לחזור

שש וחצי בבוקר, כולם עוד במיטות. לפני היציאה, תקתקתי כל מה שהספקתי. על שולחן המטבח סט קופסאות. שש חצאי פיתות ושלושה פירות לארוחת הבוקר של הילדים, פעם קראו לזה ארוחת עשר. מתי אפרד כבר מהצורך להשאיר הכל מאורגן? מי ישמע…כאילו לא היו מסתדרים.

הדלת מאחורי נטרקת. בדממה החשוכה של חדר מדרגות, זה נשמע לי רועש במיוחד. צליל טפיפות הרגלים מלווה אותי בירידה, שלוש קומות. דלת הבנין נשארה פתוחה מזה שלפני ואני כבר בחוץ. אפילו בעיר הלחות, מתחילים להרגיש קצת קרירות של סתיו. על הגב שלי המחשב וחצי מהחיים. בתיק בד על הכתף, קופסא עם אוכל לכל היום. ביד, ספל עם שלוק קפה שנשאר ויאללה זזתי.

התנועה כמו נזכרת בעצמה

רוכבת לכיוון הרכבת ובתוכי מתרווחת נשימה: "ברוך בורא האופנים, איזה כיף". זה עוד לא מובן לי מאליו, להתנועע ככה בעולם. קלילה, בלי רכב, רב הזמן. בשבוע הראשון בעיר, כבר קנינו לי זוג. בתנועה מהוססת עליתי עליהן ביציאה מהחנות. הופה, רגע של חוסר יציבות ושוב למצוא ת'איזון.

ואז התנועה פשוט נזכרה בעצמה, התמקמה מחדש אצלי בגוף. חמש דקות אחרי, הקטנה ואני דהרנו בשדרה: "אמא, זה כיף ממש!" היא צעקה מהמושב האחורי: "עכשיו אנחנו באמת תל אביביות". מצטטת את מה ששמעה אותנו אומרים בחנות לפני רגע.

הרגלים מפדלות, משלימות עוד סיבוב, מגלגלות אותי לחיבור בין מדרכה לשביל מסודר. מפה זה רק ישר. הרחוב מסביבי מתעורר לו לאט ואולי מעולם לא נרדם, חולף על פני במהירות הדיווש. זה מרגיש לי מוכר, זה מרגיש לי כמו בית.

אבק דרכים

שבע, אפס, אפס ואני על הקרון. הפעם בכיוון ההפוך לזה שהיה לי הרגל. זו פעם ראשונה שאני מצפינה מאז שעזבנו. קצת מתרגשת, מודה. המושבים והשטיח הכחול, מברכים את נחירי בניחוח מוכר של אבק דרכים, או אולי זה סתם אבק. המזגן מכה בי בעורף חזק, למה אפילו בסתיו הם מקפיאים את הרבאק?

העיניים סורקות ימינה ושמאלה כשאני הולכת את המעבר. מחפשת איפה להניח את עצמי והתיקים. "אמנות בחירת המקום" קראתי לזה פעם, בעצם לא כל כך מזמן. אז התמקצעתי, כי עשיתי את זה המון.

אתן עוד פה

רק שכאן, לא כמו בזו מהמפרץ, יש שפע מקומות. פנויים. רק מחכים לי לבחור. מתיישבת בתא משלי, פרטי. בחלון משמאלי, חולפת העיר. בהדרגה מתחלפת בשדות ובים. איזה כיף שהלכתי עם תחושת הבטן שלי, שנסעתי ברכבת ולא עם הרכב בנהיגה.

בלי ששמתי לב, כבר חמישה לשמונה. מרחב הזמן שהתאפשר לי, סחף אותי לעבודה. השלמת פערים, משימות, טבלאות. מרימה לרגע מבט מהמסך, איך שכחתי שיש גם נוף? באורח פלא מופיעות מולי בריכות המלח והציפורים הוורודות: "הי יפות!" אני קוראת להן בלב בחיוך: "לא יאומן, אתן עוד פה!"

