על בית ופרידה

עומדות זו לצד זו, תיקי גב וורודים מדי עם הדפסי מיקי מאוס וחד קרן, תלויים על כתף אחת. דוחפות נדנדות לסירוגין. זה הטקס הקבוע, של איסוף מהגן: רבע שעה נדנוד- "הכי גבוה שאפשר אבל לא חזק מדי", עשר דקות מאבק – "אני סופרת עד שלוש…נו, יאללה בואי נלך כבר", חמש דקות התעלמות של הקטנה, פלוס חצי דקה צעידה הפגנתית שלי, הכי רחוק שאפשר מבלי שזה יהיה חסר אחריות. הצצה מאחורי הגב, כדי לראות אם היא באמת מצטרפת בלי לשבור סמכות. לסיום מאה מטר הליכה עד הבית יד ביד.

אבל בינתיים אני בשלב הראשון. הנדנדה, כמו מטוטלת, מהפנטת, מפתה אותי לשקוע בעייפות הצהרים. מסביבי התחממות גלובלית, בלי רחמים, מכה. "אתם ממשיכים שנה הבאה בגן?" היא שואלת, כמעט שכחתי שהיא כאן. הדפס super mom עשוי נצנצים וורודים תופס לי ת'מבט שנמשך מהיפנוזת הנדנדה בבת אחת.

נגזר עלינו לפתוח בשיחה

זו שאלה שנשאלת כדרך אגב. כמו ששואלים- מה נשמע? וממשיכים ללכת בלי לחכות לתשובה. אבל לי באופן מפתיע דווקא יש, תשובה: "לא…אנחנו עוזבים, את טבעון". וזהו, עכשיו זה כבר אבוד. בניגוד למה ששתינו תיכננו, נגזר עלינו לפתוח בשיחה.

"מה? לאן?" היא שואלת, מופתעת. מעבירה מבט אלי מהנדנדה ונראה כאילו באמת היא מתעניינת בתשובה: "תל אביב", אני עונה בלי חשק להרחיב ובכל זאת באוטומט מרחיבה: "חוזרים, יותר נכון, כבר גרנו שם פעם".

מאיפה כדאי להתחיל הפעם?

"וואי!! חבל…." על פניה מבט נרגש ועצוב, כאילו היינו חברות הכי טובות: "למה?" העיניים מצטמצמות והראש במנח צידי של תהייה. כמו מנסה לפצח חידה, מבקשת להבין פעולה לא רציונלית, לא ברורה, תמוהה. ואני בפעם המי יודע כמה, שכבר הפסקתי לספור, מספרת שוב, לה (ועל הדרך לעצמי), את סיפור עזיבתנו – מאיפה כדאי להתחיל הפעם?

אולי אתחיל לפני תשע שנים. הבכור אז עלה לכיתה א' והרגשנו שזו נקודת יציאה שאם לא ננצל אותה, לנצח נישאר בעיר. רצינו טבע וקהילה וחינוך. ובגלל שלא היו לנו שורשים בשום מקום שעונה על כל אלה…יצאנו למסע חיפוש. במשך שנה נסענו ברחבי הארץ, לכל כיוון אפשרי, פחות או יותר. התלבטנו, חיפשנו, בדקנו והיו מקומות שכמעט כמעט בחרנו.

הפער בין מה שחיפשתי למה שמצאתי

בסוף התבייתנו כאן. לא מאיזה סיבה מיוחדת, פשוט כי הרגשנו שמצאנו, פחות או יותר, את מה שחיפשנו: בית ספר מדהים לבכור, אזור יפה עם טבע, לא פראי מדי וגם לא חור מדי. כולה שעה נסיעה (לא בפקקים) מהמרכז. אבל איכשהו ככל שהשנים חלפו, הרגשתי שאיבדתי קשר עם מה שמלכתחילה חיפשתי. או אולי זה הפער שגדל בין מה שחיפשתי לבין מה שמצאתי. פער שמבחינתי, לא הצדיק להישאר.

