עיקר וטפל

הבטחתי לעצמי שאקח אותי לים. שבוע קודם, רגע לפני שהחופש נגמר, הבכור היה חולה. והים היה רחוק. אז החלטתי שהיום זה קורה. ויהי מה. כאב הראש כבר הטריד אותי מהבוקר. בכל זאת האחד בספטמבר. לקחתי כדור ולא ממש עזר. חוזרת מהעבודה ולרגע מתלבטת: אולי בכל זאת אוותר? מזהה את ההרגל: להיטלטל. להיות נסערת. מכל שינוי בגוף. מכל תחושה רעה. לתת לזה לנהל את התוכנית. לתפוס את כל הפריים. ולטשטש את שאר הדברים שקורים מסביבי.

אבל לא. הפעם לשם שינוי – אני מופתעת. גם אם לא ברור לי מה בדיוק קורה. מרגישה שמשהו אחר בתוכי. גדול יותר. לוקח את המושכות. אחראי על פעולות הגוף. שכאילו נעשות מעצמן: לארוז תיק. להכין כריכים. מה עם כלים לים? לא לשכוח מצופים. לא צריך מחצלת מספיקה רק שמיכה. הפעם זה רק אני והקטנה. ויאללה לאוטו.

מזכירה לי שהחיים רוצים לזרום. ואני שוב נאחזת.

נוסעות בדרך המוכרת. נמשכת לשם. לים. כאב הראש נאבק על מקומו. לעזאזל איתו. אבל אני עושה את זה. אני בדרך. החששות ממה יהיה בדרך חזרה. ואני לבד עם הקטנה. וסתם מתח שמסתובב בגוף. שאריות מהשבועיים האחרונים. ותחילת שנה. וחוסר הזמן לעצמי. כל העוררות הרגשית-נפשית הזו נוכחת. מתדפקת על הדלת. ולרגע אני מבינה שאולי היא רק מזכירה לי שהחיים רוצים לזרום. ואני שוב נאחזת. די טל, תרפי.

מגיעות אל החניה וצועדות בשביל שמוביל לחוף. חול באצבעות. פורשת שמיכה. מארגנת לקטנה בריכה קטנה. פושטת בגדים וזהו אני במים. עדיין במתח. וכואבת ראש. אבל צפה. נותנת לים לעשות את מה שהוא יודע כל כך טוב. שואפת לתוכי את האוויר הסתווי. המלח והשמיים. החצבים על הגבעה.

מבינה שהמערכת שלי לומדת מחדש: מה עיקר ומה טפל.

מרגישה איך ברגעים הקטנים בהם מתמסרת למשהו שמעבר לכאב. מעבר לעצמי: לטבע. לשמחה. לסתיו. להנאה מהקטנה שמשחקת בחול – ככה הוא מצטמצם בעוצמתו. הוא שם. נוכח. אבל קצת פחות מורגש. קצת פחות שתלטן. קצת פחות גדול.

מבינה שהמערכת שלי לומדת מחדש: מה עיקר ומה טפל. למה כדאי לפנות מקום. ולאן להפנות את הקשב. כשהשמש מנמיכה גובה. ונהיה קריר. אני אוספת את הכלים. מנערת שמיכה. מתלבשת. ואומרת: יאללה קטנה בואי. נחזור הביתה. עדין טיפה כאובה. אבל בעיקר שמחה.

יכול להיות שזה אותו הירח?

בדרך חזרה נזכרת בים אחר. מתקופה אחרת. הנה אני בדרום הודו. מבלה כמה שבועות על חוף הים. בסוג של חדר, אם אפשר לקרוא לזה ככה. עשוי קש. בתוכו תלויים ארבעה ערסלים וקילות. וזהו. ימים שלמים בטבע עם החול. והגלים. והרים אדומים עם עצים ירוקים. ואוכל. וחברים. וירח גדול תלוי מעלינו בשמיים.

