שיטוט

לאן נעלמת? לא נעלמתי, כל הזמן הייתי פה. אפילו, בתקופה האחרונה אני מרגישה יותר פה מאי פעם! לפחות מאיך שהייתי בשנים האחרונות. לא, לא התכוונתי באופן כללי… נעלמת מכאן. אה, כן. מכאן באמת קצת נעלמתי. ליותר זמן משתכננתי. זה בטוח.

הכל תמיד מחובר

אבל המשכתי לכתוב, כל הזמן. באינספור פתקים, מחברות, חצאי דפים קרועים, מסמכים פתוחים, פנקסים ושרבוטים. כתבתי כל מיני דברים אחרים. בהרבה אזורים ותחומים: מלים, מלים, מלים, מלים. כאלה שמנסות לעשות סדר במושגים, אחרות שמארגנות תובנות, חלק שמספרות סיפור, כמה ששוזרות רגעים וגם מעבדות מידע, מפתחות, יוצרות…הבנתי. כן. ברור. את אוהבת מלים.

אוקי. אז עכשיו כשאת כבר כאן: על מה תכתבי? על מה באמת…? לפני כבר כמה חודשים…במקור…תכננתי לכתוב על השיטוט. לא יודעת, ככה זה עלה לי, הנושא הזה. תמיד זה ככה, מגיח. בלי שממש בחרתי, הוא בוחר בי. אבל, לא יודעת, אולי זה כבר לא רלוונטי? לא, באמת! מה קשור רלוונטי!? ממתי כל דבר צריך להיות רלוונטי, עכשווי, תכליתי….? כן. נכון. אבל מחובר, זה כן, כדאי שיהיה מחובר. לא הכל תמיד מחובר? כן. נכון. הכל תמיד מחובר.

Sleep walking

כשהייתי קטנה, הלכתי מתוך שינה. פעם אחת, אפילו הגעתי עד לדלת הכניסה. אחיות שלי, מצאו אותי שם והחזירו אותי לישון במיטה. תמיד זה נשמע לי מן רגע דרמטי כזה, גורלי. וואו, הגעתי עד לדלת הכניסה!

ומה אם הייתי פותחת אותה? ומה אם הייתי יוצאת? ומה אם הייתי יורדת במדרגות או במעלית ויוצאת לשיטוט ברחוב? ומה אם הייתי ממשיכה? מעניין לאן הייתי מגיעה.. לאן הייתי משוטטת?

החלק שיודע

יום שישי, כמעט שבת. חמישתנו נוסעים במכונית, העננים צבועים כתום. כשהרמזור מסמיק אנחנו עוצרים. הבכור מספר לבנזוגי על משהו מעניין שקרא עליו השבוע. שקשור לדברים מוזרים שקורים לאנשים מתוך שינה: כמו שיתוק או הליכה. ועלתה בו תהייה, אם יכול לקרות משהו ממש מסוכן מתוך שינה. כמו נגיד ללכת להכין חביתה ולעשות על הדרך שריפה.

בנזוגי שהפך עם השנים למומחה המשפחתי בענייני שינה וחלימה, הרגיע. לא באמת יכול לקרות משהו מסוכן. כי אפילו כשהולכים מתוך שינה, יש חלק בתוכנו שנוכח, שיודע. מה כדאי לעשות ומה לא בטוח. איזה מדהים זה, הוא אומר, שיש חלק כזה. חלק שנוכח וער גם בתוך כביכול מצב של חוסר שליטה, של שיטוט מתוך שינה. גם כשכל הסנסורים כבויים והתודעה כביכול רדומה, יש חלק שיודע: לנווט. להוביל אותנו במסע.