אולי אתחיל את הסיפור דווקא בתחושת הבדידות? זו שהתחילה בערך ברגע שעזבנו. שלא ציפיתי לה ולא צפיתי את הגעתה. חשבתי שזה יהיה די פשוט, ליצור קשרים חדשים ולמצוא קהילה. לפרקים היה נדמה שהנה, זה ממש מעבר לפינה, אוטוטו היא נעלמת, הבדידות. אבל אז, טה דה (!) היא הופיעה שוב, בצורה מפתיעה. וכשהיה לי נמאס לחכות וכשהתעייפתי מלנסות, ברגע של בהירות – הבנתי. יותר מדי אנשים שיותר מדי יקרים לי, נמצאים יותר מדי רחוק:

"And there is such a thing as too late [1]", אז למה אני מחכה?

אִימָּהוּת

אולי אספר על זהות ואִימָּהוּת, איך נשאבתי אליה ואימצתי אותה. איך למרות שהיו לי הזדמנויות חברתיות והכרתי כאן אנשים סופר מדהימים, לא נתתי לעצמי באמת ליצור קשרים משמעותיים. כי גידול הילדים תפס אצלי הרבה זמן את המקום הראשון בחיים ולא נותר ממש מרחב לדברים נוספים.

אולי בשיתוף כנה שיפתיע גם אותי, אספר לה בגרון מעט חנוק ועיניים לחות על "חופשת" הלידה. איך חשבתי שאחרי שהקטנה תיוולד, תהיה לי הזדמנות להתחבר עם אימהות מקומיות. אבל אז בצורה שאף אחד לא יכול היה לִצְפּוֹת- בשיתוף פעולה משוגע עם הקורונה, מה שבפועל קרה, שרק התכנסתי לי פנימה יותר ויותר.

המבנה המושלם

"שתי המשפחות שלנו שם", אני בוחרת בסוף במוצא הקל. "אה…ברור", הבעת הפנים מגלה שעכשיו היא מבינה. הנה, הפאזל מסתדר לה בדיוק במקום, יש הגיון. אין שום חלק חסר. הרי היא בעצמה גרה כאן כל החיים, באותו הרחוב, ליד ההורים וליד האחים. ואפילו דיברנו על זה כבר פעם בגן שעשועים והיא אמרה אז: "שאמנם יש לזה כמה חסרונות, לגור כל כך קרוב, אבל דוגרי אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלי".

מתבאסת להרוס לה את המבנה המושלם. אז מוותרת ולא מספרת איך מכל הדברים שחיפשנו ומכל הסיבות שבגללן מלכתחילה עזבנו, המתנה הכי גדולה שקיבלנו היתה דווקא להתרחק. כי בתור שני האחים הקטנים במשפחות, המעבר עזר לנו לגדול. למדנו להזדקף, להעז, לתפוס מקום. להבין את הכוח והעוצמה שיש בתוכנו. להרגיש הלכה למעשה עצמאות וביטחון. גילינו שהמשפחה שהקמנו היא כמו אי, אוטרקיה, מסוגלת על הכל. אבל עכשיו אחרי שלמדנו את זה, זהו, אפשר לחזור.

מי המשוגעים האלה?

"אבל תל אביב…וואו! איזה שינוי רציני. כאילו תל אביב, היא הכי מגניבה בעולם, אני קצת מקנאה". היא אומרת בקול מתלהב והרבה תנועות ידים. אבל אחרי פאוזה קצרה שנראה שהתלבטה בה אם להגיד עוד משהו או לא, היא לא מתאפקת ומוסיפה: "למרות שדוגרי, אני לא הייתי מסוגלת לגור בעיר הזאת, כל כך עמוסה".

"כן…" אני מהנהנת, "אבל יהיה בסדר", מרגיעה אותה, כי אני רואה שהיא קצת מודאגת. והמבט הביקורתי בעיניה מגלה לי שהמשפט השני, יותר תואם את מה שהיא באמת מרגישה ואולי רצתה להגיד אבל לא אמרה: "מי המשוגעים האלה שעוזבים את הוואדי והשקט בשביל עיר, פקקים, רעש וג'יפה?".

