התרחבות

יש לך זמן לקפה? היא שואלת, בעודי מציצה בדלת סדנת האומנות. מאז שעזבתי את בית ספר, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לשיחות הקטנות האלה במסדרונות. לאנשים שחלקתי איתם את הלב והיום יום. אז בימי שני כשאני מסיימת ללמד שם, במקום בו גם היא עכשיו עובדת, אני עוברת אצלה לחיבוק: קפה אצלי זה רק בבוקר, אני אומרת ומוסיפה: אבל בואי נשב, ברור. מחפשות יחד פינה, עם קצת צל וגם שקט. להניח את עצמנו בלב בית ספר הומה ילדים. בסוף מסתפקות בפיסת מדרכה מחוץ לסדנא. יושבות זו לצד זו שעונות על הקיר.

אשכרה שנתיים

חשבתי לא מזמן על הבלוג שלך, היא אומרת, על הדבר הזה שלקחת על עצמך. כאילו החלטת ואת עושה את זה, כותבת. כן, בדיוק השבוע הוא חוגג שנתיים, הבלוג, אני אומרת לה ומחייכת לעצמי: אשכרה שנתיים. כשהתחלתי, לא ידעתי לאן הוא יתגלגל. ובעצם, אני עדיין לא.

גם אני הייתי רוצה לכתוב, היא אומרת ובוהה באוויר במבט מהרהר. אבל זה לא כל כך בא לי בקלות, ולוקחת עוד שלוק מהקפה. גם לי זה ממש לא בא בקלות, אני משיבה. וחושבת איך כמעט תמיד כשאני יושבת לכתוב עוברת בי מחשבה מעשית כזו של: לשם מה זה בכלל? למה את משקיעה בזה כל כך הרבה זמן אנרגיה? הרי יש לך מיליון דברים אחרים חשובים, שמחכים ברשימה.

מרגישה חשופה

ואיך כל פעם לפני שאני לוחצת על כפתור ה-שלח, של פוסט חדש. עובר בי איזה רטט, כמו אזהרה, שילוב של התרגשות עם חשש מחרטה. וקול עולה מבפנים: אלוהים, טל מה את עושה? את באמת רוצה שכולם יקראו את זה, יראו וידעו? כי בעצם יש משהו ממש לא טבעי עבורי בשיתוף הזה, לרגע מרגישה חשופה.

ונזכרת במעצור הזה שיש אצלי מאז שהייתי ילדה. של הקושי לשתף אחרים במה שאני מרגישה, או לעמוד במרכז הבמה. התחושה הזו שאין לי את מה שצריך בשביל להתפרץ לתוך דיון. או להביא את הרעיונות שלי בתוך קבוצה גדולה. שבעולם הזה של הפופקורן, הגרעין שלי מחכה יפה יפה לתורו. כי אני מרגישה שהתפרצות כזו קדימה, יכולה לקרות רק אם באמת יש הצדקה.

חיבור בין הפנים לחוץ

מה את רצינית? אני שואלת אותה, לך יש את הצבעים והחומרים, זו שפה מדהימה! ומרגישה פתאום, כמה זה לא מובן מאליו שהכתיבה שלי ככה הפכה ליצירה. איך נדמה לי שאני כותבת את ההכי אישי ופרטי, אבל ברגע שהיא יוצאת ומתהלכת שם בעולם, כבר יש לה זהות וחיים משלה.

נזכרת, איך היצירה הזו התעוררה בול בזמן. בו הרגשתי שיש בי משהו שמבקש להתרחב. אחרי שנים של התכנסות בבית ושל צמצום. ואיזה מזל שהקשבתי לחלק בתוכי שביקש להשמיע קול בעולם. ורק עם הזמן הבנתי שהכתיבה בעצם מאפשרת לי לחבר בין מה שקורה אצלי בפנים למה שקורה שם בחוץ. שמה לב איך היא הפכה עבורי למעין משקפיים כאלה, דרכם אני מתבוננת על השגרה והיום יום. דרכם הרגעים השקופים והסתמיים כביכול, נשזרים, מתחברים והופכים לסיפור. ואיך המלים עוזרות לי לזהות יותר בקלות את הדברים המהותיים שמסתתרים מאחורי הפרטים. ובו זמנית הופכים אותם לכאלה –  משמעותיים.

גשר לעולם

וברגע ההוא בהפסקה, כששתינו שעונות עם הגב על הקיר והרגלים מלפנים, מרגישה כמה זה לא מובן מאליו. מישהי חושבת על הבלוג שלי. סתם ככה, באמצע החיים. איזה וואו זה עבורי, שהמלים שאני כותבת מהדהדות במחשבה ובלבבות של אחרים. ונכון, זה דורש ממני לא מעט השקעה ומאמץ. אבל בתמורה ממלא אותי לא פחות בחזרה.

