפחות זה לא הביצים. אין לי באמת ברירה, אני יודעת. כי ברגע שהיא החליטה שהיא רוצה, רק אלוהים יעזור. זה כוח ששום דבר כמעט לא יכול לעצור.
מסכות וערפילים, קולות אחרים, אבק וחוטים
אז למה אצלי זה כל כך מסובך? ממתי זה נהיה מורכב להבין פשוט מה אני רוצה? לפעמים זה מרגיש כאילו לאורך השנים התיישבו על הרצון הנקי והפשוט הזה מסכות וערפילים. גם קולות אחרים, אבק וחוטים. כאילו הדבר הכל כך מובן מאליו הזה, הכוח המתפרץ שבטח היה גם לי, הפך להיות כבד. הבהירות הבלתי ניתנת לערעור הפכה למתוסבכת, מעורפלת וקשה לזיהוי.
עוד זיכרון קטן ושולי עולה בי. על הפעם ההיא כשהייתי ילדה והלכנו לבר מצווה, בן של חברים. זה היה באולם קטן, עם מדרגות תלולות. זוכרת שהיו ריקודים וגם אוכל טעים ואז לפני שזה ממש נגמר הלכנו הביתה, לפני שהגישו את הקינוחים. בחנייה ליד האוטו התלוננתי: אבל רציתי קינוח ולמה הלכנו?? אולי אפילו רקעתי רגל וזעפתי פנים. אני לא בדיוק זוכרת. אני רק זוכרת שקיבלתי כזה מבט ונזיפה: טל! את מפונקת. למה את רק חושבת על מה שאת רוצה?
מה הקשר של זה בכלל להיום?
וזה מרגיש לי הכי מפגר להיזכר בזה עכשיו. בחייאת טל, מה הקשר של זה בכלל להיום? את כבר לא ילדה ויכולה לאכול מה שבא לך מתי שאת רוצה. אז למה קופץ הזיכרון המטופש על רצון בקינוח ליד חנייה? ואני יודעת שאני לא באמת מחפשת שמשם יגיע הפתרון או ההצלה. די, אני כבר גדולה. בת פאקינג ארבעים. הגיע הזמן שאני אקח אחריות על כל החלקים שבי, שנוצרו, לא משנה מאיזו סיבה. ובכל זאת זה מרגיש כאילו מתקרבת לאיזו תשובה. פנימית.
כאילו הזיכרון הטיפשי, נוגע באיזה סבך או ערפל. לרגע מצליחה לזהות איזה קול שהוא לא שלי, שאימצתי. שנאמר בטח בלי כוונה, כמו שגם אני עושה. שמזמן כבר נשכח ובכל זאת מזהה איזה קצה חוט שנכרך, סביב הדבר הפשוט הזה שנקרא – הרצון.
אַי דּוֹנְט ווֹנְט דִּיס
את הקול של מה אני לא רוצה, באיזשהו שלב שמעתי הרבה יותר ברור. לפני כמה שנים נתתי לזה שם: אַי דּוֹנְט ווֹנְט דִּיס. זה הפך להיות שם קוד לכל מה שאני לא רוצה לעשות. לפני שהתחתנו, הוזמנתי להצטרף לנסיעת הסקי המסורתית של המשפחה של בנזוגי. אמרתי: אבל אני לא אוהבת קור וכולם הגיבו: אבל השלג כל כך יפה שם! אמרתי: אני לא אוהבת לעשות סקי. וכולם התפלאו: איך אפשר לא לאהוב סקי? אמרתי: זה לא בשבילי. והם אמרו בהחלטיות: זה בטח כי לא למדת אף פעם בצורה רצינית. תצטרפי לקבוצה, עם מדריך. יהיה לך כיף!
דוחקת פנימה את קולות ה 'לא רוצה' שבתוכי
טוב ננסה, אמרתי. הרי באמת אף פעם לא למדתי בצורה מקצועית, בקבוצה, עם מדריך. ותכל'ס מעולם גם לא יצאתי לחופשת סקי. תבואי פתוחה טל. אולי תהני. הצטרפתי לקבוצת מתחילים של סנאובורד. זה יהיה לך ממש כיף! הם אמרו. טוב, אמרתי, דוחקת פנימה את קולות ה 'לא רוצה' שבתוכי.
ביום הראשון לימדו אותנו כמה דברים בסיסיים: איך עומדים, את מה מחזיקים. לי היה קר. ביום השני התקדמנו לגלישות קצרות. הרגשתי מסורבלת ברמות ולא הפסקתי לפול והיה לי קר. ביום השלישי רב האנשים בקבוצה כבר יכלו לגלוש יפה יפה בירידות. כולם נראו שהם ממש נהנים. אבל אני סבלתי והיה לי קר. כבר אמרתי?
אני לא רוצה לעלות אל ההר!
בסוף היום השלישי, הבנתי שטובה בזה אני כנראה לא אהיה. בעיקר הרגשתי שלמרות מה שכולם אומרים לי, אני ממש, אבל ממש לא נהנית. זה פשוט לא בשבילי! ביום הרביעי, אחרי כמה נפילות כואבות, ברגע של התבהרות, הבנתי מה עלי לעשות. הקול הפנימי אמר לי בבירור מה אני רוצה לעשות. ניגשתי אל המדריך הגשתי לו את הבורד ואמרתי לו: אַי דּוֹנְט ווֹנְט דִּיס.
הוא הסתכל עלי בפליאה. לא הבין מאיפה נפלתי עליו ואמר באנגלית במבטא: אבל מחר…מחר אנחנו עולים אל ההר, והצביע על הפסגה המושלגת מאחורינו. אבל אני לא רוצה לעלות אל ההר! אמרתי: אַי דּוֹנְט ווֹנְט דִּיס. תבין, אני פשוט לא אוהבת סקי. זה הכל היה טעות. לא רוצה לגלוש ולא רוצה לעלות אל ההר. זרקתי בפניו ההמומות את הבורד והלכתי משם.
הרגע בו התחלתי להנות מהחופשה
ההרגשה היתה עילאית. זה היה רגע מכונן. הלכתי משם מלאת אדרנלין, שמחה והתלהבות. זה היה הרגע בו התחלתי להנות מהחופשה המשפחתית! ישבתי בבתי קפה, נשארתי בחדר עד מאוחר. התבוננתי על השלג מתוך הפוך החם, קראתי ספרים. כולם המשיכו לומר לי – אבל אין כזה דבר, לא לאהוב סקי. כנראה שלא היית צריכה להתחיל עם סנובורד, זה קשה מדי. פעם הבאה תנסי סקי. אבל אני חייכתי לעצמי מבפנים וידעתי, אז זהו שלא: אַי דּוֹנְט ווֹנְט דִּיס. עם כל הכבוד למה שאתם אומרים, הגיע הזמן להקשיב לקול הרצון שלי!
רוצה או לא רוצה
יושבת בכנס. מאות אנשים מסביבי באולם הגדול. על הבמה כמה מומחים ואני הופכת במחשבה. מתלבטת, שוב. כמו אותה נערה לפני התפריט במסעדה. האם כדאי לי להישאר לעוד סדנא? או לחתוך ברכבת הראשונה כמו שתכננתי בהתחלה. מרגישה את דפיקות הלב ואת ההתלבטות המפעילה. והשעון מתקתק ואם רוצה להישאר אארגן שיהיו עם הקטנה. צריכה כבר להחליט: רוצה, או לא רוצה.
אז יוצאת מהאולם. מחפשת במבוך הבניין את השירותים. שוטפת פנים, לוקחת נשימה ומתבוננת במראה. שואלת את עצמי: טל, מה את רוצה? ורק ממתינה בשקט לתשובה. ועולה הקול המבטל: זה לא אפשרי ולא כדאי. ושומעת את הקול המתלבט: אוף…. שוב אני לא יודעת מה לבחור…ואת הקול המפחד ואת הקול המבקר ואת קול המבוכה. ומבינה, אה. כנראה ככה זה קרה, בכל פעם שהקשבתי לקולות של אחרים, קול הרצון שלי נחלש.
אני פשוט רוצה
ומרגישה שהקולות האלה, שאימצתי, הם כבר לא סיבה מספיק טובה! כי אני זוכרת בצריבה את כל תחושות החרטה. ויודעת עמוק בפנים שגם אם זה קול קטן שלוחש ואפילו אם זו דפיקה חרישית על הדלת. וגם אם הוא צריך לבוא פעם ועוד פעם, להציע ולסגת. אני חייבת להקשיב לו, לקול של הרצון.
כי הוא מנסה לגלות לי משהו על עצמי. ללמד אותי עוד על הדרך שלי. וגם אם אני עוד לא מבינה אותו עד הסוף. וגם אם לא בדיוק ברורה לי הסיבה. זה מקור הכוח שלי. ונזכרת בשקית של סופר שנגררת במדרגות אחרי הקטנה. פוקחת עיניים. וזה כבר ברור לי. נגמרה ההתלבטות, אני פשוט רוצה.
תודה טל . רלוונטי ומשמעותי עבורי לקרוא אותך.
תודה עדי. זה בכלל לא מובן מאליו. ומשמח מאוד.
מקסים וכול כך מדוייק.. לוקחת לי את היום הזה להודות לנחישות ולהתמדה של הרצון שמגיע עם רצון להתגלות ולא פעם חוזר הביתה מבוייש. אבל שוב מגיע קטן וחרישי. מדהים. תודה.
איזה יופי כתבת איריס. וכמה נכון. אמן שנזכה עוד ועוד לשמוע אותו וללכת בעקבותיו