נדיבות

זה קרה במקום הראשון שהגעתי אליו בהודו. כלומר, הראשון אחרי העיר הגדולה, הצפופה והמהבילה שנוחתים בה. הגעתי לכפר בהרים. מקום בו הטיפוס במעלה ההר וההליכה במורד, היא חלק מהיום יום. כי בדרך לגסט האוס, היו עשרות מדרגות אבן. וברגע שכבר חשבת שהגעת, היו עוד כמה. הפרה החומה מימין, מתחת לחלון, היתה סימן שהגעתי. מעליו היה החדר הקטן וקצת טחוב, אבל שלי.

רוצה שאקרא לך בקלפים?

כל ערב, הינו נאספים, חבורה אקראית, יושבים במעגל סביב שולחן. מנגנים ואוכלים. מעשנים ומדברים. פגשתי אותה שם, עם שיער ג'ינג'י קצר, שהתארך ונעטף בסרט סביב הראש. היא בטח היתה יותר צעירה ממה שאני היום. אבל אז, נראתה לי מנוסה ובוגרת מכולם. כאילו כבר עברה דבר או שניים בחיים. היה לה שם כזה מיוחד, שקיבלה על עצמה שָׁם.

רוצה שאקרא לך בקלפים? היא שאלה אותי באחד הערבים. רק שבועיים קודם התחלתי את המסע בתת היבשת, ילדה בת 21. עם מבט רעב בעיניים, מחפשת תשובות ומשמעות. שינוי והיכרות. כן, השבתי בביישנות, למה לא?

זו הקמצנית

בחדר הקטן והטחוב שלה, התיישבנו, זו מול זו, על רצפה אפורה. היא שלפה קלף אחר קלף. או שבעצם זו הייתי אני ששלפה, הזיכרון לוטה בערפל. כשהתגלו בהדרגה הקלפים היא פירשה אותם בדרכה. ואני בשקיקה, בלעתי כל מילה. כאילו חיכיתי שהיא תגלה לי את התשובה. זו שתפתור את חידות חיי, שתאיר את עיני. שתגלה לי את מה שאני לא ראיתי בעצמי. שתגיד לי מה נכון לעשות ולאן לפנות.

לא זוכרת דבר מתוך אותה פתיחת קלפים. מלבד קלף אחד. שמאז, פעם בכמה זמן, ברגעים שונים בחיים, הוא צף. על הקלף, מצוירת אישה זקנה. נראית קצת כמו שמדמיינים מכשפה. בידיה אוצר, נוצץ, מזהב. היא מחזיקה אותו קרוב אליה. כאילו לא רוצה לתת אותו לאף אחד. זו הקמצנית.

אוכל לחתולים

פעמון הדלת מודיע שנכנסתי. ה'שלום' שלי, מהדהד בחנות הריקה, נתקל בקופסאות וויסקס צבעוניות מסודרות בערמה. אהלן, משיב לי קול מהמחסן. שאחרי דקה הופך לגבר ג'ינג'י, נמוך קומה ומזוקן. אני צריכה אוכל לחתולים, אני אומרת. אף פעם לא דמיינתי את עצמי איתם. אבל הנה, אני כבר יותר מעשור, חיה בבית עם חתולה: היתה אחת לבנה קצת משוגעת שהפכה לשחורה ונעימה. אבל כן, חתולה.

אני בדרך כלל קונה את התערובת הפשוטה, אני אומרת, ובמבט מחפשת כבר באיזה מדף זה נמצא. כשמגיעה לקופה לשלם על השקית הכתומה-שקופה. הוא בוחן אותה ואותי בשאלה: למי זה מיועד, חתולי רחוב? לא, אני צוחקת. לחתולה שלנו. המבט שלו מתחלף לבוז מעורבב בפליאה: ואת קונה לה את זה? כן, תודה. אני חוטפת במהירות את הקבלה, ויוצאת מהחנות תוך דקה.

כי באהבה, לא מתקמצנים

חוצפן. איך הוא מעז להעיר לי כזו הערה…? כן! זה האוכל שאני קונה תמיד. וזה בסדר גמור. כבר שנים שהיא אוכלת את זה, מה קרה? אבל ככל שאני מתרחקת מהחנות, לכיוון המכונית, השקית מרגישה לי יותר ויותר כבדה. יושבת שם במושב לידי כאילו מסתכלת עלי במבט האשמה. והשאלה מהדהדת, לא מניחה: זה מה שאת קונה לה? ולמרות שלא החלטתי עדין בשכל. מבפנים אני מבינה שההחלטה כבר נעשתה.

רגע אחרי, אני שוב בחנות. עם השקית על זכוכית הדלפק. אז מה יש לך להציע במקום? אני שואלת, מישירה אליו מבט למרות המבוכה: אוכל איכותי, אבל לא הכי יקר. מאתיים שקל אחר כך, אני ושקית 5 קילו של אוכל משובח לחתולים, מעמיסות את עצמנו למכונית.

אבל ההרגשה בפנים טובה. כאילו, גם אם אני לא תופסת את עצמי אשת חתולים: אני אוהבת אותה, את השחורה. אז למה שאתן לה חרא של אוכל, הא? ומאז בכל פעם שהיא מתחככת בי עם הפרווה הזו שלה, המטופחת והמבריקה. אני יודעת שעשיתי נכון. ככה פשוט. כי באהבה, לא מתקמצנים.

משחק על השטיח

אחר הצהרים. הקטנה ואני בבית. השילוב של שעון חורף מדכא ועבודה חדשה והנה, עבר שבוע בלי שנגיע יחד לגינה. מי היה מאמין? בקיץ הייתי שם קבועה. אני ועוד אמא אחת, כל אחה"צ. מחליפות מבט מחויך זו עם זו בהבנה, מרימות גבה וסנטר: שוב אנחנו פה, הא?

תוך כדי משחק על השטיח. בלי שתכננתי או שמתי לב, כל כמה רגעים אני קמה לעשות איזו פעולה: להוציא כביסה מהמייבש. לענות לאיזו הודעה. לסדר את הספרים שמפוזרים לערימה. לענות לאמצעי על איזו שאלה.

נוכחות מלאה

בואי אמא! היא אומרת בקול עולה ויורד, תוך כדי משיכה במכנס. בזמן האחרון, נדמה שכל אחר הצהרים היא מתבכיינת. יאאללה! כל דקה יש איזו בקשה. בצירוף סאונד של בכי, תסכול או צעקה. השבוע היו שלושה אחה"צים שהייתי בדרכים ובעבודה. ובפנים אני מבינה איך זה בטח מוזר לה, שאמא כבר פחות פנויה כמו שהיתה. אבל באותו הזמן אני מתוסכלת: אוף. מה את רוצה? שחררי אותי. עכשיו אני כאן! אז למה את בוכה?

אבל הקטנה מצידה, לא מסתפקת בגרסא מצומצמת שלי. היא מרגישה, איך אני נמצאת כאן בגוף אבל בעצם לא בתודעה. שכאילו אני איתה כל אחר הצהרים, אבל בעצם חסרת מנוחה. מתרוצצת כל הזמן ממשימה אחת לשניה, הודעות או טלפונים. הראש מלא מחשבות ורעיונות להשתלמות הבאה. לא מניחה לעצמי, רגע להיות באמת, לגמרי איתה.

שומעת אותה בוכה והבכי הנודניק מספר לי, שהיא רוצה אותי עד הסוף, בנוכחות מלאה. ומרגישה שאם רק לרגע אניח את התזזיתיות ואתמסר, בנדיבות, אפילו לדקה או שתיים – היא תהיה פחות צעקנית, תובענית ובוכיה.

מרחב נדיב

וכמו קסם, ברגע שמבינה, מתפנה בתוכי מרחב נדיב עבורה: בואי גוזל, רוצה להכין איתי ארוחת ערב? עם חיוך ענק היא מתחילה לגרור כיסא למטבח. ולכמה דקות, שתינו עומדות, זו לצד זו, ליד השיש. מפטפטות וצוחקות. מכינות טוסט, חביתה וסלט.

עשר דקות אחרי, בדרך לאמבטיה, שוב הבכי חוזר, מוציא אותי מכלי. ואני מנגד חסרת סבלנות, צועקת ומתוסכלת. כי המרחב החיצוני והפנימי שלי, לא תמיד פנוי. גם אם הייתי באידיאל רוצה.

לא תמיד מתאפשר לי לתת לה את כל מה (שנדמה לי ) שלו היא זקוקה. תכל'ס, לא כל הזמן אני יכולה. ודוגרי, לא תמיד אני רוצה. הרי כל מה שהוא ב'אוֹבֶר' נתינה, במיוחד כשאין רצון או מרחב, זו כבר לא נדיבות – זו החסרה. ממני. וברור שגם ממנה.