לארוז מים בחבילה [2]

"יאללה, בואי נלך כבר הביתה" מנסה לקדם את שלב ב' של הטקס. ובלי להתכוון יוצא לי קול נוקשה בלי הרבה מרחב וכל העצבים ממיצוי השיחה יוצאים על הקטנה. בחייאת אחותי, שחררי. נמאס לי להסביר לך במלים את כל הגורמים והסיבות והתנאים לעזיבה.

אין לי מושג מה באמת הביא אותנו לכאן. וגם לא מה מחזיר אותנו חזרה. אולי זה כל סיפור שסיפרתי לחוד ובאותה נשימה, אף אחד מהם בכלל. הרי כל הסיפורים האלה הם רק ניסיון של התודעה לארגן את אירועי החיים המסתוריים בסדר סיבתי וכרונולוגי.

ניסיון למצוא הגיון בבחירות שעשינו, לשער מה היה קורה אילו…ולדמיין מה יכול היה להיות אם…כשבעצם, זה קצת כמו לנסות לארוז מים בחבילה [2]. זה לא עובד, פשוט אי אפשר, לתפוס את הבלתי נתפס. ההחלטות הכי חשובות בחיים מגיעות בדרך כלל מהאזורים הבלתי מוסברים, המעורפלים, העמומים.

קשר חסר קירבה

ליד שער המתכת עם האינטרקום והלחצן העגול, אנחנו נפרדות. נבוכות מהפער בין השיחה האינטימית שנשאבנו אליה לקשר חסר קירבה. בתמיכת הילדות, "תגידו ביי", מנופפות זו לזו לשלום. הללויה, הגענו לשלב האחרון. שולחת אחורה מבט חטוף וחיוך קצת מזויף. כזה שמתאדה יחד עם סיבוב הראש חזרה. בלב אני יודעת שהסיפור שסיפרתי הוא ממש לא כל התמונה, אבל לא ממש איכפת לי, היא בטח מרוצה מהתשובה שקיבלה.

צועדות על המדרכה ומזיעות, יד קטנה בתוך גדולה. וחוזר אלי הבוקר ההוא, בו ערפל ההתלבטויות האין סופיות התפזר, הספק נעלם, וה-"אני לא יודעת מה אני רוצה" גם. באותו בוקר, התעוררתי עם תחושה ברורה של "הגיע הזמן לחזור". וזה היה ממש מוזר, כי כבר ממש לא ציפיתי שזה יקרה. היה לי אפילו קשה לדמיין. אבל איכשהו מאותו רגע, בצד המעשי, הכל רץ די מהר.

מה קשור לעבור עכשיו?

כי כנראה שככה זה כשמתבהר הרצון, קשה לא להקשיב לו. גם אם נדמה שאין בו בכלל הגיון וגם אם לטובת ה-להישאר יש הרבה סיבות טובות ואין לנו לב לספר לילדים ואין תחליף לטבע פה ויש לנו אחלה בית עם בריכת אינטקס וקמין ושלוש קומות וחצר.

אמא'לה, מה קשור לעבור עכשיו? שלא לדבר על בירוקרטיה, שינוי כתובות, העברת חשבונות, הרשמות. למי יש כוח לנהל עשרות מערכות יחסים קצרות טווח עם מתווכים, לקבוע איתם אחרי העבודה, "על הדרך יענו", לראות דירות.

כנראה שזה זה

ללכת מלא ברגל, לפגוש מתווך מתחת בניין, לעלות יחד צפופים במעלית קטנה. לחזור בבאסה, כי זה לא מתאים ובכלל לא נראה כמו בתמונות ושוב ושוב ושוב. ככה עשרות דירות ואז לחזור לאפליקציה, לבדוק אם התפרסמו מודעות חדשות.