הטריק עם האף

הודעה מתקבלת, מפתה אותי חזרה למסך. "איזה בוקר סיוט", הוא כותב לי. "לקח לי שעה לגן וחזרה". "פאק" אני משיבה באוטומטיות של הזדהות: "נשמע מבאס ממש". ואז הוא המשיך לתאר איך הקטנה די עשתה לו ת'מוות, בכל שלבי ההתארגנות והיציאה. עד שבחרה את הבגד שמנצנץ בכמות הנכונה והסכימה לנעול נעלים ולאסוף את השיער לצמה ואז כשהכל היה כבר מושלם – דרמה: "כי פתחתי את הדלת והיא רצתה לפתוח בעצמה".

"אתה מכיר את הטריק עם האף?" אני שואלת אחרי שהוא סיים לשתף ולפרוק. "לא" הוא עונה בקיצור. ואני בזהירות, כי יודעת שהוא בטח עצבני וזה אולי לא הזמן המתאים לתת עצות ממשיכה: "לפעם הבאה… שתדע…במצבים כאלה, זה יכול ממש לעזור".

ואז בהודעה קולית, כי כבר אין לי כוח להקלדות, אני מתארת לו איך הקטנה הגתה רעיון: שכשלוחצים על האף זה בעצם מחזיר את הזמן שתי דקות לאחור. ואז למשל, אם עשית טעות נוראית, כמו לפתוח את הדלת במקומה, או משהו בסגנון, אפשר פשוט ללחוץ לה על האף והזמן חוזר לאחור. כמו פתח מילוט במציאות, שמאפשר למחוק החלטות רגעיות מחורבנות.

מוכר מאוד

העיניים חזרה במסך. מסמנת עוד צ'ק בליסט שהכנתי מבעוד מועד. כשמרימה אותן שוב, הכרמל כבר נישא ונמתח לרוחבו של החלון. ומזדחלת בי תחושה שזה מוכר, מוכר מאוד. זה הנוף שליווה אותי שנים, בדרך מהבית ובדרך חזור. האופק הפתוח הזה, עם עצים והרים ושדות. הטבע הנעים והלא מאיים הזה, שמשך אותי מלכתחילה לעבור.

רק אז, מעזה להרגיש איך משהו בי מתגלה ונחשף. זה לא געגוע וגם לא חרטה. אבל דפנטלי פעולה של המשאבה. כמו היזכרות של הלב באיזו ידיעה, באיזו תבונה. שהמקום הזה, עם כל מה שחוויתי בו וכל מה שיש בו, תמיד יהיה חלק מהסיפור שלי. חלק מהדרך. חלק ממני.

זה לא אותו דבר

שמונה שנים אחורה, כשרק היגרנו, ניתקתי מגע. כאילו הרגשתי שנכון יותר לסגור את הדלת, כדי להתחיל מחדש. אבל מה שקרה די מהר אחרי הפתיע אותי, ממש. התחלתי להרגיש את המאמץ. כמה זה לא קל לי להיפרד מהעיר שבלי שהתכוונתי הפכה לחלק ממני. וזה לא התיישב לי עם זה שאני זו שמשכה צפונה, למעבר. אבל בכל פעם שחזרתי לבקר בעיר הזאת, אפילו סתם מללכת ברחוב מתחת לבניין, או ליד הגינה, התכווץ בי שריר הלב, בכאב של עזיבה.

ברציף של חיפה , מחליפה רכבות לזו של העמק ויאללה ממשיכה בנסיעה: "זה לא אותו דבר" אומר לי הקול הפנימי, "החזרה לתל אביב היא שונה". ויודעת בכל לבי שזה נכון. ובאותו הזמן, עמוק פנים מזהה את שאלת: "האמנם?" והרמת הגבה. מזהה את התנועה בתוכי שסוגרת דברים יפה בקופסאות, מקטלגת בארכיון, מנפה. שעושה סדר, לפעמים קצת מהר מדי. מעדיפה קצת לא להרגיש, את כל ניואנסי הרגשות.

מוטי מוניות

תשע אפס אפס, דלתות הרכבת נפתחות ואני נפלטת מתוכן. מולי, משהו בין אגמון לשלולית גדולה ועשרות שקנאים בתוכה. בראש עוברת מחשבה: "אם יש הגדרה ל'חור' במילון… כנראה שזה פה". ומיד משתיקה אותו אחרת: "יאללה יאללה, תל אביבית מתנשאת, עד לפני כמה חודשים גם את לא גרת בדיוק במרכז היקום".

עם העינים מחפשת את מוטי, ממוניות בית שאן. דיברנו אתמול וקבענו שעה מחיר והכל. גבר צעיר בטרינינג אפור פונה אלי בשאלה: "את טל?" מסמן עם היד שהמונית מחכה בצד השני ממול. מניחה את התיקים ואת עצמי על מושבי העור. שפתאום מגלים את עצמם לפני ויוצאים משקיפותם הטבעית: "מעניין, אף פעם לא חשבתי למה תמיד במוניות יש מושבי שחורים מעור…"

משהו לא טוב

ברדיו – חדשות. שני שדרנים מנתחים שוב את גורל החטופים ואת הלחימה בדרום. מבקשים להבין את הבלתי ניתן להבנה, לצפות את הבלתי צפוי, לוודא את חוסר הוודאות. "הייתי שם בלילה לפני" הוא אומר פתאום ומעיף מבט אחורנית במראה. "איפה?" אני שואלת בסקרנות אמיתית. אני פריקית של שיחות מזדמנות, בעיקר בדרכים, על רכבות או מוניות.

"בדרום", הוא ממשיך, "נסעתי באותו ערב להביא חבילה לחבר של חבר בנתיבות. ישבנו יחד עד שתיים בלילה ופתאום, וואלה, הרגשתי שאני חייב לחזור הביתה" הגלבוע חולף על פני בחלון, מברך אותי לשלום. מוטי ממשיך: "החבר אמר לי, מה תיסע עכשיו ארבע שעות? עזוב.. תישאר כבר לישון! הוא אמר שהוא הולך לאיזו מסיבה. שגם אני אבוא. אבל לא יודע…אני… משהו הרגיש לי לא טוב. נכנסתי ישר לאוטו התחלתי לנהוג. תוך שעתיים הייתי כבר חזרה פה".

אינטואיציה

"וואו, לא יאומן" אני אומרת לו והשיחה ממשיכה להתנהל לה דרך עיינים מביטות במראה: "אז חזרתי הביתה. אבל עדין לא הצלחתי ללכת לישון. בארבע בבוקר התקשרתי אליו שוב, הוא כבר היה במסיבה".

מוטי מגניב מבט למראה הצדדית, מתקדם בכביש מתפתל לבית אלפא: "לא יודע למה, אמרתי לו, תקשיב זה לא נראה לי טוב. משהו לא טוב. והחבר הקשיב לי וחזר הביתה. שעה אחר כך, זה התחיל, הבלאגן. אמנם גם בנתיבות היו מחבלים ועניינים, אבל הוא ניצל".

בחלון בית הספר מתגלה לפני, תכף מערכת היחסים החד פעמית שלנו תגיע לסיומה: "אמא'לה איזה סיפור מצמרר. איזו אינטואיציה יש לך!". מושיטה למוטי את השטר והוא מחזיר בעודף מדויק: "כן, אינטואיציה חזקה יש לי" ומוסיף: "שיהיה לך יום טוב". "תודה, גם לך" אני אומרת, עם התיקים ביד אחת, טורקת את דלת המונית ביד השניה.

מציאות לא שפויה

בכניסה, השומר החדש שואל אותי: "מי את?" ואני משיבה: "המדריכה, המנהלת יודעת שאני מגיעה", ונזכרת שהייתי נערה בתקופה בה אוטובוסים התפוצצו ברחובות. ושנים אחר כך גם כשהייתי כבר  אמא ואישה, עדיין על כל אוטובוס שעליתי, היתה מופעלת בתוכי התראה של פחד וכיווץ. כלפי כל אדם שנראה לי קצת חשוד. ופעם אחת, אותה אינטואיציה הורידה אותי מהאוטובוס כמה תחנות לפני העבודה. כי לא תמיד פשוט להבדיל מתי זו באמת אינטואיציה, ומתי זו פשוט חרדה.