כעבור רבע שעה, שוכבת לידה במיטה, מעלינו אור חמים של מנורה קטנה. הנשימה נרגעת מהמאבק סביב רחצה ושינה. מתבוננת על העיניים שלה בהדרגה נעצמות, נענות לכוח המשיכה.

תוהה לעצמי: מתי נכון לעצור את סחרור העשייה, לאפשר לעצמי נוכחות נדיבה? שהיא בעצם גם עבורי לא פחות מעבורה. ומתי נכון דווקא לתרגל חמלה, לאמא שבי שלא מצליחה, לא משנה מאיזו סיבה? להפנות נדיבות כלפי עצמי, לאפשר לי זמן נשימה או פשוט להניח את האשמה.

מה שונה?

נוסעת במכונית הישנה, לתוך הבוקר הרטוב[1]. הגלבוע מימין והשדות משמאלי. הנסיעה אורכת בערך כמו זו למרכז, אבל איכשהו זה תמיד מרגיש פחות. מעלי חולפות להקות ציפורים נודדות. מלווה אותם במבט, כמה שרק אפשר בנהיגה. הדרך כבר לא זרה לי. לפרקים, אני אפילו לא צריכה את זו שמסבירה.

ברדיו מתנגן השיר של אריק ואני חושבת לעצמי. איך כבר הגיע חנוכה? וכמעט לא ירדה טיפה. בחלון הנוף מתחלף, בכל זאת השתנה, מאז הנסיעה הקודמת. פעם בשבועיים, מאפשרת בכל זאת שינוי נקודת מבט. מה שונה? אני עוד לא מזהה.

ואז מתבהר לי. זה הירוק שמבצבץ בצידי הדרכים, בשיפולי ההר, בשטחים הפתוחים. תראי מה זה…אני חושבת לעצמי: גם עם כל כך מעט גשם, עדיין זה קורה. כאילו היא רק חיכתה לו, האדמה. כדי לאפשר, בנדיבותה, מרחב ירוק של צמיחה.

 

אין לך מה לתת

ברגע ההוא, נזכרת בה, בקמצנית. זו שנמצאת שם, בכל פעם שהולכת לסופר וחוזרת רק ובדיוק עם מה שכתוב ברשימה. ואפילו לא עוברת בי המחשבה: אולי לפנק אותו? או אותם, את עצמי או אותה? זו שמשמיעה את קולה בתוכי, בכל פעם שמהססת לפני שפונה לאדם שלא מכירה: בטח לא יזהו אותך גם ככה. או רגע לפני שעומדת בפעם הראשונה מול קבוצה: מה יש לך מעניין להגיד בעצם?

זו אותה אחת שתמיד מורידה את הסכום שאדרוש עבור עבודה. וכן, זו שיושבת איתי מול הקובץ הריק, בהתחלה של כל כתיבה. אומרת לי: עזבי, שמרי את זה אצלך. הרי את יודעת, שאין לך באמת משהו ששווה לתת.

תשומת לב

זה היה ביום שישי. הייתי בדרך, לבד, לפגוש בעיר חברה. כי גם זו נדיבות, לא פחות חשובה. אפילו ואולי דווקא בגלל שעבורי זה פחות טבעי. לא תמיד נגיש, דורש יותר מאמץ.

האוטובוס נשף ענן של פיח במורד הרחוב. משחזר מסלול שהייתי נוסעת בו פעם הביתה. ליד יהודה מכבי, הוא עלה. עם סניקרס שחורות, מכנסי ג'ינס ומכופתרת, זיפים וקסקט. התקדם לאט במעבר, מניח רגל אחת קדימה ונעצר. ואז עוד אחת ונעצר.

מיד הוא שם לב, שהמתקן אליו מצמידים ת'כרטיס, נשבר. האמת, קשה היה שלא. לשים לב. כל מי שעבר לידו, כולל אני, שַׂם. המכשיר כמובן מקולקל. קופסת הפלסטיק השתרכה על צרור חוטי חשמל. מתנדנדת לה, מצד לצד.

ככה בפשטות. בנדיבות

רק הוא נעצר. נעמד יציב, למרות הטלטולים. בחן אותו מכל צד. הרים את המכסה חזרה למקום ממנו נפל, לא לפני שהידק לתוכו את החוטים שמתחתיו. חבט עליו כמה פעמים עם היד. ווידא שזה סגור ורק אז ישב, במושב ליד. ככה. בפשטות. בנדיבות.