ויום אחד, דווקא לא על הדרך בכלל, אלא ממש במיוחד, נוסעת ברכבת רק לראות דירה ולחזור. עולה לקומה שלישית בלי מעלית. ובדרך חזור, מרגישה "כנראה שזה זה". או הכי קרוב לזה שהיה עד עכשיו. ואחרי שבוע וחצי, ביום שישי אחד ש"חם נצח" ומזיעים בכל איבר אפשרי, אני והבן זוג הולכים לראות שוב את "הכלה" ומשם ישר פגישה עם בעלי הבית וחתימה.

הדברים המובנים מעליהם מתערערים

בפוּקְס מוצאים חניה ממש מתחת לבניין. ורגע לפני שיוצאים מהאוטו, מתחילים לריב. כי כל הרגשות שחיכו עד עכשיו יפה ובסבלנות מתפרצים. תוך כמה דקות אנחנו גם כועסים וגם מאשימים וגם עצובים וגם דומעים. נו, ככה זה במעברים לא? הדברים המובנים מעליהם מתערערים.

אני: "טוב, עולים?" והוא בפרצוף של לב סגור: "לא יודע, לא התלהבתי". אני: "אוקי…אז מה אתה אומר בעצם, שאתה לא רוצה לעבור אליה או פשוט לא רוצה לעבור?" והוא: "לא יודע, זה מבלבל". אני: "אשכרה? זה לא פייר עכשיו פתאום". והכעס עולה לי ונותן דלק להמשיך: "אתה הרי נתת לי את המושכות ואמרת, אני סומך עליך, לא צריך לראות. ועכשיו הם כבר מחכים לנו למעלה, פאקינג שישי בצהרים, עם החוזה מוכן והכל".

סטופ כדור הארץ נגעתי באדום

פאוזה קטנה ואחריה הוא עם דמעות בעיניים: "אני לא אומר לא לעבור, רק שזה כואב. אני נפרד מהרבה דברים שאני אוהב וחשובים לי מאוד". ואני: "אני יודעת, באסה שאי אפשר גם וגם. גם לעבור וגם להישאר בטבעון. אבל מה נעשה עם המידע הזה עכשיו, החלטנו על זה כבר לא?" והוא: "אני לא אומר שלא" ואחרי שתיקה של נצח מרוכז בשתי דקות, אני: "אז מה, נעלה?" והוא: "נעלה".

וארבעתנו יחד: הוא ואני, הבלבול וסערת הרגשות נכנסים יחד למעלית. צפופים במבוכה של הימנעות. לוחצים על הכפתור. עולים ארבע קומות. מצלצלים בפעמון. בעלי הבית החדשים פותחים את הדלת. כולנו מחליפים חיוכים מנומסים. מתיישבים מסביב לשולחן הגדול. שותים יחד מים קרים במיזוג. באוויר ריח של בישולים לשישי ואחרי קצת סמול טוק של היכרות. חותמים. וזהו. זה קורה. סטופ כדור הארץ, בלי חרטות, נגעתי באדום, 1,2,3.

סימנים

ערב. הרגע חזרתי הביתה מיום ארוך מדי של נסיעות ומשימות. נכנסת לחדר השינה, בכבדות מתיישבת על המיטה. מורידה גרביים וסימנים של גרב צמודה מדי מתגלים מסביב לקרסול. מושיטה את היד מתוך הרגל, ללטף את הסימן עם האצבע. עוקבת אחרי הפס שעוד כמה דקות ייעלם מעצמו. מאז שהייתי ילדה אהבתי את הסימנים האלה, שהבגדים משאירים על הגוף. התמכרתי למגע שלהם, לליטוף.

הקטנה מטפסת למיטה ומתחילה לקפוץ. "אמא את המיטה ניקח איתנו לתל אביב?". היא מאוד עסוקה בזמן האחרון במה ניקח ולא ניקח. "כן גוזלי" אני מחייכת אליה: "אחרת איפה נישן?" היא מחייכת, מרוצה וממשיכה לקפוץ. אני מסתכלת סביבי על החדר והארון, במבט משימתי כזה שסורק איזה חפצים רוצה עוד למיין ולסנן ולמסור.