ערב אחד. אחרי שבוע רצוף על החוף. נסענו לעירה הקטנה הסמוכה. זוכרת את עצמי צועדת בשׁוּק. מרימה את הראש והנה הוא: הירח. רק שפתאום הוא נראה לי כל כך קטן. יכול להיות שזה אותו הירח? הרי בחוף הוא היה כל כך גדול. כאילו תופס את כל השמיים לפחות. מאיר ומנצנץ. מלא ועגול. וכאן. בין כל הבתים. והאנשים. והדוכנים. הוא קטנטן. בלתי מורגש כמעט. פצפון. וכל האנשים הולכים מדוכן לדוכן. עסוקים. לא שמים אליו לב. אדישים.

משהו בחוויה העוצמתית הזו כאילו קטן.

כשהגעתי לארץ אחרי יותר משנה. ומסע. זוכרת שהרגשתי תחושה דומה. כאילו כל התקופה הזו חוויתי את החיים אחרת. הרגשתי חיבור למשמעות הדברים. לטבע. לאנשים. לעצמי. והנה ברגע שחזרתי אל השיגרה. אל היום יום שהכרתי. אל הפקקים. והעבודות. אל המשפחה וההרגלים. משהו בחוויה העוצמתית הזו כאילו קטן.

החיבור אל העיקר. איך מביאים את זה לפה??

ואני כמו עומדת מול האנשים שזזים ממקום למקום בתחושת דחיפות ורוצה לצעוק: אתם לא רואים את הירח? איך אתם לא רואים כמה הוא גדול? ובעצם זה בכלל לא עליהם אני צועקת. אלא על עצמי. שעם הזמן מאבדת את החיבור הזה. את חווית המשמעות. נשאבת לקיום צר. ומצומצם. חדגוני וטפל. וחושבת: זה לא יתכן שזה הכל. זה לא יכול להיות שרק שם במסעות חווים את זה. את החיבור אל העיקר. איך מביאים את זה לפה??

מבקשת להביא משמעות – זה העיקר.

שוב פותחת שנה בבית ספר. מלמדת קבוצה קטנה חשבון. אני בטוחה בעצמי ויודעת כבר מה לעשות. ולרגעים מרגישה את השחיקה. כבר לא ממש מתרגשת. מארגנת את השולחנות. המחברות והדפים שהכנתי לשיעור. עוד רגע הילדים יכנסו. מסתכלת שוב על רשימת התלמידים. ושואלת את עצמי – מה חשוב לי להביא השנה? ומזהה תשובה קטנה מבצבצת. לחישה שנשמעת בתוכי. התכווננות חדשה לשנה. ומבינה – לא משנה מה אלמד. מבקשת להביא משמעות. איכות של מרחב ורכות בתוכי. ודרכה לראות באמת גם את מי שמולי. זה העיקר.

הנה הם נכנסים. ואני מחייכת. בואו, נתחיל! נזיז קצת את הגוף. נתכונן ללמידה: לשלב אצבעות. ועכשיו הפוך. לסובב כתפים. להרים. ולהרפות. מתבוננת עליהם ורואה כבר איך זה מסובב קדימה במקום אחורה. ואיך זו מתקשה לשלב את האצבעות בסדר ההפוך. וכמה נכון היה לפתוח ככה את השיעור.

משהה לרגע את הרצון שלי להתקדם. לתקן כל טעות. ורק מתבוננת.

נתחיל עם משחק של מספרים! נסו למצוא את כל המספרים שאפשר ליצור משלוש ספרות. רואה איך הם מנסים. ולא כל כך מבינים מה אני רוצה. ומה שאני חשבתי שכל כך ברור. להם זה מאמץ. וממתינה. משהה לרגע את הרצון שלי להתקדם. לתקן כל טעות. ורק מתבוננת: מה הם הולכים לעשות? איך הם יתמודדו. ורואה איך היא בכל זאת רושמת מספר. ואיך הוא כותב הפוך את הספרות אבל מבין את המהות. ואז שמה לב שהם מתעייפים. ומרפה. כן. הם לא מצאו את כל האפשרויות. אבל מה זה חשוב. כרגע זה מספיק.

נותנת לה צבע ביד. כי שמתי לב שהיא אוהבת לצייר: ועכשיו תקיפי את המספר הכי קטן ובצבע אחר את הכי גדול. ורואה איך היא מסתכלת ומזהה ומקיפה. ואומרת לה: איזה יופי! הקפת ממש מצוין. עבדת יפה. תדביקי את הדפים ותצאי להפסקה. ורגע לפני היא מבקשת להראות את מה שעשתה להורים. אני מצלמת ומבטיחה שאשלח: אבל את צריכה להסביר להם מה עשית. אני מוסיפה בחיוך. זה די מסובך!

הצלחתי להתמקד בעיקר: ראיתי אותה באמת.

כשחזרתי הביתה. כבר הספקתי לשכוח. ואז הודעה. מהאמא: תודה! הילדה חזרה הביתה מאושרת. דבר ראשון סיפרה על שיעור חשבון. ושהיא מרגישה ממש טובה. וזו פעם ראשונה. כי עד עכשיו תמיד הרגישה שלא. והיתה מתוסכלת נורא.

ואני שלא הרגשתי שעשיתי משהו מיוחד. קראתי שוב את ההודעה. והתמלאתי שמחה. כי הבנתי באותו הרגע. שזו בדיוק מה שקיוויתי – התמקדתי בעיקר: ראיתי אותה באמת. נתתי לחיים לזרום דרכי. עם רכות ומרחב. עם להביט בעיניים וחיוך. מצד אחד החשבון פה לא היה העיקר. ובאותה נשימה – הוא היה הכי העיקר עבורה! כי עכשיו היא מרגישה ממש טובה. וזה כל כך לא מובן מאליו.

מה גורם לאותו ירח בדיוק להראות קטן או גדול?

יושבת בחצר ומהרהרת במה שקרה. ונזכרת בירח. ובים. בכוח שהניע אותי לנסוע. ובמה שקרה היום. ומסתובבת בי מחשבה על עיקר וטפל. וטפל ועיקר. ומהדהדת השאלה: אז מה העיקר? ומבינה שזה חמקמק. כי לרגע מרגישה שהבנתי ורגע אחר זה נמוג. מה היה שם עם הילדה? ומה זו התחושה שהכרתי במסע? ומה גורם לאותו ירח בדיוק להראות קטן או גדול?

התחושה – שהנה אני חלק מהעולם. שלפעולות שלי יש משמעות.

מה זה העיקר הזה? אם לא תחושה. שהנה אני חלק מהעולם. שלפעולות שלי יש משמעות. תחושה של שמחה. של חיבור. לנפש אחרת. לקיום. של לפתוח את הלב. לא להפריע לטוב לקרות. ולאפשר לחיים לזרום.

וזה מרגיש לי ניואנס. אבל משמעותי. תזכורת יומיומית. לא להישאב אל הטפל: ברגע הזה שטרודה בעבודות הבית ולא שומעת ברדיו את השיר שאני אוהבת. כשלפני השינה כבר אין כוח והאמצעי מספר לי משהו חשוב. כשבארוחת ערב משפחתית אני בביקורת על האוכל או ההתנהלות. זה לא להיות תקועה בזווית הראיה שלי. המצומצמת. של אי הנוחות. והקפדנות. של גאווה או יהירות. לחשוב שאני יכולה להיאחז בדפנות הנהר. לא לאפשר לחיים לזרום.

לתת לשאלה הפנימית להדהד: מה פה עיקר ומה פה טפל?

אין פה דחיקה לפינה של קשיים. או רצון להעלים את הלא רצוי. וגם לא לוותר על עקרונות חשובים. זה בסך הכל לשנות משקלים. ואפילו בימים ששוב הכל מרגיש מטושטש. ובכלל לא ברור לי למה התכוונתי. זה לחזור ולתת לשאלה הפנימית להדהד: מה פה עיקר ומה פה טפל? ועצם השאלה מזקקת את התשובה: עוזרת לי להיזכר. להרגיש. להתרחב. להתחבר.

6 מחשבות על “עיקר וטפל”

  1. טל,
    מקסים,
    את מצליחה לעבור בין נושאים, שכביכול נראים אולי שונים. אך, מצליחה לזרום כך שאת משאירה אותי עם התמונה הכוללת בשלמותה.
    ממש נפלא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *