התחלות

יום ראשון בבוקר. זו הפעם הראשונה שאני נוסעת להשתלמות בבית הספר ברמת גן. בערב לפני כבר בדקתי את זמני הרכבות, הלוך ושוב. ניסיתי להבין איך אגיע מהרכבת עד לבית הספר. הכנתי קופסא שיהיה לי מה לאכול. רשמתי מה לזכור לקחת ומה לא לשכוח. ארגנתי לעצמי בגדים, ודברים לילדים כשהם חוזרים. וואי וואי, כל כך הרבה הכנות והתכוננויות. מי ישמע, אני חושבת לעצמי, כולה נוסעת לרמת גן. כאילו לא גרתי חצי מטר משם רוב חיי. אבל משהו מבפנים מרגיש שזה בכלל לא זה, אני בעצם מתכוננת למשהו אחר.

המובן מאליו הופך פתאום קצת זר

בדרך לרכבת מבעבעים בי התרגשות ומתח. מרגישה מבפנים את הדבר החדש הזה שמתחיל. כמה אנרגיות הוא מבקש ממני, כמה למידה. עד שכל פעולה הכי רגילה ויומיומית הופכת להיות קצת אחרת, קצת שונה. כמו שמנסים לכתוב מילה פשוטה ביד החלשה והמובן מאליו הופך פתאום קצת זר.

מחנה את האוטו בחניון, מצלמת בראש את המיקום ומחפשת בעיניים איפה הכניסה. חושבת על הדבר הזה שנקרא: שיגרה. איך הוא עוזר לנו לפעול כמעט בלי מאמץ. ונזכרת בשגרה הישנה שלי בבית הספר. בה ידעתי בלי מחשבה: איך נראה הלו"ז, כמה אוכל אני צריכה ליום שלם, מתי אני יוצאת מהבית ומתי אני חוזרת, כמה הכנות נדרשות לשיעורים, איפה אני אוהבת לשבת בהפסקה ואיפה להחנות בחניה. ופתאום: הכל חדש!

מרגישה איזו אי נוחות. כאילו משהו בי רוצה להריץ את הזמן קדימה, ללחוץ 'פאסט פורווארד', כי לא נעים כל כך לא לדעת. לא נוח, מוזר ולא טבעי. פתאום לא יודעת איפה להניח את עצמי במרחב החדש הזה. מזהה שקצת מתביישת בעצמי, החדשה. זו שצריכה ללמוד שוב שפה. להבין מחדש: איפה, מה, איך ומתי. וכמה מהר אני רוצה כבר להתמקם, לתפוס "מקום קבוע", להפוך את החדש לשגרה.

גם היא חדשה, אבל תראו אותה

נכנסת לקרון, מחפשת מקום. סורקת בעיני את הנוסעים…לידי מי כדאי לי לשבת? או, יופי, מוצאת מקום עם כיוון הנסיעה מול חיילת. היא נראית לי כמו בחירה טובה. מניחה את התיק ומתמקמת. במושב מצדו השני של המעבר יושבת בחורה, מדברת בטלפון עם אזניה. היא דיילת והתחילה ממש לא מזמן את העבודה. במקביל היא מתחילה מסלול חדש באקדמיה. את כל זה למדתי משיחת הטלפון שלא הצלחתי שלא להאזין לה. האמת, שזה לא הפריע לי, אני אוהבת לצוטט לשיחות של אחרים. איזה יצר חטטני שכזה, בשילוב עם סקרנות לגבי הטבע האנושי.

אני פשוט התחלתי עבודה חדשה, דיילת. כן זה ממש מגניב, היא אומרת. הטלפון מונח לידה והיא מחזיקה ביד אחת ספוג ובשנייה שפורפרת מייק אפ. מפזרת אותו בכמה נקודות על הפנים ומתחילה למרוח בשכבה אחידה. אז אני רוצה לקחת פחות קורסים בסמסטר הזה, היא אומרת, כנראה למזכירה. מחזירה את הספוג ומוציאה מנרתיק האיפור שמונח מולה אודם. פותחת את המכסה ומורחת על השפתים, כשהראי בידה השניה. המזכירה באוניברסיטה לא בדיוק נותנת לה מענה, כך אני מבינה מתוך החלק שאני שומעת בשיחה. היא כנראה לא הבן אדם שצריך לדבר איתו על הבעיה.

