סיפור קְשִׁיבוּת (מיינדפולנס) לילדים ונוער. הסיפור מספר על ילד שגר בכפר הררי, מה קורה לו בדרך לבית הספר ומה הא לומד מחתלתולה קטנה על איכויות הרוך והחמלה בליבו.
הסיפור:
ניקו גר בכפר קטן והררי ביוון. הוא חי שם כל חייו, יחד עם משפחתו. ניקו לא יכול לדמיין את עצמו חי בשום מקום אחר בעולם. הוא אוהב את ההרים המחודדים אותם הוא רואה מכל חלון בביתו. הוא אוהב את רוח הים שמגיעה מדרום בשעות אחר הצהרים. הוא אוהב שבכמה צעדים הוא יכול לבקר את סבתו ולאכול אצלה אוכל טעים ישר מהסיר או את בני הדודים איתם הוא אוהב לשחק כדורגל.
את ניקו זה לא מעניין ללכת ככה. מה כיף בזה?
בוקר, השמש עלתה כבר מאחורי ההר וניקו הולך על השביל שמוביל מביתו לבית הספר. הדרך עצמה לוקחת עשר דקות כשהוא הולך עם אמא שלו "בצורה ממוקדת" כמו שהיא תמיד אומרת לו: נו כבר ניקו, אני ממהרת, בוא נלך בצורה ממוקדת.
אבל את ניקו זה לא מעניין ללכת ככה. מה כיף בזה? הוא חושב לעצמו. המבוגרים האלה, תמיד מנסים רק להגיע מנקודה לנקודה בקו ישר. הם לא מבינים שקו ישר בעצם מורכב מהרבה נקודות מחוברות? זו הרי רק אשליה שזה קו אחד אחיד, ככה לימד אותו המורה האהוב שלו לחשבון, מתיאס. וזה נשמע לו ממש נכון. במיוחד לגבי קו השביל לבית הספר.
אבל היום זה היום שאמא רצה מוקדם לעבודה וניקו הולך לבדו לבית הספר. ביום הזה הוא תמיד מרגיש קצת יותר גדול וקצת יותר בוגר. הדרך די פשוטה למען האמת: היא ישרה ויש רק כביש אחד קטן לחצות. זה כמובן לא מונע מאמא שלו להזכיר לו חמש פעמים לפני שהוא יוצא את כל כללי הזהירות: לא לדבר עם זרים, להסתכל ימינה ושמאלה לפני חציית הכביש, לשים לב לדרך. ניקו כבר זוכר אותם בעל פה. הוא הרי אחראי מאוד ויש לו זיכרון של פיל, ככה אמרו לו כולם מאז שהיה קטן.
עץ התאנה
ניקו יצא משער הבית והתחיל לצעוד בשביל הצר. השמש נצנצה בין עלי העצים ורוח חמימה העיפה עלים יבשים מהשביל. אחרי כמה צעדים, הריח ריח מתוק. הוא הרים את ראשו וראה מעליו תאנים סגולות, גדולות, נוטפות דבש. כמה הוא חיכה להן שיהיו מוכנות! בכל פעם שעבר בשביל עם אימו ורצה לקטוף אחת היא אמרה לו: "חכה ילד…עוד קצת סבלנות, הן עוד לא בשלות".
אבל היום הוא הרגיש שהגיע הזמן! הוא עצר והניח את הילקוט. מיקם רגל אחת על הגזע ויד אחת על ענף והרים את עצמו למעלה. את היד השניה, שלח לתאנה, אחז בה ומשך. וואו, איזה כיף, היא באמת מוכנה! ניקו קפץ מהעץ ופתח אותה בכדי לבדוק שאין בה תולעת, כמו שלימדו אותו. והופ, לפה, ממממ…מתוקה כמו דבש.
זו היתה חתלתולה קטנה
ניקו קטף עוד כמה תאנים שהצליח להגיע אליהן בטיפוס מהיר ושם אותן בתא הקטן בילקוט. ובדיוק כשבא להניף אותו בחזרה על גבו הוא שמע קול חלש: מיאו…מיאו… בהתחלה חשב שהוא בוודאי מדמיין. הוא התקרב אל העץ, אבל לא ראה דבר. אבל בדיוק כשעמד להמשיך בדרכו, הוא שומע את הקול שוב: מיאו…
ניקו הקיף את העץ, הביט לכל הכיוונים ופתאום מצדו השני, מאחורי סלע קטן, ראה אותה – שחורה, עם כתם קטן לבן. זו הייתה חתלתולה קטנה. רק כשהתקרב אליה עוד, הוא שם לב שלחתולה פצע ברגל וקצת קשה לה ללכת. ניקו הציץ בשעון על ידו. הוא ידע שאם יתעכב, יאחר לשיעור. אמא תכעס עליו, מתיאס המורה לחשבון יעיר לו: נו, שוב איחרת… ניקו החולמני. אבל למראה החתלתולה המסכנה משהו בו פשוט לא הצליח להניח. הוא לא יכול לעזוב אותה, לא יכול שלא לעזור לה.
