לא מושלם

ערב של חודש יוני. שוכבת על הספה בחוסר אנרגיות מוחלט. מרגישה בתוכי את הפרדוקס של החודש הזה: הראש עמוס במשימות שאין לי מושג איך אספיק עד קו הסיום. ובגוף חוסר אנרגיות ורצון לעשות כלום. אלה הימים האחרונים שלי בבית ספר כמורה. אחרי פאקינג שבע שנים. אני שלמה עם ההחלטה, יודעת שהגיע הזמן לשינוי…ובכל זאת הבטן קצת מתהפכת.

ביד מחברת ועפרון, משרבטת כמה רעיונות. מתכוננת למחר, לשיעורים האחרונים שלי. היו עוד כמה ילדים שלא הציגו את פרויקט הסיום. ובעצם גם לא סיפרתי רשמית שאני עוזבת. אולי אפילו אביא משהו קטן מתוק, שיהיה חגיגי. ואז מגיעה הודעה בטלפון. מחר – שביתה.

דמיינתי את זה ממש אחרת

אני מודה, לרגע חשה הקלה. תכל'ס זה גם בא לי בטוב, אני באמת צריכה מנוחה מרצף הטו דו ליסט של החודש המטורף הזה: ויש גם את הבר מצווה של הבכור באופק, ולא לשכוח נסיעה בקיץ. יום חופש בהחלט יעזור לי להשלים משימות.

אבל אז נופל האסימון. יש עוד משמעות לשביתה – הסיום שלי בבית הספר כבר לא יקרה כמו שרציתי. או במלים אחרות, דמיינתי את זה ממש אחרת. בשבועות האחרונים חשבתי לא מעט על הפרידה. קיוויתי שתהיה מרגשת ומשמעותית. היו עוד כמה דברים שהיה לי חשוב להספיק. אבל עכשיו מי יודע? כמה ימים נשבות וכמה זמן יישאר.

זמן פרידות

אני יודעת, כנראה זה היה קצת ילדותי מצידי, לחשוב שברגע האחרון אצליח לדחוס את כל מה שלא התאפשר עד עכשיו. ובכל זאת עולה בי תחושת החמצה, כי מבינה שכל מה שלא קרה, כבר כנראה לא יקרה. ונזכרת בכל הדברים שהפסדתי. וחושבת על כל המקומות שבמהלך השנים פספסתי. משחזרת את כל הרגעים שכבר לא יחזרו ומתבאסת מאלה שכבר לא יקרו.

יום רביעי אחרון בבית הספר. בישיבת הצוות – זמן פרידות. אני מתחילה לשים לב שההתרגשות עולה לה, מרימה את הראש. עד עכשיו לא נתתי לעצמי מספיק להרגיש אותה. סוג של הכחשה כזו שעזרה לי להתנהל ולהיות. וכשמסתיים סבב המלים הטובות והברכות וכולם מתפזרים, מרגישה איך הדמעות מתחילות להיאגר. יוצאת למסדרון, זה שהלכתי בו כל כך הרבה הליכות וניהלתי בו לא מעט שיחות. מסדרון שרצתי בו כדי להספיק את כל המשימות ועזרתי בו לילד שבכה ליד המדרגות וצחקתי בו עם חברה ובכיתי וכעסתי והתעייפתי ושמחתי.

 זה היה הרגע!

ואז היא ניגשת, עוצרת אותי ואומרת: וואו, זה היה מרגש ברמות הא? ופתאום כל הדמעות שהסתדרו יפה יפה לפני העפעפיים מוצאות להן פתח לזרום. אבל לא, משהו בי עוצר אותן ולא מרשה להן לצאת – זה לא הזמן ה"נכון". אני לא עושה את זה עכשיו, אני אומרת לה. כי דמיינתי לעצמי איזה רגע כזה שיהיה יותר מתאים. רגע מושלם של פרידות. ובכלל אני ממהרת הביתה, כי הישיבה התארכה ובן זוגי מחכה לי כבר בבית לחילופי משמרות. ובפנים אני יודעת שזה בכלל לא קשור אליו וזה רק התירוץ שלי לא להשתהות. ואז אנחנו מתחבקות חזק. לרגע קטן מתרפקת על כתף, אבל לא נותנת לעצמי ממש לבכות. מתנערת מהר, מחייכת אליה חיוך. ואומרת: אני צריכה ללכת.

