כיף

אני והקטנה בטיול הקבוע לגן השעשועים. היא אוהבת את זה. גם אני. ההליכה באוויר של אחר הצהרים. ההתאווררות מהבית. אם יש לי מזל נפגוש חברה. נשב על הספסל ונפטפט. אבל כשאנחנו מגיעות יש שם כמה ילדים צעקנים ואימהות רעשניות. אז אחרי הריטואל הקבוע וסיבוב על כל המתקנים אני אומרת לה: " יאללה, בואי נלך. לא כיף לי היום". פותחות את השער. יצאנו. ננסה מקום אחר.

זמן עם הילדים – זה לא כיף!

כשהבנים היו קטנים בעודי כותבת את עבודת התזה על אִמָּהוּת, נתקלתי בכתבה בעיתון. בכתבה הציגו מחקר של חוקרת בשם ג'ניפר סניור. היא מצאה שלמרות שהורים אוהבים מאוד את הילדים שלהם ומשקיעים בהם שעות רבות – בפועל הם מעט מאוד נהנים בזמן הזה. או בקיצור זמן עם הילדים – זה לא כיף! לפעמים זה אפילו ההיפך מכיף.

הכתבה הזו הרעידה את עולמי. באותן שנים וגם לא מעט בשנים שאחריהן הייתי שקועה ומושקעת בגידול הילדים. אני זוכרת שקראתי את הכתבה והרגשתי: זה נכון! סוף סוף מישהי אומרת את מה שלא מקובל להגיד. את מה שמעורר אשמה להרגיש. אני אוהבת את הילדים שלי בטירוף. מבלה איתם המון. אבל תכל'ס לא מעט פעמים זה פשוט לא כיף. הייתי מעדיפה בהרבה לעשות משהו אחר. קראתי והרגשתי: זה בסדר! זה נורמאלי! את לא לבד בזה.

הכנסתי את עצמי למשוואה של הכיף!

באותה תקופה התחילו להתגבש בתוכי כמה תובנות הוריות. אחת מהן היתה: אם הזמן שלי עם הילדים הוא לא תמיד כיף – לפחות אנסה "למקסם" אותו. אם אנחנו עושים משהו יחד – זה צריך להיות כיף לכולנו. לפחות לרובנו. בקיצור, הכנסתי את עצמי למשוואה של הכיף!

הבנתי שאני לא רוצה להקריב את עצמי על מזבח הכיף עבור הילדים. ראיתי מסביבי תרבות שמקדשת את זה. שמבקשת את זה ממני כהורה. אבל אמרתי: לא אצלי! אני גם רוצה להנות. ככה נוצרו אצלנו בבית כמה "טאבו"-ים לבילוי המשותף: קניונים הומי אדם. מתחמי טרמפולינות עמוסי ילדים. או כל אירוע שכולל את הטַיְטֶל "הפעלות לילדים". אז מה כן? הרבה ים. ישיבה בגינות. חברים. ואדי.

כיף למי?

"אבל זה כיף!" הם היו אומרים. "כיף למי?" הייתי משיבה. ובזה בדרך כלל זה היה נגמר. היו בילוים שפשוט לא הינו עושים. חוץ מפעמים בהן ממש שרתה עלי המוזה. או שקלטתי הזדמנות לפצח אירוע כזה בלי יותר מדי נפגעים. מצידי. לפעמים הם גם הלכו למקומות כאלה. פשוט לא איתי: סבתא וסבא. הורים של חברים. או כל מי שהסכים לקחת אותם.

הכיף מגיע פחות לבקר

אבל עם הזמן משהו התחיל לקרות. שמתי לב שקצת התקבעתי. בכל מיני הנחות יסוד. ו"טאבו"-ים: את זה אני לא אוהבת. לשם אני לא הולכת. רשימת ה"מה לא כיף לי" הלכה וגדלה ו"מה כן" הצטמצמה. מעניין שזה קרה לא רק בבילוי עם הילדים. אלא בכלל: קמפינג – לא. ומקומות המוניים – ברור שלא. טיסות ארוכות מדי – פחות. וג'ימבורי- תלוי איפה.

במקביל זיהיתי שהכיף מגיע פחות ופחות לבקר. והתחלתי לשאול את עצמי: מתי אני מדייקת את עצמי? באמת מקשיבה ונותנת לרצון שלי מקום (חשוב מאוד!) ומתי אני פשוט מתקבעת? בעקרונות שלי. בהגבלות שלי. ובפועל חוסמת את הכיף מלבוא.