הוא בטח לא ראה, איך עקבתי אחריו. במבט, כל אותו זמן. זה לא הוא שעניין אותי יותר מדי. זה הרגע, הסצנה שהתגשמה מול עיני. מיד רשמתי אותה בזיכרון. קטלגתי אותה במגירה. בלי לדעת מה בכלל מעניין בה. מה הרגיש לי כל כך משמעותי בה באותו זמן? במחשבה, שאולי, יום אחד היא תתאים ואז אשלוף ואשזור אותה בכתיבה.

תכננתי לקנות מתנה

כשירדתי בתחנה, נפגשנו בחיבוק. צעדנו במורד הרחוב, ישר עד העירייה. אחרי כמה השלמות פערים וחיוכים התיישבנו על ספסל עץ בכיכר. המשכנו בשיחות הפשוטות, שכל כך מתגעגעת אליהן, הלא מובנות מאליו.

סיפרתי לה על ספר מעולה שקראתי לא מזמן[2]. ותוך כדי, נזכרתי שבעצם, תכננתי לקנות אותו לה, ליומולדת שהיתה. אבל אז חשבתי על זה יותר מדי, התמהמהתי, שקלתי, לא ידעתי. ובסוף, בלי בדיוק להחליט, ויתרתי.

בדברים הטובים – אל תחסכי!

באותו רגע בכיכר, הצטערתי. נזכרתי שפעם מישהי אמרה לי: בדברים הטובים – אל תחסכי! ומאז דווקא ממש אימצתי את זה פנימה. ובכל רגע שמתעורר בי רצון לתת מחמאה או להביא משהו כמתנה. לכתוב הודעה מפרגנת, או לומר מילה טובה, אפילו למישהו שאני פחות מכירה. וגם אם עולה הקול שמנסה לשכנע שזה טיפשי. אני מזכירה לעצמי את מה שאמרה.

ותמיד אבל תמיד אחרי שמקשיבה לעצה הזו, אני רק שמחה. לא קרה עדיין שהנתינה שלי נתקלה בתגובה לא טובה. ואף פעם, אף פעם, לא התחרטתי על הנדיבות שהרעפתי. לא משנה על מי או על מה.

זו התנועה שאני רוצה בחיי

ובאותו זמן חשבתי גם על בנזוגי. שבעצם הכרנו שם בתת היבשת. בערך שנה אחרי אותו ערב של קלפים, באותו גסט האוס הררי. והוא, הרי כל כך שונה בזה ממני, ממש כמעט הופכי. לפעמים מרגישה שהוא בא ללמד את זה אותי. ואפילו אותה חברות טובה, נוצרה קצת בזכות הנדיבות שלו. מזמן, באיזה ערב חורפי, כשהוא הציע להם עזרה.

כשחוזרת הביתה מהעיר אל הירוק, בתוכי תחושת החמצה. כמו צער על חלב שנשפך: למה לא קניתי את המתנה…? אבל הפעם, לשם שינוי, במקום לכעוס על הקמצנית ולמה היא לא נתנה מהאוצר. במקום לשחזר רגעים מהעבר בהם הפסידה רק כי חסכה מעצמה ומהעולם. אני מצליחה לעצור. להפנות אזור אחר בלב שלי כלפיה וכלפי. ולהבין, כנראה, כל השנים היתה לה סיבה טובה. אולי היא חיכתה לרגע או לאדם הנכון? אולי היתה צריכה להרגיש מספיק בטוחה? ואולי זה בכלל לא משנה מה היתה הסיבה.

כי אין באמת זמן מאוחר לנתינה. עכשיו זה בדיוק הזמן הנכון שלי להיות נדיבה. לוקחת כיסא ליד המחשב, נכנסת לאתר ומזמינה. בלי שהיא תדע, את הספר, מתנה. אז חיוך מתפשט על פני. כי אני יודעת שזו התנועה שאני רוצה לתרגל בחיים. גם אם לפעמים היא נתקעת במחסום, בקמצנית. כי באמת באמת, גם היא רוצה, להיות נדיבה.

[1] איינשטין אריק, סע לאט, 1974.

[2] וולך לילך, הטיטניק טובעת אבל הבופה פתוח, 2022, הוצאת ידיעות ספרים.