מאמץ

"איפה הספר הזה קיבינימט?" העיניים מחפשות הלוך ושוב על המדף. הקטנה כבר במיטה, מקולחת, מפוג'מת, מחכה לטקס 'סיפור לפני השינה'. "דווקא את הספר הזה את רוצה?" אני אומרת בתסכול, תוך כדי חיפוש נוסף.

"לא מוצאת, נו. תבחרי משהו אחר. כבר מאוחר, היה יום ארוך ואמא עייפה" אני קובעת ומוסיפה במלמול, ספק לעצמי ספק לה: "כנראה בשוונג של להעיף דברים במעבר דירה, אמא העיפה גם אותו". בכי קורע לב מגלה לי שהיא שמעה: "לא נורא מותק, אל תדאגי, ניקח אותו בספריה".

אוסף בולים

ואז, במהלך חיפוש אלטרנטיבה ראויה, אני נתקלת בכריכה החומה: "מה זה?" לרגע לא מזהה, אבל באמצע השליפה אני נזכרת: איך זרקתי חצי בית, אבל את זה, היה לי דחוף בדיוק אז, לקבל חזרה. אלבום עם כריכת עור ועיטור זהב, נפתח לפני תוך כדי שאני מניחה את עצמי על המיטה. הקטנה מזהה הזדמנות לדחיית השינה, מכרבלת את עצמה עלי ומציצה.

האלבום מטיל את קסמו, מעלים את חוסר הסבלנות, מפתה אותי לעבור דף אחד דף. שם מסודרים בשורות ישרות, הבולים. לפי נושאים, לפי ארצות וצבעים. כל עמוד מכוסה בנייר שקוף דקיק, מעניק להכל ממד של קדושה: "מה זה אמא?", היא שואלת. "זה אוסף בולים שהיה לי כשהייתי ילדה כמוך, קצת יותר גדולה". "בול כמו על מכתב?" היא מבררת. "כן, בול", אני משעשעת את עצמי, מתפעלת מזה שהיא בכלל יודעת, בטח הגננת לימדה.

"תראי" מקרבת אליה ת'אלבום. מעבירה את האצבע על סדרת בולים מיוחדת מניקרגואה: "מרגע שנכנסו לאלבום, בן רגע, הם הופכים מסתם מדבקה יומיומית על מכתב או גלויה לפריט מיוחד, זוכים למשמעות חדשה. רק מעצם זה שאספתי אותם, מעצם הבחירה". "כמו בסינדרלה!" היא מתפעלת: "נכון, כמו בסינדרלה" אני עונה, סוגרת את האלבום ואומרת: "טוב, יאללה. בואי נתקדם עם הערב הזה, סיפור אחרון ושינה" והוֹפּ, הקסם מתפוגג. חזרתי להיות דלעת עייפה.

מוזה

כל כמה ימים, שומעת אותה קוראת לי: "נו, תכתבי כבר!". "היום לא הספקתי, אולי מחר", אני עונה לה: "אל תדאגי, זה ברשימה". יום עובר ועוד יום ושוב אני לא מספיקה. מעבירה מרשימה לרשימה, כמו מטלה. בכל פעם שמתיישבת מול הקובץ הפתוח, עולה איזו חוסר נחת. ההשקעה בכתיבה מרגישה לא מספיק דחופה, כאילו אין לזה הצדקה. מה, לכתוב סתם על רגעי חיים קטנים ורגילים? כאילו אין חטופים.. כאילו כלום לא קרה? ובכלל, מותר לכתוב חול בזמן מלחמה?

בינתיים, מנגנון הליקוט ממשיך מעצמו. לו לא איכפת ממלחמות ועניינים. יש רגעים לאסוף, סיפורים, תמונות, משפטים. ובערב ההוא, כשרוכבת חזרה הביתה על האופניים, מלאת השראה ממפגש על כתיבה ויוצרים, מהדהדות המלים שאמר: "אם מתעלמים מהקריאה של המוזה, תהיה לזה השלכה!"

מותר לכתוב כאלה מלים?

כבר ערב שני השבוע שיצאתי לראות תרבות, להיפגש עם חברה. ופתאום מתבהר לי, שאולי זו הסיבה האמיתית להימנעות מכתיבה. זה חשש מהמלים שיכתבו את עצמן. מלים כאלה אי אפשר, פשוט אסור להגיד. כי ברגעים בהם אני שוכחת את כל החרא והכאב והנורא והקשה והמביש והבלתי נסבל והבלתי סביר שמסביב – ממש טוב לי. טוב לי כמו שלא היה כבר הרבה מאוד זמן. ומול ההבנה הזו, מתעורר בי כעס שבימים אלה כל כך קל להעיר: "מתי נוכל פשוט לחיות כאן…סתם, חיים רגילים?? לאלף עזאזאל-ים!"

מתוך העצבים, פותחת את הקובץ במקום בו עצרתי. אומרת לקולות מבפנים: "תרגיעו. אני לא "כותבת" כותבת, רק מניחה פה כמה מלים. זה פשוט יותר נוח לאסוף אותן במחשב ולא בחלקי דפים קרועים ופנקסים". אבל אני יודעת ת'אמת: בולים מסודרים בשורה. הרי, מה נשאר לנו, חוץ מיופי שמתגלה ביומיומיות רגילה?

עד סוף העלייה

"קדימה, את מסוגלת!" אני צועקת הכי חזק שלי ומתרכזת לא להיתקע בעמוד תוך כדי רכיבה. הקול שלי מכוון שני מטר קדימה- לאזנים קטנות, מתחת קסדה אדומה, ורגלים שמפדלות במגפי אלזה, חצאית טול מתנפנפת, טייץ לבבות וחולצת נצנצים ורודה.

אף פעם הקול שלי לא היה חזק במיוחד. אבל מאז הניתוח העוצמה עוד פחתה. מיד אחריו, הוא נעלם לגמרי. ממש לא שמעו אותי מסנטימטר. הלכתי לקלינאית, שעזרה לי לחזק אותו עם תרגילים מצחיקים נורא. ועדיין. באיזשהו שלב, כשהרגשתי שאני קורעת את המיתרים שלי רק כדי שישמעו אותי באקוסטיקה של כיתה. היא אמרה לי: "קני 'מדונה', צריך לדעת מתי להרפות ולקבל תמיכה".  

במדרכה למולי מגיעה אמא, מוליכה תינוק בעגלה. אני מחייכת אליה, עוצרת לרגע את האופניים בצד ומפנה לה דרך. לאחרונה, לקחתי על עצמי התחייבות, להיות אקסטרה נחמדה ואדיבה לאנשים שאני לא מכירה. דווקא! מעין ניסיון צנוע שלי לתת קונטרה לקללות ולזעם שנשפך ממני בקלות מוגזמת מדי, על כל המצב המחורבן ועל חוסר הבושה.

עכשיו בכל הכוח

הקטנה התקדמה יפה בינתיים: "מעולה את רוכבת! איזו חזקה. עכשיו בכל הכוח, עד סוף העלייה" אני מעודדת תוך כדי התנשפות ומוסיפה: "את רואה את הפח הירוק? משם רק מתגלגלים בירידה". מודה לעצמי בלב, טוב שהיא התעקשה. מדמיינת בעיני רוחי את האישה שהיא תהפוך להיות יום אחד. אמן, זה יהיה הסאונד טראק שילווה לה את המחשבה!

עשרים דקות קודם, עומדות יחד מול דלת הכניסה, עם כל התיקים עלי. שלה, עם המים והסנדויצ'ים ולא לשכוח פרי לכולם ושלי עם הלפטופ, הארנק ושקית עם משהו לצהרים. מוכנות כבר לצאת ואז היא אומרת: "אני רוצה לרכב על האופניים לגן". בינתיים, אני מחפשת את המפתח ובלי להסתכל עליה משיבה: "ברור, אנחנו תמיד רוכבות" והיא מוסיפה בהחלטיות: "לא, אמא…על האופניים שלי, החדשות!"

ולמרות שאני ממהרת וברור שזה יאריך את הזמן, של הדרך שמאז נדידת הגן באוקטובר גם ככה התארכה, מוצאת את עצמי מובסת ומסכימה: "אבל תבטיחי שאת רוכבת עד הגן! ולא מפסיקה באמצע. כמו שפעם קרה, שבערך בחצי דרך לא היה לך כוח ובסוף גלגלתי אותם כפופה עם כאב גב, כל הדרך חזרה". והיא, בעיניים גדולות של כלבלב אומרת: "מבטיחה".

הרכבת הבאה

בתחנת אוטובוס, עומדת ומחכה. הצצה חטופה בשעון מגלה לי שעוד רבע שעה הרכבת הבאה. נשיפה של עייפות ומתח משתחררת ממני בלי שתכננתי: "יאללה, תגיע כבר". אני יודעת שזה לונג שוט…אבל ממש לא בא לי להתעכב פה עוד שעה.

הגעתי בבוקר לעיר המנומנמת, רק בשביל פגישה. לא הייתי חייבת לעשות את המאמץ הזה, אבל אמרתי: "יאללה". הם ביקשו, במיוחד ובמקרה היה לי יום פנוי לנסיעה. הבוקר התחיל דווקא ממש נחמד: נסעתי ברכבת, שאני תמיד מעדיפה והספקתי אפילו לשבת עם חברת עבודה ליד התחנה.

לְמָה היה כל המאמץ הזה?

ואז התברר לי שהפגישה קצת התעכבה ומצאתי את עצמי מחכה חצי שעה נוספת על איזה ספסל חבוט בצומת גדולה, מול המקום המיתולוגי של הבורקס ובום, באותו הרגע העייפות המצטברת של כל השבוע היכתה בי: "פָאק, מה אני עושה פה בכלל? ולְמָה היה כל המאמץ הזה מלכתחילה?"

מיד אני מזהה אותו, את הסאונד של הפחד העתיק והמוכר מדי – מזמן הוא לא הופיע! ובבת אחת מרגישה את האפקט שלו בתודעה: איך הוא מוריד לי את כל האנרגיה והמוטיבציה, מעצים את החולשה, בטח עברתי את הגבול שלי, אולי אפילו אשבר או אקרוס.

אחד, שלוש, שש

עדיין מחכה בתחנה, מתפללת שהאפליקציה הכתומה לא תאכזב הפעם. בראש כבר רץ סיפור של ספק: "פריפריה נו, בטח תכף המספר הירוק ייעלם אל תוך הריק השחור. ובכלל, אי אפשר לסמוך על תחב"צ פה בארץ, ברור".

אבל רגע…מה אני רואה? דקה לאחר מכן, הוא מופיע! כנגד כל הספקות: אחד, שלוש, שש- הקו שלי, עוצר מולי. מכרטסת ושולחת מבט ארוך למעבר. מסתבר שזו רק אני כאן על האוטובוס, שישים מושבים ריקים ונהג: "עוד כמה זמן נגיע לרכבת?" שואלת בסקרנות, כאילו אני בכלל לא לחוצה להגיע.

"שלוש, ארבע דקות" הוא עונה ברוגע, מבחינתו זה לא משנה. "שלוש, ארבע דקות?!" אני אומרת לו בטון של תלונה ואינטונציה של ילדה שלא קיבלה את מה שהיא רוצה: "לא…זה יותר מדי בשבילי! הרכבת שלי יוצאת בול באותה שעה", כאילו יש לו באמת מה לעשות בעניין.

מעלה הילוך

שני רמזורים מהצומת ממול מיישרים מבט אדום וחצוף. לוקחים ת'זמן בכוונה אלה: "בואי נאתגר אותך", הם צוחקים ומעצימים את הדרמה של החיים: "חשבת שאת עייפה היום, הא? לא ישנת טוב בלילה, יום חמישי, שבוע עמוס נורא…הרגשת קצת סמרטוט רצפה?" הם מגחכים: "בואי נראה אותך מעלה הילוך עכשיו, מוכנה?"  

יושבת דרוכה במושב בשורה הראשונה. כל התיקים עלי. מוכנה לקפיצה. בדיוק באותו רגע שהאוטובוס עוגן בתחנה, אני רואה את הקרון מתקרב לרציף ומאט את הנסיעה: "יאללה, יאללה, תעצור כבר" אני אומרת לנהג הנחמד בלב, כי זה לא יפה להגיד את זה בקול רם ולעצמי מוסיפה: "קדימה, את מסוגלת. על זאת את עולה ויהיה מה!"

כמו איילה

תיק אחד על הגב, השני על הכתף: "דווקא היום היית צריכה לקחת את הלפטופ בנפרד??" אבל ברגע הזה אין זמן לסוג כזה של מחשבה, רק פעולה. הדלת נפתחת ואני קופצת כמו איילה. ובריצת ספרינט שלא היתה מביישת את יוסיין בולט מטפסת: אחת, שתים, שלוש, ארבע מדרגות, שועטת לתחנה.

אפילו השומר בכניסה מתרשם וזורק לי שאלה: "את לרכבת הזו?" ומצביע על זו שעצרה לפני דקה ברציף אחת: "לכי, לכי, עזבי בדיקה". מחייכת לעצמי: איזה נשמה, כי אין לי זמן לעצור לתגובה. תוך כדי, הרב-קו נשלף ואז ביפ של השער האוטומטי, נפתח.  