רגש טוב וחם
ניקו הרגיש כאילו ברגע אחד, הלב שלו התמלא ברגש טוב וחם. כמו קרן שמש חמימה שנשלחה מהלב שלו אל החתלתולה. זו הייתה תחושה מאוד נעימה. כמו לשתות שוקו חם מתחת שמיכה בערב חורף, או לעמוד מול שדה של פרחים צבעוניים בשיא האביב.
ניקו שכח לרגע שהוא ממהר לשיעור ומבלי לחשוב אפילו, בטבעיות פשוטה, ניגש ללטף את החתולה. אחר כך הניח לידה כלי קטן שמצא בתוך הילקוט, בו מילא מעט מים מהבקבוק. ניקו התבונן על החתלתולה וראה אותה מיד ניגשת לשתות. הוא באמת זיהה נכון – היא הייתה צמאה! זה היה כאילו שכשהלב שלו ככה מלא ברגש הטוב והחם, ניקו היה פתוח יותר לקלוט ולחוש מה קורה סביבו. לשים לב, לזהות ולהרגיש מה החתולה מבקשת ממנו.
בזמן הוא כבר לא יגיע
כאילו התעורר מחלום, ניקו התנער ונזכר: אני חייב להמשיך בדרך! "ביי, חברה". הוא אמר וליטף את החתלתולה עוד פעם אחרונה: "אולי נתראה בדרך חזרה, תשמרי על הרגל!". הוא סגר את הילקוט במהירות, הניף אותו על גבו וחזר לשביל. השעה הייתה כבר שמונה. בזמן הוא כבר לא יגיע, אבל הוא ידע שכדאי לו להתחיל לרוץ כדי לא לאחר יותר מדי.
ניקו רץ מהר ככל שהיה יכול עד לשער בית הספר וכל אותו הזמן חיוך מרוח על שפתיו. תוך כדי הריצה, כל דבר שחלף על פניו בדרכו שימח אותו ונראה לו מקסים ומיוחד: פרפר צבעוני שיושב על פרח, תינוק צוחק בעגלה ואפילו ענן בצורת גלידה. זה היה כאילו התבונן על העולם דרך משקפיים של רכות וחום.
איך יכול היה לשכוח?
בשמונה ועשרה הוא נכנס לכיתה. כל הילדים והילדות החזיקו כלי כתיבה והיו רכונים בריכוז רב מעל דפים. כל כך מרוכזים עד שכמעט אף אחד לא שם לב שנכנס ורק אז הוא נזכר – אוי לא, זה היום! הבוחן בחשבון….איך יכול היה לשכוח?
היחיד ששם לב לכניסתו היה כמובן מתיאס, המורה. הוא סימן לו בעיניו לשבת בשקט ולהצטרף ומיד קם והושיט לו את טופס הבוחן. ניקו חשב שזיהה בעיניו לרגע מבט מאוכזב אבל אולי זה היה רק החשש שלו מלאכזב. כל כך הוא אהב והעריך את מתיאס. מאז ומתמיד היה להם קשר מיוחד ובתוך תוכו הוא ידע שמתיאס גם אוהב ומעריך אותו.
ייאוש!
ניקו הרגיש שהוא סך הכל די טוב בחשבון. האמת, שאפילו לא חשב שעליו להתכונן יותר מדי לבוחן. אבל ברגע שהביט בדף, חשכו עיניו. הוא לא ידע בדיוק למה, אבל כל התרגילים נראו לו קשים מדי. זה כאילו שהמוח שלו, בן רגע, הפך לדף חלק שאין בו כלום. כאילו כל הידע שהיה לו וכל מה שלמד עד עכשיו פשוט פרח מהחלון. הוא הרגיש מבולבל, הוא הרגיש חסר אונים ויותר מהכל הוא הרגיש טיפש!
הוא אחז בראשו בשתי ידיו ורגש קשה וכבד הציף את כולו: ייאוש! תוך כמה רגעים, גם המחשבות הצטרפו ומשפטים מייאשים התחילו להישמע בתוכו: אין לך סיכוי להצליח ניקו. היית צריך להתכונן יותר טוב. אתה פשוט לא טוב בחשבון ולעולם לא תהיה. ניקו הרגיש שעם כל משפט כזה, הייאוש מציף אותו יותר ויותר. עיניו התערפלו מדמעות. עכשיו, באמת כבר לא ראה ולא הבין דבר ממה שהיה כתוב בדף שמולו.