ברכבת חזרה, השיחה עם מוטי משתחזרת לי בראש. ובאופן טבעי חושבת על ילדים שלנו בבית, שחווים את המלחמה הזו בתל אביב, ויורדים כל אזעקה למקלט. איך הם יודעים כבר את כל ההנחיות: שבמקום פתוח, צריך להישכב ולשים ידים על הראש.

הבועה התל אביבית

ומתפללת שהלוואי וישכחו הכל ושרק לא תלווה אותם האינטואיציה הזו. של מציאות לא שפויה. ובאותה נשימה, מרגישה שמחה שבחרנו לחזור לעיר הזאת. גם אם זה בזמן מלחמה. כי אפילו בתוך כל החרא הזה, העיר הזאת מאפשרת לי לחוות קצת שפיות. תודה לאל שיש בכלל בועה כזאת.

באופן אוטומטי כבר גוללת ת'מסך למספר של בנזוגי בשיחות קודמות: "הי, מה נשמע?" הוא עונה, מסביבו רעש של גן שעשועים. "בסדר" אני עונה "עוד מעט בסבידור" ומחזירה שאלה: "מה איתכם? איך הקטנה?" "אנחנו? אחלה! בגן שעשועים, בטח את שומעת. הקטנה פה מסתובבת על הקרוסלה כבר שעה, יאללה מחכים לך, בי".

סטופ!

אין על הילדה הזאת, אני חושבת לעצמי אחרי שהשיחה הסתיימה. גם אתמול היא לא הפסיקה להסתובב לשניה. ככה פשוט ניגשה לחבורה של בנות גדולות על הקרוסלה והצטרפה. אני ישבתי על הספסל, עם חצי עין משגיחה. ופתאום שמתי לב ששתי בנות סובבו מהר מדי ובפראות. אז קמתי מהספסל של האימהות ואמרתי בקול הסמכותי שלי: "הי! אז מעכשיו, החוק הוא שאם מישהו מבקש לעצור, או אומר שזה מהיר מדי, אז פשוט מפסיקים. בלי עניינים ובלי שאלות".

והתישבתי חזרה בספסל. וראיתי איך בין רגע כולן אימצו את החוק. אפילו אלה שבהתחלה התנגדו, כי עכשיו אותן סובבו מהר מדי. אז גם הן קראו: סטופ! והתבוננתי בסיפוק, איך הקרוסלה מסתובבת לה במהירות וחוזרת שוב שוב לאותה נקודה ואיך הן צוחקות. ואיך הן שומרות זו על זו וכמה זה פשוט. וכמה זה עצוב. שזה לא קורה ככה מספיק בעולם שבחוץ. כשאומרים פשוט – סטופ!

אי אפשר באמת לחזור

מתחנת הרכבת עד הבית, אני שוב רוכבת, האופניים חיכו לי כל היום בסבלנות. והתנועה ממלאת אותי אנרגית חיים- איזה כיף לחזור! מסביבי דיזנגוף סנטר ואוטובוסים ובתי קפה וגני שעשועים וקורקינט וסקיטבורד וחוף ים עם מלא סאפים ומפרשיות. מרגישה בבהירות איך אפילו הרעש והקצב של העיר, שפעם היו לי קשים, עכשיו לא מפריעים לי בשיט, הם דווקא עושים לי טוב.

כי תכל'ס, אי אפשר באמת באמת לחזור. הרי שום דבר לא עצר כשעזבנו והזמן שחלף כבר לא ישוב לאחור. העיר היא לא אותה עיר ואני היא לא אותה אני[1]. הרי ברור שזה לא מושלם, Nothing is. אבל בחוסר המושלמות יש משהו שלם, לפחות עבורי. פתאום, אחרי הרבה שנים מרגישה שהכל במקומו. שאני במקומי.

[1] הרקליטוס: "אינך יכול להכנס לאותו נהר פעמיים".