אז עם מי אני יכולה לדבר? היא שואלת ובאותו הזמן מביטה באלכסון על הבבואה שלה בראי הקטן. מחזירה את האודם ושולפת עיפרון. איתו משרטטת מדויק מדויק את קווי המתאר של השפתיים. אני מנסה לא לבהות בצורה ישירה מדי ובאותו הזמן מהופנטת, לא מצליחה להתיק ממנה את המבט. גם היא חדשה אני חושבת לעצמי, אבל תראו אותה. עם האיפור ביד אחת והמראה בשניה והכל תוך כדי ניהול שיחת טלפון חשובה. מרגישה איך המקסימום שאני מסוגלת כרגע לעשות, זה לבהות בנוף של הים שחולף בחלון. ואולי גם זו אשליה… כאילו היא מתמודדת עם החדש בצורה יותר מאוזנת ממני, אולי זו רק הדרך שלה.

יש עוד מה ללמוד

בדרך חזרה, מתיישבת בקרון והנשימה קצרה. מיהרתי לתפוס את הרכבת ובדרך עוד לקנות לי משהו מתוק ושתיה. עוד שעה אני בבית, הקלה. משחזרת את היום שהיה לי, איך ירדתי בתחנת השלום ולא ידעתי איזה קו לקחת. שבסוף לא באמת היה לי זמן לתחבורה ציבורית, אז עצרתי מונית. ואיך אכלתי את הארוחה היפה שהכנתי, כמו חורנית, במושב האחורי. ואז רצתי להשתלמות, בקושי זמן לפיפי היה לי, כי הזמן שתכננתי לא היה מספיק. בהחלט יש עוד מה ללמוד, אני חושבת לעצמי, לשפר לפעם הבאה. אבל אל תדאגי טל, מפעם לפעם את תהיי יותר 'על זה'. כל פעם תרגישי קצת פחות חדשה.

עינים חדשות

ליד עתלית הרכבת חולפת ליד בריכות המלח. אני מסתכלת עליהן ופתאום רואה –  מלא פלמינגואים! הם אשכרה שם. כולי התפעלות ופליאה. מסתכלת מסביבי על הנוסעים האחרים – הם בשלהם. לא שמים לב, עמוק בתוך השיגרה. ואני מרגישה שהפעם הראשונה הזו שלי, נותנת לי מתנה. עיניים חדשות על הרגע הזה, להסתכל על הדברים קצת כמו ילדה. ואני רוצה להגיד: תראו! יש שם מלא פלמינגואים בבריכה, אבל זה יהיה כנראה קצת מוזר. אז אני פשוט מתמוגגת בתוך עצמי: וואי, איזה מגניב זה היה.

וזה מזכיר לי פתאום, למה בכלל יצאתי לדרך הזו, החדשה. כי השיגרה הזו שאהבתי ונראית לי במבט לאחור כל כך נוחה, משהו היה לי חסר בה. ונכון אני עכשיו מרגישה איזה געגוע אל המוכר והידוע. אבל נזכרת, משהו בי חיפש את התחנה הבאה. משהו רצה ללמוד עוד, ביקש להישתל בקרקע אחרת, לצמוח לכיוון חדש. חיפש בתוכי שוב את הזיק בעינים, את התשוקה.

איזון עדין

ועולה בי זיכרון שלי כילדה. נסיעת לילה, חוזרים כל המשפחה באוטו מתל אביב מארוחה אצל סבתא. אני עייפה, נשכבת ונחה על הברכיים של אחותי או אולי זה היה על ריפוד המושב. מסתכלת כלפי מעלה דרך החלון על מה שנשקף, הפוך. משחקת עם עצמי משחק שהמצאתי. המטרה – לנחש דרך סיבובי האוטו, הפניות, העצים ועמודי החשמל איפה אנחנו נמצאים לאורך הדרך הביתה. מדי פעם מרימה את הראש ובודקת – האם הרגשתי נכון את המיקום שלי? ובלב תחושה חמימה של היכרות וביטחון ומצד שני שובבות ויצירה.

וחושבת על האיזון העדין הזה, בין הרצון להיות כבר בתוך שיגרה מוכרת, לחוש תחושת ביטחון של איפה את נמצאת והיכרות עמוקה. לבין האיכות הזו של ה"חדש", של חדוות הגילוי, העיניים הרעננות וזווית המבט החדשה. ואולי בכלל, האיזון האמיתי הוא למצוא גם וגם בכל רגע נתון. לא משנה אם הוא התחלה, אמצע או סוף. לא משנה איפה אתה נמצא.

 

כל ההתחלות קשות?

יום שישי בבוקר, אני מוזמנת לבוקר למידה, של החדשים בארגון. האמצעי והקטנה באים איתי להרצליה, לבלות בוקר של כיף בחסות סבא וסבתא: בי מתוקים תהנו. אני נותנת חיבוק ומעבירה את התיק של הים והאחריות להורים שלי. לאן את הולכת אמא? הקטנה שואלת. בזמן האחרון יש לה מיליון שאלות. אני מתכופפת אליה ומצביעה אל שער הכניסה: את זוכרת שאמא התחילה עבודה חדשה? אני הולכת היום ללמוד כמה דברים ואיך לעשות אותם.