הוא הרגיש שלבו סגור וקשה
מתיאס ניגש, רכן אליו ושאל: מה קרה ניקו, אתה לא מרגיש טוב? לא, לא, הוא ענה. והסיט את מבטו, זה פשוט…התרגילים. אני גרוע בזה, אני לא מצליח כלום! מתיאס הניח יד על כתפו ודיבר בקול רך וסבלני: אתה יודע את זה ניקו, אני בטוח. אתה זוכר איך תרגלנו בכיתה תרגילים דומים…? זה רק המספרים שמשתנים. הדרך נשארת אותו הדבר…וגם אם אינך מצליח לפתור הכל עכשיו, אל תדאג. אני בטוח שזה רק ענין חולף, אני מאמין בך. ניקו שמע את קולו הטוב של מתיאס. אבל זה היה כאילו המלים לא הצליחו להגיע אל ליבו. הוא הרגיש שלבו סגור וקשה.
כשצלצל הפעמון לסיום השיעור, קם ניקו ממקומו והגיש את הבוחן – חצי ריק. הוא יצא לחצר וכל דבר שניקרה בדרכו עיצבן אותו נורא. כשעמד בתור הארוך לברזייה, בחוסר סבלנות צעק לילד שלפניו: נו כבר, גם אני צמא! כשחבורת בנות צחקקה לידו בקול רם, כאילו בכוונה, עשה להן פרצוף. אפילו לפבלוס חברו, שלא הפסיק לספר כמה טוב הלך לו בבוחן, העיר: די נו, תעזוב אותי כבר. זה הרגיש כאילו על כל דבר סביבו, התבונן דרך משקפיים של סגירות, נוקשות וכעס.
כמה שונה היתה הדרך חזרה הביתה מהדרך הלוך
אחרי כל זה, ניקו הלך לפינת החצר והתיישב לבד על הדשא. הוא אהב לשבת כאן מדי פעם כשרצה קצת שקט מההמולה. הוא קיווה שזה אולי יעזור לו להירגע. פניו היו שמוטות כלפי מטה, אצבעותיו סירקו את העשב ותלשו אותו, קווצות ,קווצות. מתי כבר היום הזה יסתיים? הוא חשב לעצמו, איזה יום מעצבן.
כמה שונה הייתה הדרך חזרה הביתה מהדרך הלוך. הריצה של הבוקר התחלפה בהליכה איטית במיוחד. רגליו השתרכו ובעטו באבנים קטנות על השביל. הוא הלך לאט ורק דמיין את הרגע בו הוא חוזר הביתה, אוכל ארוחת צהרים טעימה ומתכרבל על הספה בסלון.
לאט לאט הלב ניפתח שוב ברכות
אבל אז כשעבר שוב ליד עץ התאנה, הרגיש משהו, מישהו…מתחכך ברגלו בנעימות. הוא הסתכל וראה לידו את החתלתולה! איך יכול היה לשכוח שפגש אותה בדיוק כאן, ליד עץ התאנה, הבוקר. לא יאומן שזה קרה היום! נדמה היה לו כאילו זה התרחש לפני שנים. ניקו הניח את הילקוט על האדמה והתיישב לידה. החתלתולה לא הפסיקה להתחכך בו, כאילו ביקשה ממנו ללא מלים: לטף אותי! וככל שניקו ליטף אותה יותר, דבר מדהים התחיל לקרות, הלב הכועס, הקשה והסגור שלו לאט לאט ניפתח שוב ברכות.
הוא התכוון להמשיך להתעצבן ולכעוס אבל למראה החתלתולה הקטנה והצולעת, השפתיים שלו התחילו להתעגל בחיוך. הוא הרגיש כאילו עוד ועוד שכבות של קושי וכעס נעלמות בתוכו. כמו שלג שנמס באביב ומתחתיו מבצבצים ההרים. גם החתלתולה כמו המיסה את כל הקושי והכעס, והנה שוב בצבצה האיכות החמימה והרכה שהרגיש אותו בוקר.
למה מול החתלתולה הקטנה זה כל כך קל? הוא תהה. למה הרגש הטוב והחמים הזה לא הופנה כלפי עצמי כשהתקשיתי לפתור את הבוחן? איפה הוא היה כשהתפרצתי על פבלוס או על הילדים בברזייה?
הוא לא באמת נעלם, הוא תמיד שם
החתלתולה המשיכה להתלטף על רגלו, מבקשת את קרבתו. ניקו התבונן עליה, על עיניה הקטנות והטובות, על הפרווה הרכה ורגלה הפצועה וליטף אותה חזרה. נדמה היה לו שבכל פעם שהיא מתקרבת אליו ומתלטפת כאילו אמרה לו: זה בסדר ניקו. תזכור…הרגש הרך, החם והטוב שהרגשת בבוקר, עדיין כאן. הוא לא באמת נעלם, הוא תמיד שם – חלק ממך. אם תפנה אליו ותיזכר בו, הוא יוכל לעזור לך, אפילו מול קושי או צרה.
ניקו התרווח בישיבתו ונישען על העץ. החתלתולה מצאה את מקומה לידו בכירבול עגלגל והתחילה להירדם. רוח חמימה של צהרים נשבה, ליטפה את שערו ועורפו. הנשימות הקצובות של החתלתולה המתנמנמת, הרגיעו גם את נשימתו שלו. אחרי כמה דקות כשהמשיך בדרכו הביתה, כבר לא הרגיש כל כך כבד וכעוס, רק קצת.
לאורך כל אותו שבוע, עצר ניקו בדרכו ליד עץ התאנה. נתן לחתלתולה מים, הביא לה קצת שאריות מזון שאמא שלו הסכימה לתת, תמיד עצר ללטף אותה ולהתלטף. הוא אפילו נתן לה שם: סימפוניה ונדמה היה לו שהיא אהבה אותו.
בסוף אותו שבוע, בשיעור חשבון, חילק מתיאס את הבחנים בחזרה. ניקו ראה אותו עובר בין הטורים: מושיט טופס לזו, טופח על השכם לזה. כשהגיע אליו נעצר מתיאס לרגע, הניח יד על כתפו ואת הבחינה על השולחן. ניקו הפך את הטופס ועבר עם עיניו על השאלות שפספס ועל אלה שלא פתר נכון, הוא זיהה איפה התבלבל ושם לב במה שגה.
רכות חדשה
הוא ציפה שברגע שיקבל את הבחינה בחזרה הוא שוב יחוש מאוכזב נורא, או מיואש. הוא חשב אולי יכעס על עצמו וירגיש כמה טיפש היה. אבל במקום שיתעוררו בו כל התחושות האלה, הוא הופתע לגלות בתוכו איזו רכות חדשה. ורגע אחרי עלתה בתוכו מחשבה: זה בסדר ניקו, פשוט לא הלך הפעם, לא נורא. תלמד מטעויות ובטח תצליח יותר בפעם הבאה.
מבלי לחשוב ניקו אחז בעיפרון והתחיל לפתור מחדש את טופס הבחינה. הפעם הוא ראה שאפילו הוא מצליח את רב התרגילים בצורה לא רעה. אחרי כמה דקות הוא קם, ניגש למתיאס ושאל: המורה, זה בסדר שאפתור מחדש את הבוחן ואגיש לך שוב לבדיקה? מתיאס חייך אליו והנהן: אני ממש גאה בך ניקו, הוא אמר. זו הדרך ללמידה.
וכשחזר אל מקומו להמשיך לפתור את הבחינה הוא התמלא שמחה ונזכר לרגע בחתלתולה. היא באמת בתוכו, האיכות הזו של החום, הרכות והחמלה. נכון, לפעמים מול קושי נדמה שהיא נעלמת. אבל בעצם, היא רק מחכה לו שיפנה אליה לעזרה. אולי אפילו בפעם הבאה, ייזכר בה ממש בלב הסערה.
קישור לגרסה מוקלטת של הסיפור:
מה זה בעצם מיינדפולנס? קשב או קשיבות בעברית, הוא תרגול המאפשר פיתוח מיומנויות של ריכוז, בהירות תפיסתית וויסות רגשי באמצעות הפניית תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית למחשבות, רגשות ותחושות גוף. תרגול מיינדפולנס הופך אותנו למודעים יותר למחשבות ותהליכים מנטליים ומפתח בנו את היכולת להכיל ולהתמודד עם אתגרים וקשיים תוך שמירה על יציבות ואיזון נפשי (לקוח מתוך: האתר של שימי לוי ישובי)
מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג
(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):
סיפור מקסים. מתכוונת לספר אותו לבנות שאני עובדת איתם באופן פרטני. תודה !!!
שימחת אותי מיקה! תשתפי בתגובות:)
סיפור נפלא. תודה טל
תודה לך אורלי. שמחה שאהבת