רגע אחרי כשמסובבת את המפתח באוטו חושבת לעצמי: איזה טיפשה את טל…. זה היה הרגע! לא הבנת? זה הרגע שחיכית לו, רגע של פרידה. מן רגע כזה לא מושלם. יכולת למשוך אותו ולהסכים – להרגיש אותו בלב. אולי להיעצר עם עוד כמה אנשים לשיחות אחרונות. אולי היה מקום אפילו לכמה חיבוקים ודמעות. לא יהיה אחר, מושלם יותר. זה היה זה. הוא ולא אחר. והנה – הוא חלף.

עכשיו בדיוק בדיוק זה נגמר, ה- סוף

ובדרך הביתה ביום האחרון, אחרי שנופפתי מן 'ביי' כזה, כביכול סתמי לשלום. הבנתי פתאום – כנראה שלא תהיה תרועה וגם לא זיקוקים. גם לא איזה קלוז'ר או סגירת מעגלים. לא יהיה מן רגע אחד כזה מושלם שאדע בו: עכשיו בדיוק בדיוק זה נגמר. ה – סוף.

ובאופן מפתיע, תוך כדי נסיעה, במקום אכזבה ומבלי לצפות, מבצבצת בי איזו תחושת השלמה. אז לא יהיה איזה רגע אחד מושלם, זה נכון. הפרידה הזו מורכבת לה מרגע ועוד רגע. כמו איזה אוסף נקודות קטנות. וכנראה שרק בדיעבד, במבט לאחור, הן יראו לי כמו קו אחיד אחד. אבל ברגע האמת הן ממש לא. וזה בסדר.

לא מושלמים ובכל זאת איכשהו שלמים

ונזכרת איך היתה איזו קשירה של חוט פרום כאן ועוד איזה שוונצ שם. חושבת על חיבוק מרגש עם ילדה בחצר ומלים טובות במזכירות. על ניקוי מגירה וברכה מהורים. וביניהם צפים גם הדברים שלא הספקתי וכאלה שפספסתי. נכון, חלק מזה לא היה בדיוק כמו שציפיתי ואולי לא כמו שדמיינתי. אבל זה זה. כי החיים הם ככה לפעמים, לא? מקווצ'צ'ים, קצת פרומים, לרגע סדוקים, לא מושלמים ובכל זאת איכשהו – שלמים.

תמיד יש יוצאים מן הכלל

כבר ערב. הקטנה עוד משחקת בסלון לא מעוניינת לאכול ארוחת ערב וגם לא להתקלח. אני רק רוצה להתקדם עם היום הזה ולהגיע כבר לשלב בו שוכבת עם רגלים פרושות וספר במיטה. רגע בו לא צריך לתפעל שום דבר חוץ מלהעביר עיניים על הדף. אבל היא בשלה.

נדמה שבזמן האחרון כל רגע נתון מולה הוא פתח למשא ומתן. הזדמנות לוויכוח והתנצחות. למאבק בין הדרך שלה לשלי. זו קפיצת גדילה כנראה, כולם אומרים. אבל כרגע, זה לא מנחם. יאללה קטנה, כבר מאוחר, אני אומרת. צריך לאכול משהו קטן ואז מקלחת ולישון. רוצה תפוח? לא. חביתה? לא. טוסט? לא לא לא. ואז עולה במוחי רעיון גאוני – ארוחת ערב באמבטיה.

אחרי כמה דקות, מוצאת את עצמי יושבת לידה על שרפרף. היא באמבטיה משחקת בכלים. אני מושיטה כוס עם יוגורט פירות וקש. נכון, מבחינה עקרונית אולי זה לא פתרון מושלם. אבל הי, לפחות התקדמנו עוד צעד לקראת הקריאה שלי במיטה. ואולי, מצדיקה את עצמי, כל העקרונות האלה והניסיון להיות מושלמים, הם המיותרים. כי בחיים כמו בדקדוק ולשון – תמיד יש יוצאים מן הכלל.