ונזכרת בפעם הראשונה בה ניגשה אלי מישהי שלא הכרתי ואמרה לי: אני קוראת אותך! וזה היה לי ממש נעים. וברגע ההוא ברחוב ששכנה שאלה אותי, מה נשמע? ואז כשסיפרתי לה: וואלה, בנסיעות ולמידה, התחלתי עבודה חדשה. אז היא אמרה לי: אני יודעת! קראתי על זה בבלוג. וזה היה לי מוזר שהיא יודעת משהו על החיים שלי, מבלי ששיתפתי אותה בשיחה.

אבל אז נפל לי האסימון שאולי מבלי שידעתי, זה בדיוק מה שהייתי צריכה. כאילו נוצר לי איזה גשר לעולם. שעוזר ליצור חיבור ושיתוף. משהו כזה שתומך במה שלא כל כך בא בטבעיות. שהאוטומט שלי הוא להתכנס לאיזו שבלול של פרטיות. אבל בעצם, בתוך תוכי, אני מבקשת את היציאה הזו החוצה, את ההתרחבות.

איזה מזל שבאנו!

שבת בבוקר. הסתיו כבר פה, ימים אחרונים שאפשר לגנוב עוד קצת ים. בנזוגי ואני החלטנו שהפעם כולם באים! גם הבכור שלא מעוניין וגם האמצעי, שהתחיל ללכת בעקבותיו. אבל היום, לא נשאיר להם ברירה: די, אנחנו אומרים, היום אנחנו עושים משהו אחד כולם ביחד, כמו פעם! זה מספיק חשוב, אפילו במחיר שלא הכי תהנו.

מחנים מול החוף, סוחבים את השקים. קצת רוח, לא נורא, מתיישבים. בנזוגי מיד הולך עם הקטנה והאמצעי למים ואחר כך יבנו ארמון חול ענקי. הבכור יושב עם פרצוף חמוץ על המחצלת. כמו להראות שהוא לא מרוצה. אני מתיישבת לידו, לוקחת נשימה עמוקה: איזה מזל שבאנו! אני אומרת לו או לעצמי. נזכרת איך בבוקר הבנו שאם לא נצא מהבית, זה יהפוך לעוד יום בו נשאב למשימות האינסופיות. וזה תמיד נראה כזה סיפור, כזה תיק, לפני שמתארגנים. אבל איך שמתחילים לנסוע, דברים משתחררים.

משהו בי מתרחב 

כי בתוך האוטו גם אנחנו קצת יותר צפופים, אנחנו גם קצת יותר משפחתיים. אפילו השיחות אחרות כשנוסעים: הי, שמתם לב לשלט המצחיק הזה בדרך? וואי ראיתם את העוף הדורס בשמים? וזה לא שאני אוהבת כל כך מעברים. אלוהים יודע שכשאני בבית, אני רק רוצה להישאר. אבל ברגע שכבר מגיעים, יושבת מול הים הפתוח, מרגישה כמה הייתי זקוקה לזה. מבינה כמה העולם של הבית, יכול לפעמים כל כך לצמצם. וברגע שיוצאת, משהו בי מתרחב.

 

בחוף הזה – כולם רצויים

התאהבתי בחוף הזה, אני אומרת לבכור. אני כל כך אוהבת להסתכל פה על האנשים, כל כך מגוונים ומעניינים. תסתכל על האיש הזקן הזה שם, שעושה התעמלות על החוף. ותראה את זו שם יפה כזו, עם קעקועים על כל הגוף. ושתי הנשים ממול שמדברות רוסית עם הנכדות. ותוך כדי שמתבוננת, חיוך נפרש על השפתיים והלב מתרחב. מרגישה איך בחוף הזה – כולם רצויים.

כאילו לים ולחול תמיד יהיה מקום, לכל מי שרוצה וצריך. לא משנה במה עובדים, בני כמה או איך הם נראים. גם לא באיזו שפה מדברים, או איך מתלבשים. לים תמיד אפשר לבוא. לחלוץ נעלים, לפרוש מגבת ולהיכנס למים.

ואז מעיפה מבט על הילד הבכור שלי, איך הוא צמח ככה פתאום? כמעט בין לילה הפך לטינאייג'ר כזה. אנחנו כבר לא ממש מעניינים אותו בגדול. וכל מה שהוא רוצה, זה להיות עם חברים או לעשות ספורט. גם בשבילו העולם מתרחב כשהוא יוצא מהבית, בעיקר כשהוא לא איתנו. ונזכרת בהרגשה הזו, של לפרוש כנפים. של עצמאות, של התבגרות, של להתנער מהחובה להיות מי שאתה רגיל להיות בתוך המשפחה.

יש אוכל?

כשחוזרים הביתה. כמו תמיד, הים עושה אותנו רעבים. מזל שאתמול הכנו קצת אוכל וגם יש מצרכים. בזמן שהבנים עולים להתקלח, אנחנו עובדים במטבח: מחממים סירים, מערבבים, חותכים. אחרי כמה דקות האמצעי יורד, כולו נקי: יש אוכל? הוא שואל. ואני תוך כדי ניצוח על שלוש להבות, מגבת מטבח ביד אחת ותרווד בשניה – מרגישה איך ישר עולה לי הפיוז.

מה זה, יש אוכל? אתה יודע שכשאתה שואל ככה זה מחרפן. ובלי לחכות לתשובה אני ממשיכה בדהרה: כאילו, האוכל לא מגיח משום מקום! אבא ואני קונים, מכינים, עומלים. תפתח רגע את העיניים, תרחיב את המבט. תראה איך אנחנו עובדים פה בשביל הארוחה. תאמין לי שגם אנחנו עייפים ורעבים לפחות כמוך.

מצמצמות את הרגעים היפים

ואחרי ששטפתי אותו כהוגן, הוא מסתכל עלי במבט שלא מבין, מה נפלתי עליו? ואומר רק: אוקי והולך לסלון, ואני חושבת לעצמי. מה את רוצה ממנו טל? בשבילו דברים הם פשוטים: זה או שיש, או שאין. זה בסדר, ואולי אפילו טוב, שהוא עוד לא יודע: על משכורות וחשבונות, על עייפות וזוגיות קניות וריבים. יהיה לו עוד זמן לגלות, את מה שמסתתר מאחורי הוילון של הקוסם. בזמנו, הוא יתרחב מעבר לעצמו. יגלה את האחריות הזו, שהיא חלק מחיים של מבוגרים.

ועולה בי זיכרון שלי הולכת עם סבתא לים. אז, כשהיינו ילדות, וישנות אצלה כל כמה זמן. איך הינו הולכות ברגל עד לשם, היא עם כל השקים ואנחנו בדילוגים. ובדרך חזרה, מטפסות יחד במדרגות עד לדירה ברחוב אוסישקין, לקומה השניה. ושתינו הולכות ישר לאמבטיה, צוחקות ושרות שירים. וכשהיינו יוצאות, כבר השניצל והפירה שלה היו מוכנים עבורנו בצלחת. ממלא את הבית בריחות נפלאים. וזה היה, בַּיי פַאר, הפינוק הכי טעים! ואז חושבת שאולי זו אני שצריכה להתרחב, כי לפעמים האחריות והטו דו ליסט קצת מצמצמות. את הרגעים האלה, היפים.

התרחבות גיאוגרפית

בשבת בערב, מדפדפת ביומן קדימה. מתכוננת לשבוע שלפנינו: ביום ראשון אני ברמת גן, בשני באליקים, בשלישי בגלבוע וברביעי בהרצליה. שיואו….משרטטת לעצמי מפה בראש ונדהמת, איך זה קרה שפתאום התפרשתי לי ככה ברחבי המזרח התיכון?

בשלוש עשרה השנים האחרונות, מאז שנהייתי אמא, הבית הפך ללב וגם למרכז הכובד של חיי. כמה שנים טובות ביליתי ועבדתי בו עם הילדים, כל אחד ואחת בזמנו. מרצון, קצת שמתי את ההתפתחות המקצועית שלי בצד. והרגשתי שזה ממש בסדר, בזמנו. זה בדיוק מה שראיתי לנכון. אבל היום אני מבינה, שהיה מעורב שם גם פחד. כי היה לי קשה אפילו להתרחק מהבית מרחק אווירי של קילומטרים אחדים. לא הצלחתי לשחרר את השליטה. כמו מגנט הוא משך אותי: להישאר כאן.

זה הגיע בדיוק בדיוק בזמן

ועכשיו כשמסתכלת על הלו"ז החדש מתמלא במסלולי רכבות ונסיעות, חמישה בתי ספר, פגישות והשתלמויות. מבינה שבלי ששמתי לב, משהו פה השתנה. כנראה מתאפשרת בתוכי פתאום איזו התרחבות. כביכול גיאוגרפית, אבל ברור שלא רק. וההבנה הזו ממש משמחת אותי. כי מרגישה שהצלחתי להקשיב למשהו עמוק.

וגם אם מדי פעם עולה בי קול של: איפה כל השנים האלה, האבודות? למה שמת את עצמך בצד? איך חיכית כל כך הרבה זמן? אני מרגישה בו זמנית, שזה לא באמת יכול היה להיות אחרת. זה הגיע בדיוק, בדיוק בזמן.

תנועת נשימה

ונזכרת איך שמתי לב פעם, כשמניחים את היד על גב של אדם אחר, אפשר להרגיש את תנועת הנשימה. ואם לרגע עוצמים עיניים ומתרכזים, אפשר ממש לחוש איך הנשיפה היא כמו צמצום ובשאיפה יש התרחבות. ולשבריר שניה הכל מתחבר, ועולה מתוכי שאלה: האם אעז להרגיש את זה? לא רק בשכל, אלא ממש להבין! שתכל'ס בעומק הדברים, אין הפרדה וגם לא טובים ורעים. זה הכל חלק מתנועה אחת. שלמה. זו שיוצרת יחד את הריתמוס של החיים.