פרידות

זה אחד התחביבים האהובים עלי, לזרוק דברים. במקרה במעבר בתים זה עובד ממש טוב. מתחילה להרגיש את הדגדוג הזה באצבעות. כשזה מתחיל, אני יודעת כבר, קצת קשה לעצור. צריכה להתאפק לא להיפרד מהכל. אבל חכי, סבלנות, זה עוד לא הזמן, אני אומרת לעצמי. קודם מקלחת, היה יום ארוך.

נשכבת לאחור עם הבגדים של היום והקטנה מניחה עלי את הראש. והמחשבות מריצות תמונות, חוויות מהשנים שחיינו פה, בבית הזה, בצפון. כמו אצבע שעוברת על פסים שהשאירו הבגדים על הגוף, אני עוקבת אחרי הסימנים שהותירו בי רגעים שעברו.

ישיבה מסביב לקמין בוער בערב חורף קר במיוחד. טיולי בוץ עם מגפי רפתנית וחמישה סנטימטר בוץ. מפגש עם פרות בוואדי ירוק ופרחוני שלכמה שבועות בשנה מרגיש כמו שוויץ (רק בלי השלום). צעדות הלוך ושוב עם העגלה של הקטנה במעלה ובמורד הרחוב. גיחות לצפון הצפוני באמת, לנחל שמרגיש פתאום קרוב. טבילה במעיין קפוא בבוקר של קיץ, עוד לפני נחילי האנשים והחום.

סל כביסה

שמונה בערב. פאק, איזה גל חום. כולנו יושבים על הספה. המסך מפוצל לשנים, באחד פרצופה של המדינה משקר "נמשיך לחתור להסכמה רחבה…" ובשני, אלפי אנשים עם דגלים בצעדה גדולה. ברקע הקטנה קופצת לאמצעי על הראש, שעושה את עצמו מתנגד לה ובעצם נקרע מצחוק.

סל כביסה מונח לפני. מתכופפת לאט עם מבט מהופנט למרקע. כמו במכונות שמכניסים בהם שקל ומוציאים בובה. היד שלי דגה חולצה יבשה קצת מקומטת ואני מזדקפת חזרה. בלי להסתכל עליה מקפלת במקצועיות ומניחה. מי היה מאמין שנשב כולנו מסביב לחדשות, כמו מסביב למדורה.

"זה קצת מטופש לקפל בגדים שעוד רגע יתבלגנו בחזרה, לא?" אומר לי הבכור שמתנדנד קדימה ואחורה על הכיסא נדנדה. גם המבט שלו תקוע במסך, אחר. מתעדכן מתי נפגשים ברחוב ומה קורה בקבוצה. "מה אמרת?" אני שואלת בעצבים. "חצוף! תעשה את זה בעצמך!" יוצא לי באוטומט של אמא ממורמרת על המצב ועל נער מתבגר. למרות שאני בכלל לא בטוחה ששמעתי אותו מדויק וזו היתה הכוונה.

בעל הבית השתגע

"מה יש לך?" הוא מחזיר לי ושנינו מרימים עיניים מהמיסוך, לרגע נפגשים במבט שמגלה שהיתה פה אי הבנה. "אה, סליחה מותק, חשבתי שהתכוונת להעיר הערה חצופה. לא התכוונתי. ימים משוגעים, העצבים של כולם קצת חשופים. כן נכון – זו באמת עבודת הבית הכי כפוית טובה". החדשות יוצאות להפסקת פרסומת אחת וחזרנו – "בעל הבית השתגע, רק היום במבצע…".