רגע כזה של חיים

ונזכרת איך לפני כמה ימים כשבן זוגי נסע לחו"ל ורציתי שהילדים כבר ילכו לישון. אז רגע לפני שלקחתי אותם, האמצעי ביקש רק היום, כמו תמיד, לישון עם הבכור. והקטנה מיד גם רצתה להצטרף. וראיתי אותם גוררים מזרונים ושמיכות וכריות. יוצרים איזו ערימה מבולגנת באמצע החדר.

ורגע אחרי הם כבר התכרבלו יחד כמו כדור צמר, צחקו ונהנו. כמו מן מסיבת פיג'מות של אחים, שלא יודעת עוד כמה שנים הם יהנו לעשות. הסתכלתי עליהם ותחושת שמחה ונחת עלתה לי בלב. כי הרגשתי שככה זה צריך להיות לפעמים, מין כדור צמר מגולגל, לא מסודר. לא מושלם כזה, אבל שלם וביחד. רגע כזה של חיים.

מכאן – זה כבר לא תלוי בי

הבכור חוגג בר מצווה בשבת, אמא'לה איזה גדול. רצינו אירוע יחסית מצומצם וצנוע. ובכל זאת מוצאת את עצמי שבועיים לפני, ברצף בלתי נגמר של ארגונים ותכנונים. רשימה מחליפה רשימה ובראש מתרוצצות המשימות שנותרו. מנסה להחזיק את כל הקצוות. שרק הכל יעבוד ויתקתק. כמובן, גם שיהיה נעים ושמח. ולא לשכוח משמעותי.

ערב לפני, שוכבת במיטה מרגישה איך התודעה מנסה להחזיק את כל הפרטים הפתוחים: מה יהיה עם זה? ואיך יסתדר עם ההוא? מריצה בפעם האלף את מה שעשיתי ומה שאולי שכחתי, מה סידרתי ואולי הנחתי במקום הלא נכון. מתפללת שכולם יהיו בריאים ושהכל יהיה מתוזמן ומתאים. מריצה ומריצה מחזיקה ומחזיקה. אוף! זה כל כך מעייף כל הזמן להחזיק. ורוצה שהכל יהיה מושלם ובו זמנית מבינה: מכאן – זה כבר לא תלוי בי.

כמו דומינו

ורגע אחרי שהאירוע מסתיים, בשבת בצהרים, חוזרים יחד הביתה עייפים אך מרוצים. מרגישה את הגוף מותש, מעומס ההתרגשות. מהחזקה של מיליון פרטים קטנים. ואצלי בראש כמו בסרט, האירוע משודר בלופים מתחילתו ועד סופו. בודקת שוב ושוב איך היה. וואו, איך הבכור שר טפו חמסה עליו. ואיך את כל האנשים שהגיעו אנחנו כל כך אוהבים. ואיזה מעצבן שהאוכל לא הגיע בדיוק בזמן. ולמה השולחנות לא היו בדיוק מסודרים.

וחושבת לעצמי, איזה מטורף זה, כמה הכנות היו לאירוע ואיך בכמה שעות – פוף הוא נגמר. ולרגע זה מרגיש לי כמו דומינו. כמה עובדים על לסדר את הקוביות באיטיות וסבלנות. משקיעים המון זמן ומאמץ ואז – הכל משתחרר במופע שמסתיים לו בכמה רגעים. ואין באמת שליטה על איך זה ייראה ואיך זה יהיה. וכן, לפעמים איזו קוביה נופלת בכיוון הלא נכון או עוצרת את שרשרת הנפילה פתאום. וזה מתסכל ובאותה נשימה משחרר, כי זה פשוט חייב להיות ככה, אחרת מדובר בסתם קוביות שעומדות במקום.

חופשה משפחתית

סוף יולי. הגענו למקום מהמם בדרום כרתים. את הדרך לשם נסענו באוטו דחוס עד כלות. אני במושב האחורי ליד הקטנה. האמצעי מניח עלי רגלים מחוסר מקום. מלפני ערימת שקיות של קניות סופרמרקט דרכים. דרך הררית מפותלת של בחילות ואני רק משתדלת להתמקד בנקודה אחת באופק הרחוק. מתפללת שנראה כבר את הים.

