הבאר

סיפור קשיבות (מיינדפולנס) לילדים ונוער. הסיפור מספר על אח ואחות היוצאים למשימה חשובה ועל מה הם לומדים מסבתם החכמה. בעיקר על כוחה של עצירה ותשומת לב לנשימה לתמוך בעת סערת רגשות. ניתן להמחיש את סערת הרגשות והעצירה על ידי צנצנת זכוכית מלאה מים ונצנצים.

סיטה ואמיר, גרים יחד עם הוריהם בכפר קטן בהודו, בהרים. אימם אוהבת לספר איך נולדו בליל ירח מלא של חודש יולי, בהפרש של עשר דקות אחת מהשני. אמיר תמיד אוהב להדגיש עובדה זו, כי זה גורם לו להרגיש יותר גדול מאחותו. את סיטה זה מעצבן: "אנחנו תאומים אמיר! זה אומר שאנחנו בדיוק באותו גיל". זה לא הנושא היחיד עליו הם מתווכחים. אבל אף פעם לא לזמן רב ודי מהר הם משלימים. כי חוץ מלהיות אחים, הם גם חברים מאוד טובים.

סיטה ואמיר אוהבים לטייל יחד בטבע, לשחק תופסת ומחבואים. ובמיוחד, הם נהנים להתגנב מאחורי אימם כשהיא מבשלת. יש להם שיטה: בעוד אמיר מרים מכסים, סיטה טועמת מהתבשילים הטעימים והחריפים ואז הם מתחלפים. אך ברגע שאימא צועקת: "איזה ילדים שובבים!" הם מיד בורחים יחד וצוחקים.

מים מן הבאר

בוקר אחד,  בעודם משחקים בכדור בחצר, הם שמעו את אביהם קורא: "בואו ילדים". אבא חיכה בבית ואמא לידו. המבט בעיניהם גילה שמדובר בעניין רציני. סיטה ואמיר התיישבו מולם ואז אביהם פתח: "ילדים שלנו, אנחנו צריכים לדבר. הרי אתם יודעים שהמים בכפר שלנו מגיעים מן הבאר".

סיטה ואמיר נזכרו איך פעם, כשנסעו לחתונה של קרובי משפחה בעיר הגדולה, ראו ברז אמיתי! הם לא האמינו למראה עיניהם: זה היה כמו קסם, איך מים יצאו מתוכו אל כיור. אבל בכפר, הם היו רגילים שהוריהם היו הולכים למלא את מכלי המים הגדולים כל כמה ימים. זה מסע מאמץ מכיוון שהבאר ממוקמת מחוץ לכפר, מרחק כמה קילומטרים. לא פעם, סיטה ואמיר התלוו אליהם למסע.

משימה חשובה

אביהם ראה שהם מקשיבים קשב רב והמשיך: "אמא ואני מאוד עסוקים היום בעבודה בשדה. גשמי המונסון בפתח ואנחנו חייבים לסיים את הקטיף. אך, המים במכלים כמעט אוזלים ולכן מישהו חייב להחליף אותנו במסע אל הבאר".

אבא זיהה במבטם בלבול ומבוכה אבל המשיך: "יקרים, הגעתם לגיל בוגר מספיק, על מנת לקחת אחריות, ולעזור במשימות הבית. לכן אמא ואני מרגישים שהגיע הרגע לתת לכם בפעם הראשונה משימה חשובה – הבאת המים".

אימא הסתכלה עליהם במבט רציני והוסיפה: "אתם יודעים כמה מים חשובים עבורנו: לשתייה כמובן, אבל גם לרחצה, כביסה, ניקיון ובישול. בלי מים אי אפשר להתקיים לאורך זמן. אנחנו יודעים שזו משימה מלאת אחריות, אבל סומכים עליכם שתעמדו בה".

היה להם קשה להקשיב

סיטה ואמיר הסתכלו זה אל זו מופתעים ובאותו הזמן התעוררו בהם רגשות רבים: התרגשות מהמשימה, שמחה על ההזדמנות להוכיח בגרות וגאווה, אבל גם חשש. הם ידעו כמה זה חשוב ולא רצו לאכזב. שניהם הכירו היטב את הדרך לבאר והבינו שהיא בכלל לא קלה.