אני מתרוממת בכבדות מהספה, מרימה את סל הכביסה המקופלת למעלה. מסדרת כל דבר במקום שלו בארון, רק בשביל שעוד רגע יתבלגן חזרה. מדהים איך השיגרה קורית מעצמה, הכל כרגיל, כשבאותו זמן מתחתיה תנועות טקטונית וזרמים תת קרקעיים. עד שכמעט קשה להאמין, שהמציאות משתנה as we speak. ואז ברגע אחד, נמצא את עצמנו בבית אחר.

כוס קפה

שבע וחצי בבוקר, מאה אחוזי לחות. מצאתי חניה בחוץ, זו שעה שאפשר עוד למצוא בה אחת כזו בקלות. עוברת בשער הכניסה של מרכז הקניות. מניחה את התיק הכבד מדי שלי על השולחן. מיד מרגישה צורך להתנצל, "את כל הבית אני סוחבת איתי". די נו, נראה לך שזה בכלל מעניין מישהו? שאריות של להצטדק על קיומך אי שם מהילדות.

כמו תמיד, היא יושבת ליד השולחן הקטן בכניסה. לבושה במדים השחורים עם הכיתוב על הדש. "בוקר טוב, מה שלומך?" אני שואלת. אבל היא לא עונה, לידה מונחת כוס קפה חד פעמית מהרשת ההיא בקומה העליונה. מולה אישה קצת יותר מבוגרת, צבועת שיער עם ז'קט צבעוני ומכנס מחויט. בכלל לא שמתי לב שהן באמצע שיחה.

היא לא מבינה

אז האישה המבוגרת הולכת לדרכה והשומרת מתפנה. "היא חירשת, אילמת" היא משתפת אותי. "וואלה" אני אומרת בהפתעה. מושיטה לה את התיק הכבד מדי שלי ופותחת את הריץ' רץ' שתבדוק שאין לי שם שום דבר חד להגנה. "עובדת כאן בניקיון, כל בוקר מביאה לי קפה. אני מנסה להגיד לה שלא צריך, לא נעים לי, אבל היא לא מבינה". אני מחייכת אליה ובטבעיות של אחת שיודעת עונה: "לא נראה לי שהיא לא מבינה".

"את חושבת?" היא סוגרת את הריץ' רץ' ומושיטה לי את התיק חזרה. "אם היא גם חירשת וגם אילמת, רב הסיכויים ששאר החושים שלה מחודדים נורא. לא נראה לי שהיא לא מבינה, היא כנראה פשוט רוצה להביא לך קפה מתנה". היא מסתכלת עלי ובעיניים נדלק האור. "כן? האמת חשבתי על זה. אבל עדין הרגשתי לא נעים".

לקבל באהבה

לרגע שתינו כמו בתוך בועה, רק אני והיא בעולם, משוחחות. כאילו אנחנו לא בקניון בכניסה והיא לא השומרת ואני לא בדרך לרכבת לעבודה. "אז מה את אומרת, פשוט לקבל באהבה?" היא מבקשת ממני עצה. "כן", אני עונה לה, כמו חברה טובה " לגמרי לקבל באהבה!"

ואז כמו באגדה הידועה, הגיעה השעה והקסם מתפוגג והוֹפּ, חזרנו להיות סתם שומרת ועוד לקוחה. "יום טוב" אני אומרת לה ורצה לכיוון המדרגות הנעות, כי לא שמתי לב אבל תיכף הרכבת מגיעה.

והדבר הזה שקרה עכשיו, בלי שתכננתי, מציף את הלב שלי בשמחה. ההליכה שלי נהיית קצת יותר קלילה. וזה מרגיש כאילו אני צפה בזרם הנהר, בלי לדאוג לאן הוא יוביל, או איך זה יסתיים ומה. העולם כולו כמו בית ואני מתהלכת בו בחופשיות, במבט מלא קסם ופליאה. כי אמנם יש בו קצת פחות סדר והגדרות מסודרות אבל אולי קצת יותר קשר וקירבה.

[1] ג'נקינסון, סטיבן, למות חכם, 2023.

[2] ווטס, אלן, החוכמה שבחוסר הביטחון, 2021, עמוד 18.