בבוקר התעוררתי עם חולשה כזו ותכננו לעצור לארוחת צהרים מוקדמת בדרכים. אבל בכל כפר שבדקנו בו, היו רק מסעדות נטושות. בסוף עצרנו במקום מוזר כזה, כי הרגשתי שעוד שניה אני הורגת מישהו. ובן זוגי כבר היה עצבני ורק השתיק באוטו את הילדים. והבכור כבר מיצה את זמן האיכות המשפחתי הצפוף, חיכה לחזור למגרש לחברים. ואמרתי לעצמי… אלוהים! בשביל זה? בשביל זה תכננו כל כך הרבה את החופשה המשפחתית?

למה את לא מצליחה פשוט להיות?

שעת צהרים, את הבוקר בילינו בים. חזרנו לרבוץ בחדר את השעות החמות, אבל אני חסרת שקט: עוברת מהמיטה, לכיסא במטבח, למרפסת. מתוסכלת כי לא מצליחה לנוח, להתמסר, לשחרר. מרגישה שמשהו בי חסר.

מה הבעיה שלך טל, למה את לא מצליחה פשוט להיות? וזה מרגיש כאילו בראש יש לי איזו תמונה, של מה זו חופשה משפחתית: מה צריך לקרות, מה צריך להרגיש, כמה צריך להנות. וכשזה לא קורה – אכזבה. ונדמה שבחופשות קודמות זה לא קרה. ואולי גם זו רק אשליה, כי כשחוזרים זוכרים רק תמונות מושלמות, אלה שנכנסו לאלבום ונצרבו בתודעה. ושוכחים את כל מה שקרה לפני הרגע של הקליק במצלמה.

יוצאת החוצה לנשום קצת אוויר. עוברת על רצף ההודעות שהחלפתי עם אחותי וקוראת: שחררי, תני לדברים להיות כמו שהם, תפסיקי להיאבק ולהשוות. ופתאום מעצמן זולגות דמעות, כי מבינה שזה נכון. ולמרות שעדיין לא בדיוק יודעת איך להרפות. בלב עולה איזה פתח כזה קטן, של אפשרות. כי יודעת שהדבר הקטן הזה, שהוא בעצם הכי גדול, הוא זה שיאפשר לי באמת להנות.

זה רגע מושלם

אחרי כמה ימים, בערב האחרון שלנו על החוף, יושבת על האבנים העגולות החלקות. מתבונת על הים, חלק כמו בריכה. אישה יפה משיטה מולי סאפ צהוב. הקטנה שקועה במשחק דמיון על קו המים. הבנים שוחים בעומק מחפשים דגים לתפוס. השמש מתחילה לשקוע מבעד להר. הציקדות מצקצקות להן בעצים מאחור. וסוף סוף מרגישה שמצליחה לנשום.

ומבלי להתכוון בכלל עולה בתוכי תחושה: זה רגע מושלם. ולמרות שהוא דומה לכל ערב אחר שהיה פה עד עכשיו, נדמה שבכל זאת משהו השתנה. זה מרגיש כמו לרגע נפתח איזה פתח בווילון שכיסה. כאילו נתן הצצה למציאות כפי שהיא, ניקה את כל הרעשים שהפריעו בקליטה. לוקחת נשימה עמוקה ולרגע אחד מרגישה, איך באמת הכל מושלם.

 

אני יודעת שהיא אפשרית לי, מחכה

ורגע אחרי זה כבר חולף. והנה חוזרת עוד איזו דאגה או תלונה. מתחילה להרגיש רעבה: יאללה, אני אומרת, בואו נחזור לחדר ונתארגן למסעדה. מתחילה לאסוף את המגבות, והבגדים והכלים של הקטנה. אבל משהו מההרגשה של המושלם, בכל זאת נישאר. אולי כי אני יודעת שהיא אפשרית לי, מחכה.

שש בבוקר אחרי לילה מרובה התעוררויות. כבר כמה ימים שאנחנו בהרים. היום בן זוגי קם מוקדם מוקדם לאיזה טיול יחד עם הבנים. הקטנה עוד ישנה וגם אני יכולתי עוד. אבל עם כל ההתארגנויות האלה מסביב, מבינה שהשינה שלי כבר לא תחזור. אז יוצאת החוצה, ההר ממולי ואור של שמש כתומה מבצבץ מאחוריו. קרירות של בוקר נעימה נעימה. מעלי חגים שני עיטים, הכי קרוב שראיתי עד עכשיו. ושתי סנוניות מגיעות לשתות מהבריכה. יאללה טל, הזדמנות לעשות קצת יוגה, כמו שרצית כבר מאז שהגענו לכאן לעשות.

