אותיות

סיפור קְשִׁיבוּת (מיינדפולנס) לילדים ונוער. הסיפור מספר על שתי חברות ומה הן לומדות זו מזו על אותיות, שפה וכוחה של הפניית תשומת הלב לתחושות גוף

באלבום התמונות המשפחתי, יש תמונה אחת שמיכל יכולה להביט בה שעות. בתמונה, מופיעה מיכל בת הארבע, צועדת עם אמא ברחוב ומצביעה על שלט חוצות בעיניים גדולות וסקרניות. מתחת לתמונה כתוב בכתב יפה: "תראי אמא, הנה מ' כמו בשם שלי!".

גם כשגדלה, המשיכה להיות מוקסמת מאותיות. לאבא ולה היה משחק: הם היו יושבים מסביב לדף חלק. מיכל היתה כותבת אות בגדול ואז, היו מדמיינים יחד למה היא דומה. בהדרגה, מוסיפים קווים וצבעים והופכים אותה לציור: פעם לאיש שמרים משקולות ופעם לחתול עם זנב ארוך, עד שכמעט אי אפשר היה לזהות מאיזו אות הוא התחיל.

תולעת ספרים

עם הזמן: אותיות התחברו למלים, מלים הסתדרו במשפטים, משפטים התחברו לסיפורים ומיכל נשארה מוקסמת. בגיל שש כבר קראה שוטף ומאז אי אפשר היה למצוא אותה לרגע בלי ספר ביד. אפילו באמצע הרחוב הלכה עם הראש טמון בתוך ספר: " זה לא רעיון טוב מיכלי" אבא היה אומר לה: "את עלולה עוד להיתקע בעץ!".

כשמיכל קראה, הרגישה כאילו היא נשאבת ונעלמת אל עולם אחר. עולם בו אין זמן ומרחב. היא היתה שוכחת איזה יום היום, איפה היא נמצאת, או מה עליה לעשות. לעצור באמצע הקריאה לטובת צחצוח שיניים, ארוחת בוקר או הכנת שיעורים, הרגיש לה תמיד מיותר כל כך, שלא לומר חוצפה.

הספרייה העירונית

באופן לא מפתיע, המקום האהוב עליה בכל העולם היה – הספרייה העירונית. לשם הגיעה לפחות פעמיים בשבוע ולפעמים אפילו יותר. פעם אחת, השאילה ספר, התיישבה על המדרגות בכניסה וכשסיימה אותו הספרייה עוד היתה פתוחה. כך שהספיקה להחזיר ולהשאיל אחר במקומו.

הספרנית היתה אישה כעסנית, עם משקפים צרות ושפתיים קפוצות. אבל למיכל היא תמיד התנהגה באדיבות. לא מעט פעמים היתה טופחת לה על הכתף ואומרת בחיוך: "קחי את זה" מושיטה לה ספר ומוסיפה: "את מאוד תאהבי אותו".

חברות הכי טובות

למיכל היה משחק פרטי, לשוטט בעיניים עצומות ברחבי הספרייה, בלי לדעת לאן היא הולכת. לתת לרגלים להוביל אותה במרחב החשוך, בצעדים איטיים, לאורך המעברים. ללטף עם האצבעות את כריכות הספרים, לתת ללב לסמן לה מתי לעצור. ורק כשעצרה, היתה פוקחת עיניים ומגלה איזה ספר בחר לה הפעם המזל.

ככה הכירה את רוני. פעם אחת ששוטטה כך ופתאום שמעה: "אייי! מה את עושה?" מיכל פקחה את עיניה ומצאה את עצמה דורכת על רגל של ילדה אחרת: "אוי סליחה. לא שמתי לב", אמרה בחיוך מבויש והוסיפה: "את בסדר?". ואז, ראתה, איך המבט הכועס בעיניה של רוני התחלף בהדרגה בחיוך. מאז אותו יום, הן היו בלתי נפרדות.

למה הן בכלל חברות?

מי שפגש אותן, לא תמיד הבין למה הן בכלל חברות? מיכל היתה מגושמת ורוני ספורטיבית. רוני קולנית ומיכל שתקנית, אבל להן זה לא שינה בכלל: "חברות זה חברות", הן היו אומרות: "אי אפשר להחליט ללב את מי הוא אוהב…".

ביום בו נפגשו, רוני הגיעה לספריה לגמרי במקרה. אם זה היה תלוי בה, היתה מעדיפה פי אלף להיות במגרש או בפארק: לקפוץ על חבל, לרכב על אופניים או גלגיליות, אבל אמא הכריחה אותה לבוא. כי בעוד מיכל בגיל ארבע כבר קראה מלים והוקסמה באותיות, רוני בעיקר התאמנה על גלגלונים, שפגטים, עמידות ראש, קפיצות וריצות.