אין דרך אחרת לעשות מוּב כזה

בסלואו מושן אני רואה את דלתות הקרון מתחילות להיסגר והסדרנית מולי קוראת: "בואי, בואי, תקפצי!" אין דרך אחרת לעשות מוּב כזה, זה מהלך שאסור להסס בו ולו לשניה. בלי לתכנן את התנועה, בלי מחשבה או ספק או תהייה: רגל אחת נשלחת קדימה ואחריה אגן, גב, צוואר, שני תיקים ועצירה. שניה אחר כך, הדלת נסגרת מאחורי ומתחילה הנסיעה.

שוב אני במעבר, צועדת כמנצחת, זקופת קומה. מושיבה את עצמי ליד החלון, מתנשפת ת'חיים שלי, יקח עוד קצת זמן להסדיר נשימה. האנשים שיושבים מסביב, בשלהם. כאילו לא קרה פה רגע הוליוודי של פעם בחיים: "די! אף אחד לא ראה את זה…??". המבטים עמוק בניידים, מהם לא אקבל הערכה. ורק שטף האנרגיה שזורם בי, כמו נהר, הוא עדות לזה שזה באמת קרה: "אל תפחדו לבזבז אותה" אני נזכרת בגאגא של אתמול: "רק אם תתנו לה להשתחרר, היא תתמלא חזרה".

כוח המשיכה

"נסי להרגיש את כוח המשיכה בבית החזה, בירכיים, בזרועות. את מרגישה את המשקל מושך אותך למטה? את מבינה, כל הזמן אנחנו מפעילים סוג של מאמץ, כדי לא לקרוס. האם תצליחי להיות קלילה ובו זמנית להתמסר אליו וליפול? אל תדאגי, הקרקע מתחתיך, היא תתמוך.

רקדי את הריקוד שלך! הביאי תנועה לכל חלקי הגוף. יש עשרים עצמות ברגליים, תניעי תשע עשרה לפחות. אבל תרשי לה להיות כאוטית, אל תנסי לסדר הכל. זה לא צריך להיות מאורגן או יפה, שום דבר זה לא צריך להיות. תניעי כל חלק בנפרד. שמטי את המחשבות. יש חיים בקרסוליים, את מרגישה? תני להם לשאת אותך, בלי מאבק, בלי לדעת לאן, פשוט לסמוך".

שפכטל

הגיעה השעה הזו בערב, שצריך לגרד אותי עם שפכטל, שרועה על הספה, בוהה. המפתח מסתובב בדלת מודיע שהוא חזר: "הי, ילד! לא ראיתי אותך כל היום, מה נשמע?" "הכל טוב" הוא עונה מהמטבח: "אני רעב, מה יש לאכול?". גיל ההתבגרות ממזמן כבר כאן: "נו, מה חדש?" אני מקניטה: "אתה יכול לחמם לך שניצלים מהצהרים, יש גם תפוחי אדמה. ותחתוך כמה ירקות, לא יזיק לך".

ברקע, קירקושים של מגירות נפתחות, צלחת יוצאת, סכו"ם, מחבת על הכיריים, מקרר נסגר. "מה אתה מכין?" האמצעי שמע את הפעילות במטבח ומצטרף לאחיו בהכנה. "איזה כיף שהם כבר גדולים" אני חושבת לעצמי ושוקעת עוד אל הספה.

כן הא?

אחרי כמה דקות, מצטרפת אליהם ליד השולחן בסלון. הבכור מספר שאחרי בית ספר הוא הלך ישר לחברים ומשם למגרש. האמצעי משתף על האוטובוסים שלקח לאימון בפארק. אני גונבת חתיכת גזר מהצלחות שלהם, מכרסמת לאיטי. לרגעים זה לא היה פשוט להחזיק באמונה שיהיה להם פה טוב. לראות את זה קורה מול העיניים – זה מטורף!

האמצעי קם לקחת עוד מנה מהמטבח והבכור זורק לעברי בלי שאני מוכנה: "טוב שעברנו". אני מסתכלת עליו בפליאה ומחייכת: "כן, הא?" וחושבת אבל לא אומרת: בקלות יכולנו להעביר שם חיים שלמים. ומבינה פתאום את הקשר העמוק בין המלים 'אומץ' ל'מאמץ'. טוב, אולי בקלות זו לא המילה הנכונה. "מה, נגמר הקטשופ?" האמצעי צועק מהמטבח ואני מחזירה לו בקול הכי רם שיש לי: "כן… נו, נקנה מחר, לא נורא".

**קרדיט לתמונה הראשית לבן האמצעי, כפרה עליו, זה עם העין האמנותית והאצבע הזריזה