ארבעתם הלכו למחסן והביאו עגלה ומכלים גדולים, בהם ימלאו מים ויסחבו חזרה: "דבר אחרון", אמרה אמא והושיטה לעברם צרור מפתחות: "על הצרור, מפתחות רבים וחשובים, רק אחד מהם פותח את מנעול הבאר. הבאר נעולה בכדי שזרים לא יוכלו לשאוב ממנה מים, לכן חשוב מאוד לנעול אותו בסיום".

"זה המפתח", היא הפרידה מכל היתר, הראתה לילדים והסבירה איך מזהים אותו בקלות. סיטה ואמיר שמעו את דברי אימם, אבל היה להם קשה להקשיב. הם היו מוצפים ברגשות ומחשבות לקראת מה שמצפה להם בדרך וקיוו להצליח במשימה.

הגיע הרגע לצאת!

מיד לאחר מכן הם התכוננו ליציאה: נעלו נעלים נוחות, לקחו צידה בתיק, הביאו את העגלה עם המכלים וכמובן את צרור המפתחות. אמא ואבא ברכו אותם בדרך טובה וחיבקו חיבוק גדול. סיטה ואמיר הביטו זה בזה וידעו: הגיע הרגע לצאת!

הדרך לא היתה קלה. הם ירדו במורד ההר, צעדו בשבילי עפר תלולים וצרים ואפילו חצו בדרך יער! הם תמכו זה בזו במקומות המאתגרים ומכיוון שהיו כאלה חברים טובים אפילו הצליחו להנות ממנה תוך כדי שיחות וצחוק. אך המסע היה ארוך ושניהם הרגישו דרוכים, נרגשים וגם לעתים חוששים. אחרי זמן מה, הם התעייפו ועצרו למנוחה וארוחה. אחריה, המשיכו בדרכם רעננים מעט יותר.

הם נמצאים בבעיה

לאחר כמה שעות הליכה, הם ראו את הבאר מרחוק! בפרץ שמחה התחילו לרוץ לעברה. מרוב התרגשות, שכחו לרגע שכעת מתחיל החלק השני והקשה לא פחות: פתיחת המנעול, מילוי מכלים המים והעמסתם על העגלה וכמובן הדרך חזרה.

אך כשסיטה הוציאה את הצרור מהתיק, מיד הבינו שהם נמצאים בבעיה! אף אחד מהם לא זכר כיצד מבדילים. הם ניסו להקשיב לאימם, אבל גם היו מוסחים וכעת הם לא זוכרים! בצרור היו המון מפתחות וכולם נראו דומים – הם לא ידעו מהו המפתח המתאים.

סערת רגשות

השמש כבר התחילה לרדת בשמיים הם ידעו שצריך להספיק לחזור לכפר לפני רדת החשיכה. מסוכן ללכת בדרך בחושך והזמן לא לטובתם. תוך רגע היו בסערת רגשות: כעס, בילבול, לחץ, פחד וגם עייפות הציפו אותם. "איך לא הקשבת?" אמרה סיטה לאמיר בכעס. "ומה איתך? בגללך לעולם לא נצליח למצוא את המפתח הנכון!" הטיח בה אמיר חזרה. "איך נחזור לכפר בלי מים?" סיטה השיבה בדאגה: "או יותר גרוע, עם מים אבל בחושך!"

הם הסתכלו זה על זה בייאוש. הם רצו לבכות, או לצעוק, או לפחות לקבל חיבוק מאמא ואבא, אבל ידעו ששום דבר מזה לא אפשרי כרגע. סיטה התיישבה על האדמה והסתכלה על צרור המפתחות, בתקווה שממנו אולי תגיע התשובה.