אותיות הן האויבות

למעשה, רוני בכלל לא אהבה ספרים! לפעמים, היא הרגישה שאותיות הן האויבות הכי גדולות. כל מילה שקראה היתה בשבילה מלחמה. ברגע שהניחה את העיניים על שורת מלים, הכל היה מתבלבל לה. ימין ושמאל שכחו באיזה צד הם אמורים להיות. הכל היה מתהפך ובמקום מלים מעניינות ויפות, היו יוצאות לה כאלה משובשות.

סיפורים, היא דווקא מאוד אהבה – כשמישהו אחר מקריא לה כמובן. רוני אהבה לדמיין את עצמה כמו דמויות בספר: נסיכה במגדל גבוה, בלשית במשימה חשאית, או וטרינרית שמדברת בשפת החיות.

הספרייה הפכה למקום המפגש הקבוע שלהן. הן היו מגיעות, מוצאות כוך או פינה שקטה ו"סודית", בה אף אחד לא יפריע להן. מיכל תמיד ישבה עם ספר ביד, מקריאה בקול רם ורוני שעונה על קיר לידה, מקשיבה. ככה…שעות. עד שהספרנית היתה ניגשת אליהן ואומרת: "כמעט נעלתי אתכן פה" או "הספרייה כבר נסגרת, לילה טוב בנות".

תעצרי שניה

היום, מיכל ורוני הגיעו לספרייה מוקדם. בימי שלישי שתיהן היו פנויות מחוגים וזו היתה עבורן הזדמנות להיות כמה שיותר זמן ביחד! מיכל נכנסה ראשונה וברכה לשלום את הספרנית, רוני דילגה אחריה. אז התיישבו במקום הקבוע, בקצה האחורי של הספרייה והמשיכו ספר מותח, שהתחילו לקרוא לפני כמה ימים.

באיזשהו שלב, רוני שמה לב שמיכל מזיזה את הרגלים בעצבנות: "מה יש לך? את קופצנית היום…". מיכל הרימה את עיניה לרגע מהדף ומיד חזרה לקריאה: "רגע…" רוני אמרה והניחה את היד על הספר: "תעצרי שניה".

מיכל הסתכלה עליה בגבות מכווצות ואמרה בקול רם מדי: "מה את רוצה ממני? הכל בסדר". מההפתעה, רוני לא ידעה איך להגיב. היא לא היתה רגילה שמיכל מדברת אליה ככה ובטח לא מרימה את הקול!

משהו קרה?

רוני הרגישה איך עלבון מתגנב אל לבה, דמעות מתקרבות לעפעפיים ולחייה מאדימות. אבל רגע לפני שעמדה באמת להיעלב וללכת, עצרה. היא הרגישה שמיכל לא מתנהגת כהרגלה. ממש לא. רוני הסתכלה עליה בתשומת לב וסקרנות ושאלה: "יכול להיות שקרה משהו מעצבן היום בבית ספר?".

"לא, בכלל לא". מיכל השיבה מיד: היה לה דווקא יום ממש מוצלח! היא נזכרה איך בהפסקה שיחקה עם כמה בנות בקלפים. ואיך בשיעור עברית המורה נתנה לה מחמאה שגרמה לה להסמיק. ואפילו בסוף היום איתי, ילד שהיא די מחבבת, חלק איתה מסטיק.

"למה את שואלת אותי את זה?" מיכל לא הבינה. הפעם היא כבר לא הרימה את הקול… "פשוט.." רוני אמרה בקול חלש במיוחד: "אני לא רגילה שאת ככה – קופצנית, צועקת, עצבנית, זה בדרך כלל התפקיד שלי!" ושתיהן צחקו נורא.

רגע, רגע, רגע

כשהצחוק דעך, הן ישבו רגע ככה בשתיקה, צמודות זו אל זו, כתף אל גב. פתאום נשמע קול: "בלללרררררר". הן הסתכלו אחת על השנייה וחזרו לצחוק. וכששוב נרגעו, רוני שאלה ברצינות גמורה: "זאת היתה הבטן שלך?".

"רגע, רגע, רגע" הוסיפה מיד במבט שמבין משהו חשוב: "יכולת להיות…שהיום, כשחזרת מבית ספר…לא אכלת?" מיכל.. שיחזרה את היום לאחור: איך חזרה מבית הספר ומיד התיישבה על הספה. איך נשאבה לקריאה של ספר שאהבה במיוחד. אותו קראה אמנם כבר עשרות פעמים, אבל זה לא הפריע לה לקרוא אותו שוב.

אמא, היתה צריכה לצאת לפגישה והניחה לה ארוחת צהרים על השולחן: "השארתי לך כאן אוכל טעים, אני חייבת לצאת! בי מתוקה". מיכל בקושי הרימה את עיניה מהספר והשיבה: "בי אמא, תודה! בטח…אני אוכל עוד מעט". אבל העוד מעט הפך לעוד הרבה. ואז…היא נזכרה: רוני כבר באה לאסוף אותה לספריה.

"וואי, באמת לא אכלתי". מיכל אמרה בלחישה. "איזה מצחיקה את…" רוני חייכה: "לא פלא שאת עצבנית והרגל שלך כמו קפיץ. את יודעת מה יקרה אם אפספס ארוחה? פשוט אשתולל כל כך, ממש לא כדאי להיות לידי!". רוני קמה ונתנה לה יד: "בואי אנחנו חוזרות מיד לבית. לאכול".

לא שמתי לב שאני רעבה

חצי שעה אחר כך, הן ישבו זו לצד זו, מסביב לשולחן. מיכל טורפת אורז ושניצל ורוני נוגסת בתפוח: "מוזר, לא שמתי לב שאני רעבה…". מיכל אמרה תוך כדי פה מלא בשניצל. רוני, הסתכלה עליה בחיוך ואמרה: "את כזאת חכמה ויודעת כל כך הרבה דברים על העולם מהספרים… אבל על תחושות הגוף שלך, את לא יודעת כמעט כלום!"

"אז תלמדי אותי!" מיכל ביקשה. ורוני, פתאום זקפה את גבה והרגישה בלבה גאווה. ככה נוצרה לשתי החברות מסורת חדשה. כל יום אחרי הספרייה רוני היתה מלמדת את מיכל משהו על גוף, דבר חדש על תנועה.

תחושות 

פעם אחת יצאו יחד לפארק והתאמנו על שיווי משקל וזה היה מצחיק נורא. מיכל שמה לב שעל רגל ימין היא יותר יציבה וכשפורשים ידים לצדדים – זה קצת יותר קל. פעם אחרת, הן שיחקו משחק, בו רוני הביאה למיכל חפץ ומיכל בעיניים עצומות, רק על ידי מישוש, ניחשה.

רוני לימדה אותה לזהות שבגוף ישנן הרבה תחושות: חלקן נעימות, חלקן ממש לא. חלקן חזקות אחרות עדינות. וככה בהדרגה, היא הכירה עוד ועוד תחושות. לחלקן היו שמות מצחיקים כמו: עקצוצים ונמלולים וכמה מהן היא אפילו לא ידעה שקיימות! היא גילתה שאחרי שיעור ספורט לפעמים בשוקיים שלה יש תחושת מתיחה ואחרי שהיא צוחקת נורא, יש לה כאב חזק ממש בבטן התחתונה.

הסיפור של הגוף

היא למדה לשים לב, לתחושת הרעב, שמתחילה בבעבוע עמוק בפנים. ושתחושת העייפות מתרכזת אצלה בעיקר בעיניים. שנהיות כבדות, כאילו יש בהן דבק קסמים. היא שמה לב שבזמן כעס, הלחיים שלה ממש בוערות ובכל פעם שהרגישה עצובה, ליד הלב יש נקודה עם תחושה, שאין לה שם, אבל תחושה כזו עמוקה.

אבל הדבר שהכי שימח אותה, היה להבין שכל תחושה, אפילו כזו מעצבנת נורא…בסוף עוברת. פשוט מאוד. ופעם אחת כשישבו מתחת לעץ בפארק, רוני אמרה לה, ואת זה היא אף פעם לא תישכח: "את מבינה? בעצם גם לגוף יש אותיות. פשוט קוראים להן תחושות". ובהדרגה, עם הזמן, התחיל לקרות משהו מדהים! ככל שמיכל למדה לשים אליהן לב…לתחושות, היא גילתה שזו בעצם עוד שפה ולהקשיב להן זה כמו לקרוא את הסיפור של הגוף.

קישור לגרסה מוקלטת של הסיפור:

 

 

מה זה בעצם מיינדפולנס? קשב או קשיבות בעברית, הוא תרגול המאפשר פיתוח מיומנויות של ריכוז, בהירות תפיסתית וויסות רגשי באמצעות הפניית תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית למחשבות, רגשות ותחושות גוף. תרגול מיינדפולנס הופך אותנו למודעים יותר למחשבות ותהליכים מנטליים ומפתח בנו את היכולת להכיל ולהתמודד עם אתגרים וקשיים תוך שמירה על יציבות ואיזון נפשי (לקוח מתוך: האתר של שימי לוי ישובי)

 

מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג!

(לא לדאוג, הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):

https://chat.whatsapp.com/Iq3gQESWFE7HvkvWRjGibB