היא מסתכלת עלי בעינים הגדולות שלה, כפרה עליה, מהנהנת במבט של: אני מבינה. גם היא הרי בהתחלה חדשה. אחרי כמה שנים במסגרת הכי קטנה, ממש חממה, היא עברה לגן של גדולים, מועצה. ונזכרת איך בימים הראשונים הסתכלתי עליה בהשתאות: איך היא הולכת בשמחה לגן. למרות שהיא לא מכירה שם אף ילד וילדה. עם גננות חדשות ומסגרת גדולה. והרי חכמינו אמרו שכל ההתחלות קשות, אז הכנתי את עצמי לגרוע מכל. וכל פעם שיצאתי מדלת הגן הסתכלתי בחשש, לראות איך היא ממשיכה אחרי הפרידה. אבל כשעוד יום ועוד יום היא הלכה וגם חזרה בשמחה, הבנתי שהקושי הוא כנראה בעיקר שלי, לא שלה.

כביש שש

נוסעת חזרה להורים, אחרי יום של למידה. מסתכלת על מד הדלק, מסמן לי שנשאר מעט. אבל אני כבר עייפה ורעבה ואין לי כוח עכשיו לעשות עוד עצירה בתחנה. בדרך חזרה הביתה אני אתדלק, אני אומרת לעצמי. בדיוק מצאתי חניה וארוחת הצהרים, המנוחה וגם הילדים מחכים לי.

בחמש וחצי אחרי שהפקקים צפונה נרגעים אני אורזת את הילדים. תודה וחיבוק להורים ויאללה לאוטו. בודקת בוויז שוב שלא יהיו הפתעות: יופי, לוקח רק שעה נסיעה, אני מרוצה. עוד מעט נהיה בבית בדיוק בזמן לאכול יחד ארוחת שישי עם החצי השני שבבית. הכל מתוכנן, מהונדס והדוק, לפחות בשאיפה.

בדרך, הקטנה כבר עייפה וחסרת מנוחה. בכל זאת היה יום ארוך.. וכיף וים וזה. אבל עכשיו לא מתאים לי שהיא תרדם…כבר מאוחר לשנ"צ ומוקדם לשנת לילה. כשיורדים לכביש שש אני נזכרת בפיצ'ר החדש שעוזר לנו להעביר נסיעות בטוב: חידות. הכביש חולף על פנינו ואנחנו באוטו בפינג פונג חידות. כולם במצב רוח טוב, תענוג של נסיעה.

איך שעוברים את תחנת הדלק היחידה על הכביש נדלקת הנורה. שיט!!!! איך יכולתי לשכוח? כל כך הייתי מרוצה שהדרך זורמת, חידות, מצב רוח טוב. סיימתי את יום הלמידה ואנחנו בדרך הביתה ששכחתי לחלוטין מהדבר הקטן והשולי הזה שנקרא דלק. איזו שטות זו היתה.

אין לנו דלק

פאק פאק פאק. טוב ילדים, אני אומרת להם. עכשיו אני צריכה שתהיו רגע בשקט, כי אמא בלחץ וצריכה להתרכז: אין לנו דלק. שכחתי למלא ואין לי מושג מה עושים עכשיו. מנסה תוך כדי נהיגה להבין איפה אפשר לרדת ומה התחנה הכי קרובה. במקביל להשרות סוג של תחושת ביטחון ושליטה לילדים, למרות שרק מדמיינת איך האוטו נעצר לי באמצע הנסיעה ואנחנו תקועים פה עד הלילה.

מנסה להיזכר כאילו שאי פעם ידעתי, כמה דלק בעצם נישאר מהרגע שנדלקת הנורה, או במלים אחרות כמה קילומטר אני עוד יכולה לנסוע בלי להיתקע? התודעה מתרוצצת ומחפשת מידע על תחנות דלק קרובות ואני עם הטלפון ביד, מנסה להבין איך לברר את זה תוך כדי נהיגה בלי לסכן אף אחד. די מהר מבינה שאין באמת דרך הגיונית לממש את הפרדוקס הזה. ואלמנט הלחץ בטח לא מוסיף לרמת תפקוד גבוהה. זה כנראה הזמן לחבר טלפוני.

איפה התודעה שלי היתה?

הי מה נשמע? בנזוגי עונה בנמנום של שישי אחה"צ. טוב,  אני אומרת. אה… בעצם לא כל כך, עשיתי טעות. ובשטף מהיר משתפת איך נדלקה הנורה ואיך שכחתי ואיך בעצם עברתי את תחנת הדלק היחידה ואין לי מושג לאן לסוע מכאן. תוך כדי השיחה, מצליחה לרדת במחלף וביחד אנחנו מנווטים את דרכי לתחנה. מסתבר, למרות מד הלחץ העולה והגואה וסנריו "האוטו נעצר באמצע השממה" שרץ לי במחשבה – שהיא בעצם די קרובה.

ובעוד הידית תקועה במיכל וריח הדלק ממלא את הנחירים, אני מתחילה להירגע. מאותתת לילדים: הכל בסדר, אפשר לדבר שוב עם אמא. נותנת לאמצעי כסף לקנות איזה קרטיב בחנות להעלות את המורל והסוכר. ושואלת את עצמי: מה לעזאזל זה היה ואיפה כל הזמן הזה התודעה שלי היתה?

בצל של חצב

כשחוזרים שוב לכביש שש, השמיים כבר כתומים משקיעה. והנסיעה חוזרת להיות שוב רגועה. לצידי הדרך מיליון חצבים שעומדים זקופים ולבנים בפריחה מפעימה. איך אני אוהבת את הפרח הזה, אני אומרת לילדים. תראו איזה מדהים הוא! איך הוא יודע ככה, כשעוד נדמה לנו ששיא החום ושום דבר לא השתנה, לצאת ולפרוץ את האדמה היבשה.

ואני מדמיינת לי את הבצל של החצב, מונח לו שם בתוך האדמה כל כך הרבה זמן. מרגיש וחש מתי הזמן הנכון לצאת לפעולה. שם לב שהיום התקצר לו והטמפרטורה טיפה ירדה. ואיך הוא בוודאי התכונן והשקיע כל כך הרבה משאבים פנימיים, בלתי נראים לעין שלנו, עד הרגע הזה של הפריצה. ואולי אני רק ממציאה שככה זה קרה, ומבחינה ביולוגית אין לזה שום קשר, אבל על כביש שש תוך כדי נסיעה, זה מרגיש לי נכון ממש.

זו ההתחלה

נושמת נשימה עמוקה שאומרת: טל, הכל בסדר, זו ההתחלה. תני לה את המרחב שלה, את הזמן, את ההסכמה. יש כל כך הרבה דברים שאת אפילו לא שמה לב שאת משקיעה בהם למידה. לא פלא ששכחת את הדלק, מה את רוצה? וחושבת שוב על החצב ועל האופן בו הוא פורץ את האדמה הקשה, איך הוא מעז לפרוח ראשון לפני כל הפרחים כולם. וכמה הוא יפה בפריחה שלו הלבנה ומרגיש לי איכשהו שמתחבאת שם איזו תשובה.

ונזכרת שוב בקטנה, איך כשחזרה מהגן לפני כמה ימים הביאה דף קשר  של הגן ואמרה: תראי אמא, קיבלנו מתנה. ובימים הבאים רצתה לעבור שוב ושוב על התמונות, להראות לי את מי היא כבר מזהה. להתאמן שוב ושוב על אלה שעוד לא זכרה. והייתי בשוק: איך היא כבר מכירה כל כך הרבה ילדים? הרי רק הרגע התחילה, איזו מדהימה. ורואה בפנים שלה את הסקרנות, הגילוי וחדוות הלמידה.

לסמוך על התהליך

ופתאום הכל מתחבר לי: הרכבת והפלמינגואים, החצב והדלק ודף הקשר של הקטנה. כי בהתחלות יש הרבה למידה, שיכולה להחוות כמאמץ ולחץ, אבל גם יכולה להיות ממש פשוטה כמו גילוי ושמחה. וחושבת על ההתחככות במצבים חדשים, על אי נוחות, כיווצים והידחפות מול אדמה קשה. שזה קצת כמו לידה, מן צוואר בקבוק כזה, שכנראה צריך לעבור לפעמים בדרך לגדילה.

ונזכרת בדלק שנגמר לי באמצע כביש שש ושיש מצבים כמו זה: בלתי צפויים, שלא תכננתי או בחרתי וגם בהם מרגישה "חדשה". ושם כמו בהתחלות, עוזר לסמוך על עצמי ועל זה שאני חזקה. וחושבת על החצב בכביש שש. ואיך כמו אצלו, גם בי משהו חש שהגיע הזמן לפרוץ מהאדמה הנוחה והחמימה. ואם רק אזכור לסמוך על התהליך, לתת לו קצת מרחב וזמן ולא לשכוח דלק של דשן והשקייה, בבוא הרגע הנכון ואולי גם בלי הרבה מאמץ – תהיה צמיחה ופריחה.