התחלתי להבין שאני רוצה להשאיר פתח: לשינוי במוסכמות. לערבוב הקלפים. כמו לפזר פירורים קטנים על השביל. להתנסות בדברים חדשים או ישנים שזנחתי. ואולי עם הזמן שביל הפירורים הזה – יעזור לו למצוא אותי. לכיף.

הכיף נשמע שטוח ורדוד

האמצעי חוזר הביתה. זורק את התיק בכניסה. חולץ נעלים. איך היה היום בבית ספר? אני שואלת? כיף. הוא עונה. הולך לשטוף ידים ומתיישב לאכול ארוחת צהרים. באזנים הבוגרות שלי הכיף נשמע שטוח ורדוד. מה זאת אומרת כיף? אני שואלת. זה לא אומר לי כלום. היה מעניין? מצחיק? עם מי שיחקת? מה עשית? כאילו ה'כיף' לא מספיק ברור לי. לא מספיק עמוק בעיני. והוא מסתכל עלי בעיניים גדולות ושותק. לא מבין איפה הבעיה: אמא, היה פשוט כיף. עצרתי לחשוב: אולי הבעיה אצלי? משהו לי לא מובן בכיף. קשה לי לעשות כיף? למה אצל ילדים זה כל כך פשוט ואצלי דורש כל כך הרבה מאמץ??

ערב. כבר קילחתי את הקטנה. השכבתי אותה לישון. מאז שהיא מדלגת על שנ"צים הכל יותר פשוט ומוקדם. הכנתי ארוחת ערב לבנים. הכנסתי כלים למדיח. בדקתי שכל הדברים לעבודה בבית ספר מוכנים למחר. עליתי למעלה לצחצח שיניים ולהעביר חוט דנטלי.

חוט דנטלי- האנטיתזה לכיף

רק לא מזמן הוספתי את הפִיצֶ'ר הזה. חוט דנטלי. אף פעם לא הבנתי יותר מדי את הקטע איתו. לא התחברתי אליו. אבל בקיץ הלכתי לרופאת השיניים. אחרי שלוש שנים של דחייה. הגעתי לביקורת שגרתית ושלושה חורים לאחר מכן הבנתי שזהו. אני צריכה להתחיל להתייחס לשיניים שלי יותר ברצינות.

אז ככה אני עומדת מול הראי באמבטיה. עם החוט הדנטלי. פתאום שומעת מלמעלה את הבנים משתוללים ומתפקעים מצחוק בסלון. עוצרת את הדחף הראשוני להגיד להם להיות בשקט כי הקטנה כבר ישנה ורק מקשיבה לצחוק המתגלגל. מתמוגגת. ובאותו הזמן חושבת לעצמי: חוט דנטלי זה האנטיתזה לכיף.

איפה הכיף מסתתר?

חוט דנטלי זה בדיוק האנטי – כיף: זה המשימתיות והתחייבות. זה הרצף האינסופי של לדאוג. לדברים שייעשו כמו שצריך. של לשמור. זה להיות אחראית. או במלים אחרות שאלתי את עצמי: איפה הכיף מסתתר? יכולת להיות שאיבדתי את היכולת לעשות כיף? מתי זה קרה? בחיי אני כבר לא זוכרת. ואיך לעזאזל אפשר שוב למצוא אותו.

יושבים בארוחת ערב לשולחן. הקטנה במצב רוח מתריס. היא לא רוצה לאכול. כל דבר שאני שמה לה בצלחת היא זורקת בחזרה. אני מעירה לה באסרטיביות: לא! לא זורקים אוכל. וממשיכים בארוחה. האמצעי מספר על משהו שקרה במגרש היום ואנחנו מקשיבים. ואז היא מנסה שוב. נעמדת על הכיסא ומתחילה לטפס על השולחן.

הפעם בנזוגי מגייס את הקול התקיף: תחזרי לשבת במקום. כולנו אוכלים. לרגע נראה שהיא מקשיבה ומתיישבת אבל רגע לאחר מכן היא חוזרת למשחק עם האוכל. ואז מתחילה למלמל לעצמה: מנייאֶק. מנייאֶק. מנייאֶק.

אנחנו מקשיבים טוב למילה המשובשת. ומחייכים. מבינים שכנראה שמעה אותנו איזה יום. וקלטה. ברור לנו שחייבים להיות רציניים. לא להראות התלהבות. כדי שהיא לא תחזור ותבין שזו בדיחה. צריך להעמיד פה גבול ברור. ומצד שני גם לא לעשות סיפור. זהו, עדיף להתעלם. ככה היא תבין שזו סתם מילה.

מזמן כבר לא צחקנו ככה. איזה כיף!

אבל היא ממשיכה. מדברת לעצמה. עם הפנים המתוקות והקטנטנות שלה. חוזרת ואומרת את המילה: מנייאֶק, מנייאֶק. בנזוגי ואני מסתכלים אחד לשני בעיניים. מחזיקים את החיוך מודבק. סגור. שלא יברח לנו. מתאמצים ממש. והיא ממשיכה: מנייאֶק. עוד רגע אחד עוצרים. משתדלים. ואז – חחחחחח… מוצאים את כולנו מתפקעים מצחוק. הקטנה מסתכלת עלינו עם זיק בעינים. וברגע אחד כולנו צוחקים ביחד. מזמן כבר לא צחקנו ככה. איזה כיף!

נקום מאזור הנוחות בספה ונצא

יום רביעי בערב. הבייביסיטר מגיעה. הקטנה כבר ישנה. בול בזמן. בנזוגי ואני יוצאים. כמעט שנתיים שלא הלכנו להופעה. בשלב מסוים אחר הצהרים לא האמנתי שאצליח לגרד את עצמי בערב. הימים כל כך גדושים. והלילות שוב חזרו לעייף. אבל לא. היום זה יקרה. נקום מאזור הנוחות בספה ונצא. וואלה אני מתרגשת!

עוברים דרך הדוכן בכניסה עם הכרטיסים. איזו שורה אנחנו? אני כבר לא זוכרת מה הזמנתי. נכנסים לאולם הקטן והאינטימי. רגע של מעצור. תזכורת מהקורונה: אוי! מי יושב לידי? ומי משתעל מאחורי? לוקחת נשימה. מזכירה לעצמי שהכל טוב. נזכרת איך פעם בחיים של לפני, הינו עושים את זה לא מעט. זה נורמאלי.

הוא עולה לבמה. עם החליפה השחורה והחיוך השובה. הגיטרה והקול העמוק. המוזיקה מתחילה להתנגן. האצבעות מרחפות על המיתרים. הביט נשמע בגוף. המלים מרחיבות את הלב. עוצמת עיניים ומרגישה אנרגיה חדשה ממלאת אותי: אנרגיה של חיים. ורצון לעוד. של ריחוף. ו- וואו. חיוך נפרש על השפתיים ותחושה נושנה, מוכרת לא מוכרת עולה בי: איזה כיף!

הוא זוכר אותי – הכיף

הוא מצא אותי לרגע. הכיף! הוא לא התייאש ממני. מכל הפעמים שבחרתי ללכת לישון במקום לצאת עם חברות. מכל התקופות שחרדתי ודאגתי והיססתי. הוא זוכר אותי: איפה אני גרה ואיך קוראים לי. הוא זוכר אותי מפעם: כשהייתי קטנה ורק חיכיתי לרגע של הקינוח עם עיינים בורקות. בתיכון כשהתפקעתי מצחוק בשיעור אנגלית עם חבר טוב ולא הצלחתי להפסיק. כשרקדתי ורקדתי ורקדתי. ככה לבד. עם עצמי. במסיבה בהרים רחוקים.

מהרהרת לעצמי: אז מה יעודד אותו למצוא אותי שוב או אולי זה אני שמצאתי אותו? ויודעת: צריכה פשוט להמשיך לפזר פרורים. יעזור גם לקום מאזור הנוחות בספה. לפעמים להניח את החוט הדנטלי הפנימי. ומה שבטוח. לא להחניק את הצחוק. כשהוא מגיע, אז לצחוק עם כל הלב. זה ממש כיף.

 

המחקר המופיע בפוסט: All joy and no fun: The paradox of modern parenthood/ Senior Jennifer

 

מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג

(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):

https://chat.whatsapp.com/Iq3gQESWFE7HvkvWRjGibB