לבד

שישי בלילה, על כביש שש, חוזרים מארוחה משפחתית. מגניבה מבט למושב האחורי, הילדים כבר נרדמו. חמודים כאלה כשהם ישנים ביחד. אז איך את רוצה לחגוג את הארבעים? הוא שואל אותי. זה מתקרב, את יודעת. בחוץ גשם של סוף החורף ואני בוהה בריקוד המגבים מימין לשמאל ושוב לימין. עוד לא יודעת, ממהרת להשיב. אבל בפנים מתבשל לי כבר רעיון, שעלה לפני כמה חודשים וביטלתי על הסף.

יש לי איזה רצון לנסוע לבד

אתה אולי תחשוב שזה טיפשי, אני אומרת, אבל יש לי איזה רצון לנסוע לבד. תמשיכי, הוא אומר. ואני מספרת לו איך פעם באיזה ספר קראתי על סופרת שנוסעת לעיר לסופ"ש כתיבה וזה היה נראה לי מגניב. לקחת חדר במלון, לכתוב, לשוטט, לאכול, לשתות. רק אני. אבל עזוב, מה אני אעשה שם לבד?

רגע, הוא אומר. אל תפסלי ישר. בואי נְפַתֵּחַ את זה. לוקחת נשימה, מדמיינת את התמונה. וכמו דף צביעה, בהדרגה נוספים עוד גוונים ופרטים והיא הופכת להיות יותר ברורה. רואה אותי מגיעה למלון ההוא שאנחנו מכירים. גם פוגשת חברות טובות שלי מהעיר. יושבת על הגג ורוכבת על אופנים לים. נחה, כותבת, קוראת ספר. וככל שנוספו לתמונה עוד ועוד פרטים היא נראתה לי יותר ויותר כמו משהו שאני רוצה. משהו ממש לא טיפשי. מתנה.

זה הרי מה שרצית מלכתחילה, לא? תפני מקום וזמן לעצמך!

יום לפני הנסיעה, אחת החברות מבטלת. היא כותבת שנכנס לה משהו משפחתי: אני מצטערת אבל לא מצליחה הפעם. אויש, באסה, אבל אני מבינה – אני כותבת חזרה. כי אני באמת מבינה אבל המחשבה כבר מתחילה להתרוצץ. מחפשת: איך למלא את הריק שנוצר. את מי אני יכולה עוד לפגוש ומה כדאי לעשות ואולי בכל זאת זה לא היה רעיון טוב ומה חשבתי לעצמי בכלל?

אבל אחרי שכל המחשבות המטרטרות לרגע מאטות, נזכרת. רגע טל, זה הרי מה שרצית מלכתחילה, לא? אל תיבהלי ותרוצי ישר למלא את החסר. אולי זה דווקא לטובה. ככה באמת תפני מקום וזמן לעצמך! את הבוקר תבלי לבד.

הצהרת כוונות לעצמי שאומרת: את חשובה

שעה שלוש בצהרים ביום שישי. קליק של כרטיס פותח את הדלת. פורש בפני את החדר המוכר והזר. אני מניחה את המזוודה בפינה ואת עצמי על המיטה. לוקחת נשימה ואומרת בלב: הנה אני מתחילה. לא משנה מה אפגוש בדרך, שעמום או פחד, קושי להירדם בלילה או מבוכה. אני עושה את זה! וזה מה שחשוב. כמו איזו הצהרת כוונות לעצמי שאומרת: את חשובה! זה חשוב: לפנות זמן ומקום, להרגיש את האוויר סביבי. בלי הבן זוג ובלי הילדים. לפגוש חברות לבדי, לפגוש את עצמי! וואו. כמה שנים לא עשיתי את זה באמת.

יש חלקים בי שיתגלו רק אם אהיה לבד

עולה בי זיכרון, אני בת עשרים ואחת בשדה התעופה, עם כרטיס הטיסה ביד. את התיק הגדול כבר מסרתי, ההורים מחבקים אותי חזק. מולי המדרגות הנעות ואחריהן באמת אהיה לבד. לפחות עד הפגישה שקבעתי עם חברה, במיין באזאר. מרגישה שהם עוד מתקשים להיפרד אבל המערכת שלי כבר באנרגיה של תזוזה. מוכנה להתחיל במסע. כשעולה לטיסה, הלב מפרפר מהתרגשות. קול שמחה עולה מבפנים: סוף סוף לבד! יושבת נינוחה במושב הכחול ומתבוננת על כנף מטוס מהחלון. מופתעת מתחושת החופש והעוצמה שנולדה בי הרגע.

שלושה חודשים אחרי, נזכרת בגילוי שנולד לו אי שם בהתחלה. כבר כמה שבועות הוא מדגדג לי, קורא לי לחזור. ובערב אחד בווראנסי, אחרי כמה ימים של שיחות על כרטיסי רכבת ויעדים. על לאן ממשיכים מכאן ומה כדאי לעשות. משתפת אותה שלדרום ארד כבר בלעדיה. שומעת את המשפט יוצא לי מהפה וכבר הפחד מזדחל לו ללב. אבל באותו הזמן מרגישה מבפנים התרגשות: הגיע הזמן! הרי רק חיכית לרגע הזה. ובתוכי ידיעה עמוקה – יש חלקים בי שיתגלו רק אם אהיה לבד.

העוצמה שב- לבד

נפרדות בתחנה בבומביי ומרגישה איך מרחב חדש מתחיל להיווצר סביבי. פתאום לא מבינה, למה מלכתחילה מתוך חשש חיפשתי שותפה למסע. ויש פליאה בגילוי, שאני לא חייבת להיות שום דבר ולא צריכה לדווח לאף אחד. לא מוכרחה להיות מי שהייתי וגם עוד לא לדעת מי אהיה ומבינה: זה באמת מה שקיוויתי לו. מה שביקשתי עבורי – מרחב אמיתי לגלות את עצמי. לחקור מי אני בעולם. זו העוצמה שב-לבד.

התחושה המציפה והמערערת שב-לבד

אחר הצהרים במלון, חוסר שקט מזדחל ואי נוחות מבעבעת. תחושה מוכרת עולה, זו שמגיחה כשאני מתרחקת מדי מהבית, או כשאני עוזבת את הקטנה להרבה זמן. לפעמים כשנוסעת למקום חדש, או מתנסה במשהו שמעולם לא עשיתי. כן, זו התחושה המציפה והמערערת שב- לבד.

נזכרת איך בתחילת השבוע היא הופיעה באמצע כביש 90. נסעתי על הכביש המוכר והזר ללוות את האמצעי, כפרה עליו, בטיול. ברדיו התנגן שיר קיטש מדי ואני זמזמתי אותו מבלי שהתכוונתי. זה לא שאני לא מכירה את הכביש הזה, רק רגילה לראות אותו מהחלון ליד הנהג. נוסיף לזה שלישון באוהל, זה לא הכוס תה שלי ובטח גם לא עזר שהקטנה העלתה חום כשהייתי בדלת החוצה.

הוא בכלל מגיע מסיפור אחר

מאיפה היא מגיחה ה-לבדיות הזו ומה היא קשורה עכשיו? באותם רגעים הלב מרגיש כאילו חזרתי להיות ילדה. אלה רגעים בהם אני שוכחת מי אני ומה הכוחות שבי. שוכחת שבעצם "הכל בסדר" ושאני עצמאית וחזקה. שאני יודעת להסתדר עם מצבים מורכבים או קשים ובעיקר שאני לא באמת באמת לבד.

כשמריצה את הסצנה הזו שוב במלון, פתאום מבינה: הוא בכלל מגיע מסיפור אחר, ה- לבד הזה. אולי מתקופת חיים אחרת, פרה-היסטורית, קדומה. כמו אחרי שהאמצעי נולד, הוא היה צריך להישאר לטיפול בתינוקייה. ונזכרת בתחושה הקשה של להשאיר אותו שם, עם מיליון תינוקות שצורחים ואחות אחת מותשת, אבל לבד. ותוהה מהי החוויה של ה-לבדיות שלי? זו שאני אפילו לא זוכרת. זו שמתעוררת בי ברגעים האלה, שמזכירה לי איזה רגע נושן שבעצם לא קשור בכלל למה שקורה עכשיו.

היכולת להיות לבד

ועולה במחשבה קטע שקראתי פעם, על היכולת להיות לבד. על איך התינוק רוכש אותה ככל שהאמא נוכחת לצידו שקטה. ומרגישה שאולי הנוכחות השקטה הזו של אמא, מתחלפת בבגרות בזו שלי. נוכחות של "הכל יהיה בסדר", שמזכירה לי שאני אסתדר גם אם תהיה צרה, שאני מסוגלת גם להיות לבד, של אמונה[1].

טורקת את הדלת ויוצאת לסיבוב בעיר, זו שעזבנו לפני שבע שנים. כשחיפשנו קהילה, טבע וחינוך ובדרך התרחקנו מכל המוכר והידוע. ומה שמצאנו, שבכלל לא קשור למה שחיפשנו, הוא שנהינו כמו יחידה אוטרכית. שמסתדרת כמעט בעצמה. וחושבת לעצמי, אולי גם זה קשור. כי כנראה קצת הייתי צריכה להוכיח לעצמי, לילדה הקטנה, שהיא יכולה להסתדר בכוחות עצמה, לבדה.

 

רגע שקט, רגע מנוחה

הולכת ברחוב הסואן, בנסיון לתפוס מונית שלא באה. והעיניים מתזזות בין כל האנשים שעוברים על פני. מתרוצצות בין כל החנויות ובתי הקפה שעל פניהם אני חולפת. זה הבאזזז הזה שאני לפעמים מתגעגעת אליו ובאותה נשימה גם ממנו בורחת. כי יודעת שאחרי כמה זמן אצטרך את ה – לבד של השקט שלי, כדי לחזור לעצמי.

כמו שהיה כשהתחלתי לעבוד בבית הספר. כי הייתי מוצפת מכמות ה'אִינְפּוּטִים' שהגיעו אלי בכל דקה ודקה. מצאתי את עצמי רצה משיעור לשיעור, מפגישה לפגישה וכל הזמן צריכה לדבר ולשמוע, לתווך ולגשר, גם בהפסקה. והיו רגעים שבהם כבר לא יכולתי יותר. והייתי חייבת רגע שקט, רגע מנוחה. רק לשבת עם עצמי באיזו פינה רחוקה. איזו דקה לא לשמוע, לא לדבר ולא לייצר שיחה.

האם מתישהו ה -לבד הפך להיות לי יותר טבעי מה -יחד?

ולמרות שהיום בעבודה זה כבר לא אותו דבר. כי אני כבר מנוסה ודייקתי מה אני עושה ולא עושה. כבר לא לוקחת ללב את אותם הדברים והבנתי איך להתנהל מול אותם אירועים. אבל לפעמים אני עדיין מוצאת את עצמי יושבת באותה פינה רחוקה, כמה שאפשר שקטה. ושואלת את עצמי: האם מתישהו ה -לבד הפך להיות לי יותר טבעי מה -יחד? אולי בלי להתכוון התרגלתי אליו מדי.

אין רגע אחד בו אני לבד ולמול זה תחושת בדידות גדולה

המונית המיוחלת עוצרת, אחרי די הרבה שלא. בדרך חולפת על פני גינה שהיתה לי כמו בית. הגינה בה גידלתי את הבנים פחות או יותר ונזכרת בסוג אחר של לבד. בתקופה אולי הכי בודדה, חופשת הלידה. אחרי הלידה של הבכור, הקושי תפס אותי לא מוכנה. הייתי בטוחה שקטן עלי, שאנחנו יכולים לעשות הכל לבד. ומה זה רק לשים עוד כביסה? ואני לא רוצה שיתערבו לי ויתנו לי עצות, אני כבר אדע מה לעשות. אבל אז כשהגיעה המועקה והעצבות, בלי ששמתי לב נשארתי איתם לבד. לא שיתפתי כמעט אף אחד.

וכמעט עשור אחר כך, לפני הלידה של הקטנה, ידענו שעל הטעות הזו כבר לא נחזור. ביקשנו עזרה וההורים היו איתנו כמה ימים. הביאו לנו סירים ופינוקים, וזה עזר, במידה. אבל משהו בתחושת ה -לבדיות נשארה. הייתי יוצאת מהבית ודוחפת את העגלה. במעלה הרחוב הלא עירוני, לכיוון גינה אחרת. בתקווה לקצת אוורור ונחמה. אבל כשהגעתי, לא היתה שם נפש חיה. הסתכלתי על העצים והם עלי חזרה. ואיתי הפער המכאיב, הפרדוקס: איך מאז שהיא נולדה אין רגע אחד בו אני לבד וכמו להכעיס, למול זה תחושת בדידות גדולה.

בשישי בלילה, כשחוזרת למלון מלאה עד גדותי מיום שלם של צחוק והליכה ברגל וים וביחד עם חברות. עולה לגג עם כוסית יין ורוח שישי מנשבת, את העצים מזיזה. מתבוננת על השמיים העירוניים וחושבת לעצמי: יא מצחיקה אחת…חשבת שנסעת בשביל ה- לבד הא? אבל בעצם לא פחות בשביל ה- יחד.

להיות לבד ביחד

ופתאום מבינה עוד משהו על היכולת להיות לבד. כי נזכרת שגם היה כתוב בספר [1] איך היא בעצם משלימה את היכולת להיות יחד. ומרגישה שזה נכון, ענין ההשלמה. כי חשוב לשמור על זמן ומרחב כמו זה. של לבד, של שקט ועוצמה. ואסור לשכוח להתרחק לפעמים, כדי להיזכר בעצמי, לשמוע את הקול שלי בבירור בתוך ההמולה.

אבל לא פחות, חשובה גם התנועה החוצה. כי אחרת, בלי לשים לב, נשארים לשבת מתחת לעץ לבד, כמו בועה סגורה. כדאי להתעקש על לפתוח את הלב ולפתוח את הבית. להיות מוקפת באנשים שאני אוהבת. לשמור ולטפח חברות ותיקה וגם לא להימנע מליצור אחת חדשה. לא לוותר על לחבק ולהתחבק. לאפשר לאנשים שיאהבו אותי ולאהוב בחזרה. להיות לבד ביחד. זו יכולת משלימה.

[1] וויניקוט ד., היכולת להיות לבד. (1958) בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב, הוצאת עם עובד בע"מ ת"א, 2009.

הקרדיט לתמונה הראשית לצלמת שחר ויצמן:

https://www.shahar-weitzman.com