סתם בוהה

קר וגשום. הספסל לידי רטוב, אז אני עומדת. בתחנה, מחכה לרכבת צפופה שתגיע. מסתכלת סביבי, כולם ממוסכים, עסוקים. רק אני ועוד קשיש לידי – מתבוננים. לרגע, המבטים מצטלבים. וקולטים שלשנינו אותה מחשבה. את יודעת, הוא אומר לי פתאום, פעם…כשחיכית בתחנה, היית סתם יושבת על הספסל. סתם מחכה. סתם קוראת ספר. סתם בוהה. סתם. והיום…אין סתם. אין בהייה. יש מסך. יש זמן לעשות עוד משימה. לדבר בטלפון לנצל את הנסיעה. לסיים דברים של העבודה. אותי כבר לא מעניין לנצל את הזמן, להספיק, למהר. היה לי כבר מספיק מזה. אבל מה איתך?

רעש לבן של רכבת מתקרב בדהרה. אין לי ממש זמן או חשק להיכנס לשיחה מעמיקה. אז רק מושכת כתפיים למעלה וידים לצדדים. כמו האימוג'י שאני אוהבת לשים בהודעה. זה של האישה. מהנהנת, מחייכת ומוסיפה: שיהיה לך יום טוב! אבל בתוכי ממשיכה השיחה. מסבירה לו בלב, איך גם אני הכנתי כמה משימות על המחשב. כי כמה זה כיף לא לנהוג… ואיזה אדיר שכאילו נוצרת מובלעת בזמן, כזו שאפשר לעשות בה כמעט הכל, ועדיין להיות בנסיעה. וגם אני לפעמים מנסה להספיק כמה שיותר מהרשימה, לפני שיורדת בתחנה.

מה אתם מפסידים

אבל גם, נמשכת בתוכי השיחה הדמיונית, לפעמים – בכוונה לא עושה שום משימה. מחביאה את המסך עמוק בתוך התיק, שלא אתפתה. סתם בוהה מהחלון. או מחפשת פלמינגואים בבריכות המלח או מתבוננת על ים סוער ואנשים על הטיילת בריצה. סתם מתמסרת לתחביב האהוב עלי, להסתכל על אנשים סביבי, פשוט כי זה מעניין. לנחש מה הם עושים, לאן הם נוסעים, לדוג מהם סיפורים.

וחושבת על הילדים שלי, שאולי לא יכירו בכלל עולם כזה. עולם בו סתם בוהים. ואיזה באסה בשבילם. ומתחשק לי לזרוק את הטלפון מהחלון ברכבת (זה שאי אפשר לפתוח). למסור מהבית את כל המסכים. לומר להם: די, מהיום רק בוהים! אתם לא יודעים מה אתם מפסידים! ובאותה נשימה ברור לי שזה לא יקרה. כי המסכים, הם אשכרה מצילי נפשות ברגעים קשים.

הרעיונות הכי יצירתיים

ובזמן שאני והקשיש ועוד לא מעט חיילים, עולים לקרון. דרכינו נפרדות במושבים רחוקים. ממשיכה להרהר: איך הרעיונות הכי יצירתיים, הכי מדוייקים, הכי מחוברים. מגיעים בדיוק ברגעים האלה של הבהייה. של השיטוט הלא תכליתי. מתי שכוח החשיבה מגיע לקצה גבול היכולת. ויש הרגשה שמפה כבר אין לאן להמשיך. דרך חסומה. אין מוצא. ואז אני מניחה לזה. סוגרת את המחברת, את המסך, את הקובץ, מכניסה את כלי הכתיבה.

ופתאום, שעה אחר כך במקלחת רותחת של ערב, או יום אחר כך בהליכה סתמית ברחוב, או בדיוק כך בעמידה בגשם בתחנה, זה מגיע. החיבור, נפילת האסימון. לפעמים זה משפט, או מילה. ברגע אחר זה תרגיל, פעילות או מהלך של סדנה. ויש הבנה כזו ברורה. שזה הגיע מאזור אחר בתוכי, בתודעה. כאילו…זה לא לגמרי אני. אבל באותו זמן, הכי אני שאפשר.

ונזכרת בהודו, בנסיעות אוטובוס ורכבת אינסופיות. בהן אני בוהה דרך החלון על נוף משתנה, מאפשרת לדרך לחלוף. כי זה היה עוד לפני שטיילו בכלל עם מסכים. המקסימום היה מוסיקה באוזניים, מתוך דיסקים קטנים. והזמן הזה, היה כמו מערכת עיכול לרגשות ומחשבות ולכל העניינים שצפים. והייתי יורדת מהנסיעה עם קצת יותר שקט. ועוד כמה תובנות על החיים.

שלא יישמט שום חוט מחשבה

אחר הצהרים, בנהיגה חזרה מהגלבוע. הגלגלים במוח ומשאבת הלב עובדים חזק. מעבדים את החוויות שקרו לי היום: איך היתה ההשתלמות, והפגישות. איפה דייקתי ואיפה פחות. מה לא הספקתי, או כדאי לשנות ומה חשוב שאתכנן לפעם הבאה. ברמזור שולפת את המכשיר, מקליטה לעצמי הודעה, שלא יישמט חס וחלילה שום חוט מחשבה.

ואז בכביש המתעקל והצר, השמש מסנוורת. מנמיכה את הסוכך, שלא באמת עוזר מול זווית בלתי אפשרית. וברגע שמגיעה לשיא הגובה, בעלייה, נפרש לפני העמק ושמיים של שקיעה. ו- וואו! הלב מתרחב ומתמלא ביופי. בפליאה.

 

שיתוף והנצחה

באוטומט מושיטה את היד למכשיר. אני חייבת לצלם! לתפוס את התמונה המהממת שמתרחשת לפני. אבל באותו הרגע, מבינה שאין באמת מצב. כי אין שום רמזור לעצור בו. ובלי קשר, בכביש הזה ממש כדאי להיות מרוכז. וקולטת כמה טבעית הפכה להיות בשבילי תנועת השיתוף וההנצחה.

כאילו נהיה ממש מוזר לחוות רגע יפה בלי למסגר אותו בתמונה. כאילו אם לא תיעדתי או שיתפתי זה כאילו לא קרה. וזה אפילו קצת מביך בשבילי, כי אני בכלל לא תופסת את עצמי ככזו, "מכורה" לשיתוף והנצחה. ובכלל אני ממש לא צלמת טובה! ובכל זאת. לא יכולה להתכחש לתנועה האוטומטית שנוצרה.

אז יחד עם הסכמה למבוכה, נותנת לציור המשוגע של השקיעה להדהד בלבי, מנציחה בתוכי את התמונה. ובמחשבה שניה, בוחרת לוותר גם על הדחף להנציח. ובמקום זה רק להיות נוכחת לרגע בחוויה. שתחלוף, תתפוגג אל תוך עצמה. כמו עץ שנופל ביער, גם אם אין לו עדה.

המשוטט העירוני

כשהייתי בת עשרים פלוס ולמדתי לתואר ראשון בסמינר, היה מרצה אחד שאהבתי במיוחד[1]. לקחתי את כל הקורסים שלו. לא פספסתי אפילו אחד. באחד הקורסים על היסטוריה ומלחמת העולם, הוא לימד אותנו על ההגות של וולטר בנימין ועל דמות המשוטט העירוני.

ובוקר אחד השבוע, כשסוף סוף הצלחתי להושיב את עצמי לכתוב את הפוסט הזה, שמתכתב בתוכי כבר שלושה חודשים. פתאום נזכרתי. במרצה, בקורס, בוולטר בנימין. פאק. איזה קטע איך הדברים האלה קורים. פתאום, אחרי כל כך הרבה שנים.

פתק לבן

אוחזת בקצה החוט הזה, שלא יעלם. כי מרגישה שאיכשהו, לא יודעת למה, הדברים מחוברים. אז בערב, אחרי שכולם נרדמים, יורדת למטה, לחפש את הספר ההוא[2] בכוננית. שמיד מתגלה לפני ושולפת אותו מהמדף. ואז, כמו קסם, נופל מתוך הספר, פתק לבן. אחד שכתבתי לעצמי, ממש לפני המעבר.

אותו מעבר הגירה מהעיר. זה שעשינו לפני ים זמן, שבע וחצי שנים למעשה, אבל מי סופר. באותו פתק נופל, איחלתי לנו מעבר שיביא שמחה ויפתח את הלב. ובצורה סינכרונית שכזו. בדיוק עכשיו, נדמה שאותו הלב שנפתח מבקש לחזור הביתה, אל אותה העיר שעזב.

מפגש עם החיים

מדפדפת לאותו פרק שעוסק במשוטט. ועיני נמשכות למילים: …בניגוד לאדם התכליתי, התועלתני, הממהר – לו יש זמן, למשוטט. הוא אינו יודע לאן רגליו יוליכו אותו. מניח לעצמו פשוט ללכת. ברחובות, שהופכים עבורו לתמונות נוף. הוא אינו מצפה לדבר מסוים, אלא פתוח למה שכבר קורה. מגלה את העיר בו הוא חי, כמו ממבט ראשון. בנוכחות מלאה, שמתמסרת לסביבתו[3].

המלים מהדהדות ומתחברות בתוכי לחוויה מדיטטיבית, שאני מכירה. נוכחות פתוחה, שקטה. מול כל מה שיש עכשיו. וחושבת, איך בזמן האחרון זה קורה לי. דווקא כשאני משוטטת בדרכים. במוניות, רכבות ועוד כלים תחבורתיים…משהו בי מאפשר לפגוש יותר את החיים. את מה ומי שסביבי.

מוצאת את עצמי פותחת שיחות עם נהג המונית שמספר לי על קניית חיתולים לתינוק ומאבטחת הכניסה על העייפות מהלילה. ואיך כל נסיעה הופכת לשער, לעוד חיבור לעולם. לאנשים. כל נסיעה יומיומית מכילה אפשרות למפגשים פתוחים עם העולם, מסקרנים.

חמישים שבלולים

כשהאמצעי היה קטן, עוד לפני המעבר. המרחק למשפחתון שלו היה מאתיים מטר, פחות או יותר. הדרך הזו, כשהיה לי זמן, הפכה למסע שיטוט משותף. של גילוי וחיבור. התמסרות למרחב העירוני, המובן מאליו. גילוי החדש והמסעיר בתוך המוכר.

בבוקר חורפי אחד, הלכנו זה לצד זה: האמצעי בן השנתיים, כפרה עליו ואני. סופרים שבלולים שיצאו לכבוד הגשם שירד. באותו היום, שזכור לי במיוחד, ספרנו יחד, חמישים שבלולים, מפתח הבניין עד לשם.

לב מוביל רגלים ולא רגלים מובילות לב

וכן… עולה מחשבה של ספק קטן: אתם באמת עוזבים את הטבע של הוואדי, עם הכלניות והאלונים והצבים, לטובת טבע עירוני של חמישים שבלולים? והלב משיב כן. כי בעצם השיטוט הוא פעולה של לב מוביל רגלים ולא רגליים מובילות לב. גם אם בשכל עוד לא פתורים לנו כל הפרטים.

ומתחת להכל, בבסיס של הבסיס. נחוצה קפיצת אמונה. לתת לעצמי ללכת, בעקבות הלב. להאמין שהוא יוביל בכיוון "הנכון", עם חיבור לרצון. לסמוך על הרגלים שילכו יציבות, יתמכו בי בדרך. גם אם כמו המשוטט, לא אדע לאן הן מובילות. ובאותו הזמן, לדעת שיש חלק בתוכי מוביל. מחובר. ער.

[1] ד"ר בעז נוימן ז"ל.

[2] נוימן בעז, להיות בעולם, 2014, עם עובד.

[3] נוימן בעז, להיות בעולם, 2014, עמוד 172- 178, עם עובד.

• הציור שבתמונה הראשית לפוסט, הוא יצירה של מירי קסנר. (aka אמא יקרה שלי) – בציור שיטוט ואדי בטבעון.