אני מתחילה להימתח מול השמש שעולה, וואו איזו תחושה מדהימה. איך עד עכשיו פספסתי את השעות הכי יפות? ובמקום לשקוע לעייפות שכבר מורגשת בעפעפיים ובעצמות. ובמקום לחשוב על השינה שאני שמפספסת ומה שהיה יכול להיות. מצליחה להתמסר באמת למה שקורה מולי עכשיו. וחושבת לעצמי איך זה ככה דווקא בלי לתכנן, דווקא מתוך חוסר המושלמות של הבוקר הזה, נוצרה כאן הזדמנות למשהו שרציתי מאז שהתחילה החופשה: רגע מושלם. רק לעצמי.

לאן כל הקיץ שלי נזל לעזאזל?!

צהרים של סוף אוגוסט. בן זוגי חזר לטירוף בעבודה, הבנים עם חברים בסלון, אני בחצר ועלי הקטנה. מיותר להגיד שכבר הספקתי לשכוח מהחופשה. יודעת שעוד שניה נישאב לכוחה המסחרר של השיגרה. הנה עוד רגע נרדוף אחרי הזנב, נתעורר מוקדם מדי, נכין סנדויצ'ים, הילדים יהיו מפוזרים במסגרות וכולנו נתראה רק בערב במקרה הטוב. ובאותה נשימה, יודעת שגם אזכה לכמה איים של זמן לעצמי והפרדות. מרגישה בלב את פרדוקס סוף הקיץ: איך רוצה ולא רוצה שהוא כבר יבוא.

ונזכרת בכל הדברים שרציתי וחשבתי שאספיק לעשות. איך לפני שהוא התחיל, הקיץ, הייתי אופטימית כל כך: תכננתי לסדר את החדר עבודה, להיפגש לקפה עם חברות, לקנות לעצמי כמה מתנות, לתכנן השתלמויות, לכתוב, ללכת לים, זמן לעצמי ומה לא…ומיד מרגישה תסכול שעולה, מול כל מה שלא הצליח לקרות. מריצה ביומן הדמיוני שוב את כל התוכניות, שאין סיכוי כבר שהן קורות. ותוהה לעצמי: לאן הקיץ שלי נזל לעזאזל?!

מרגישה אותו מתחיל, הכאב המרצד בעין שמאל. זה שמספר לי ששוב אני מנסה להדק את מה שלא ניתן באמת להידוק. להחזיק ולרסן את הדבר הלא מתוכנן, השברירי, הבלתי נשלט והעדין הזה שנקרא – חיים.

הקיץ הלא מושלם שלי – אבל שלם בדרכו

ופתאום מתחוור לי שאולי התסכול, הוא בכלל לא על כמה הספקתי ומה לא עשיתי. אלא הוא הקושי להשלים עם משהו הרבה יותר עמוק. עם חוסר המושלמות של הבחירות, לא משנה איך הן בפועל מתממשות. עם הפער המובנה הזה בין ציפיות להתגשמויות. כאילו ברשימות יש איזו הבטחה לאיזה גם וגם כזה. ותקווה שאולי הן יעזרו לילדה הקטנה לקבל את מה שהיא רוצה ועכשיו ובדיוק בדיוק את זה.

ומשהו בהבנה הזו משחרר איזה זרימה בלב. ונזכרת בארוחה של הקטנה באמבטיה ובכדור הצמר של הילדים. בנסיעה צפופה באוטו בהרים ובכמה זה היה מצחיק. במקום המוזר שאכלנו בו שבעצם היה גם די טעים. וממרחק הכל נראה כמו אוסף נקודות קטנות, שמרכיבות איזה קו אחד ומיוחד, של הקיץ הלא מושלם שלי – אבל שלם בדרכו.

 

מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג

(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):

https://chat.whatsapp.com/Iq3gQESWFE7HvkvWRjGibB