קודם כל עצרי

ואז, כאילו מאיזו מגירה סודית בתוכה, בקע קול רך ושקט: "יקירתי, כשאת עייפה, לחוצה, כועסת או מיואשת – קודם כל עצרי!". סיטה זיהתה בתוכה את קולה של סבתה החכמה. היא נזכרה איך פעם כשהתקשתה במלאכת התפירה, סבתא אמרה: "אם תמשיכי לפעול ממקום סוער, תהיי כמו עגלה שנתקעת בבוץ – רק תתחפרי יותר עמוק!"

היא נזכרה במבטה האוהב של סבתא כשאמרה לה: "קודם כל עצרי! כשאינך רגועה המחשבה והרגש הם כמו ערפל שמסתיר את הפתרון. נסי לעצום לרגע עיניים, הניחי ידים על הבטן וספרי חמש נשימות. שימי לב איך בהדרגה הנשימה יותר רגועה ואיתה גם המחשבה נהיית צלולה".

זו הדרך להמשיך

סיטה נזכרה במה שלמדה מסבתא. היא עצרה, עצמה עיניים ושמה לב לנשימה. אמיר התבונן עליה ובלי לומר דבר הצטרף. כשסיימו לספור חמש נשימות, פקחו עינים, הביטו זה בזה ומיד ידעו – זו הדרך להמשיך במשימה.

בשיקול דעת וביטחון הם חילקו ביניהם תפקידים. בלי לחץ, במיקוד ובמהירות סיטה ניסתה כל מפתח ומפתח. את אלו שלא פתחו, אמיר הפריד ושם בצד – כדי לא להתבלבל. הם עשו זאת בתשומת לב, בתיאום ושיתוף פעולה, בלי לצעוק ובלי להילחץ. זה לקח כמה דקות טובות, אבל הם ידעו שבסוף יצליחו, הם חייבים!

הם הצליחו למצוא את המפתח

אחרי חמישה עשר נסיונות – הם הצליחו למצוא את המפתח! הם היו מאושרים, התחבקו לרגע והיו גאים, אך לא התמהמהו. מיד אספו את המפתחות, מלאו והעמיסו את המיכלים לעגלה ויצאו לדרך חזרה.

הם היו עייפים, אבל הנחישות להגיע חזרה לכפר לפני החשכה, מילאה אותם בכוח. לפני היציאה לדרך שתו מעט, אכלו את הצידה שנשארה ושטפו פנים להתרעננות. "מוכנה?" שאל אותה אמיר. ואז סיטה נזכרה במשהו חשוב: לנעול את המנעול בסיום!

שני דברים פשוטים

החזרה לא היתה קלה, אבל הם עשו אותה יחד: תמכו זו בזה וניסו להנעים את הדרך. הם טיפסו במעלה ההר, צעדו בשבילי עפר תלולים וצרים ואפילו חצו בדרך יער! וכשנגלה לעיניהם שוב הכפר, תחושת הקלה התפשטה בליבם וחיוך נפרש על פניהם.

ההרגשה היתה נפלאה והם חשו גאווה. קרני השמש האחרונות שריצדו בשמים ליטפו אותם בחום והם נזכרו שוב בסבתא. איך לימדה אותם ששני דברים פשוטים כמו עצירה ותשומת לב לנשימה, נמצאים שם לעזרתם בכל עת. בדיוק כמו ברגע ההוא בבאר.

 

קישור לגרסה מוקלטת של הסיפור:

 

מה זה בעצם מיינדפולנס? קשב או קשיבות בעברית, הוא תרגול המאפשר פיתוח מיומנויות של ריכוז, בהירות תפיסתית וויסות רגשי באמצעות הפניית תשומת לב מכוונת ובלתי שיפוטית למחשבות, רגשות ותחושות גוף. תרגול מיינדפולנס הופך אותנו למודעים יותר למחשבות ותהליכים מנטליים ומפתח בנו את היכולת להכיל ולהתמודד עם אתגרים וקשיים תוך שמירה על יציבות ואיזון נפשי (לקוח מתוך: האתר של שימי לוי ישובי)

 

מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג

(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):

https://chat.whatsapp.com/Iq3gQESWFE7HvkvWRjGibB

 

2 מחשבות על “הבאר”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *