כשהייתי בת שלושים. אחרי הפסקה ארוכה החלטתי לחזור לפסנתר. ידעתי שכדי שאתמיד בנגינה עם האימהות והחיים. אני חייבת מורה. פעם בשבוע פגשתי אותה. היא לימדה אותי לנגן בצורה שלא למדתי אף פעם. כשהגיעה סוף השנה היא אמרה לי: תקשיבי…אני עושה כל קיץ מופע סיום. התלמידים שלי רובם צעירים. אבל אולי תרצי גם?
את לא קמה מהכיסא עד שאת לא מסיימת את היצירה.
החלטתי לעשות את זה. אני כבר לא זוכרת באמת למה. אף פעם לא אהבתי להופיע. אבל משהו בי החליט ללכת על זה. מצאתי את עצמי בערב קיץ אחד בצפון תל אביב. באולם קטן. עם בן זוגי. שני הילדים הקטנים והורי. אני ועוד עשרה ילדים בכיתות ד' וה'.
כשהגיע תורי התיישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לנגן. האצבעות נעו על הקלידים. מכירות כבר את התנועה. ולס של שופן. יצירה שאני מנגנת שנים. אבל לקראת הסוף – נתקעתי. משפט אחד לא יצא כמו שצריך. שוב ושוב. התחלתי וטעיתי. חזרתי עוד פעם ושוב טעיתי. אני לא זוכרת כמה פעמים זה קרה. רק זוכרת את הרגע בו אמרתי לעצמי: את לא קמה מהכיסא עד שאת לא מסיימת את היצירה!
ידעתי שכל הטעויות כבר לא רלוונטיות. זה לא באמת משנה.
משהו בי לא וויתר. למרות הטעויות האינסופיות. המשכתי. שוב ושוב. עד שפתאום…אחרי כמה לוּפִּים מתסכלים. האצבעות נזכרו. והגעתי לסיום היצירה. קמתי מהכיסא. מחאו לי כפיים. ניגשתי בגב זקוף לקהל האוהד שחיכה לי בסוף האולם. היית מעולה! הם אמרו. לא שמעתם איך טעיתי איזה אלף פעם? עניתי בחיוך. אבל בפנים הייתי שמחה. ידעתי שכל הטעויות כבר לא רלוונטיות. זה לא באמת משנה. אני גאה שעשיתי את זה. שלא קמתי מהכיסא.
מתרוממת מהספה. ויאללה: מתחילה מחדש.
יום שישי. בערב יגיעו אורחים. על השיש המתכון לעוגה שתכננתי כבר מזמן להכין – נראה מעולה. כל הצהרים הילדים עוזרים לי לקלף את הפיסטוקים. זה מלא עבודה אבל הם נהנים מזה וגם אני. טוחנת את הכל בבלנדר. מוסיפה חמאה. ביצים. קמח. יצא צבע ירוק מהמם. מוזגת הכל לתבנית. נראה מושלם.
התנור כבר חם. רק אכניס אותה עכשיו ועוד יהיה לי זמן לנוח. מרימה את התבנית פותחת את הדלת וטראאח! הכל. כולל כל הפיסטוקים הקלופים. וכל ה – 250 גרם חמאה. והזמן. והמאמץ. מרוחים בצורה מרשימה על הריצפה ועל דלת התנור. בין כל החריצים שקשה לנקות.
חצי שעה אחר כך – לא לפני שצרחתי וקיללתי את האמ-אמא של העוגה הזו. ואיזה עצבים! ואיך שפכתי הכל! ואיזו טעות מעצבנת עשיתי. כמה זמן השקענו. ונשכבתי על הספה כמו ילדה בטנטרום – בן זוגי חוזר מהמכולת רגע לפני שהיא נסגרת. עם שקית חדשה של פיסטוקים. הפעם קלופים. כפרה עליו. ואני רואה את עצמי פולטת נשיפה. מתרוממת מהספה. ויאללה: מתחילה מחדש.
כולם מתמוגגים מהעוגה. זו שהוכנה פעמיים.
בארוחת הערב כולם מתמוגגים מהעוגה. זו שהוכנה פעמיים. ואני שמחה. רואה את העיניים של הילדים. מסתכלים עלי. מקשיבים איך אני מספרת את הסיפור. מקשיבים ולומדים ממני. על איך להתייחס לנפילות. בוחנים עד כמה אני נלחצת מטעויות. קולטים אם צחקתי או התבאסתי. אם כעסתי או האשמתי. ואיך בסופו של דבר יצא סיפור די מצחיק: על לא להתייאש מטעויות. ועל שתי עוגות.
תודעת הטעויות.
לאחרונה שמתי לב ששנים אני מתבוננת על העולם דרך תודעת הטעויות. דרכה כל החלטה שאני לוקחת עלולה להוביל לטעות. וטעות זה דבר נורא. הבנתי שעמוק בפנים אני מאמינה שבכל צומת בה אני עומדת יש החלטה אחת נכונה ומולה כאלה שלא. הצמתים יכולות להיות גדולות, מורכבות וברור שמאוד חשובות: כמו ההחלטה איפה לגור. במה לעבוד. מה ללמוד. והן גם יכולות להיות קטנות, פשוטות ומאוד שוליות כביכול: ההחלטה מה לעשות אחר הצהרים עם הילדים. עם מי לאכול ארוחה בערב שבת או באיזו שעה ללכת לישון.
מתלבטת עד אינסוף. רק שלא אקח החלטה לא נכונה. רק לא לטעות!
לפעמים מתוך הרצון להימנע מטעות אני יושבת על הגדר. לא מתמסרת להחלטות. מתלבטת עד אינסוף. רק שלא אקח החלטה לא נכונה. רק לא לטעות! הנה אני בתור נערה, יושבת בבית קפה עם חברה. התפריט ביד. עוברת עם העיניים על המנות. הלוך ושוב הלוך ושוב. לא יודעת מה עדיף. מה כדאי. מה הכי טוב. כשמגיעה המלצרית. מסתכלת עליה. ושוב על התפריט. ושוב עליה. אולי מאחד מהם תגיע הישועה. ואז מזמינה: את מה שקופץ לעין. את מה שמכירה. מה שאחרים מזמינים. כשמגיעה המנה. עדיין לפעמים מרגישה שעשיתי טעות.
הכל מאוד גורלי!
פעם היה סרט כזה "דלתות מסתובבות". שסיפר איך החלטה אחת משנה את כל החיים. הכמיהה הכי גדולה של תודעת הטעויות. היא לגלות את התשובה לשאלה: מה היה קורה אם…לו רק הייתי משנה החלטה גורלית. הכל היה אחרת. בתודעת הטעויות – הכל מאוד גורלי!
אין לי באמת שליטה בתוצאה! לא משנה איזו החלטה אקח.
וזה נכון. באמת כל החלטה בחיים היא גורלית. כל רגע בחיים הוא משמעותי. כל בחירה חשובה. הבעיה היא שתודעת הטעויות גורמת לי להאמין שדרך ההחלטה שלי – אשלוט בתוצאה שתתקבל. הרצון בשליטה. לאחרונה התחלתי לשים לב להרגשה שלו בגוף: זה מתחיל מלחץ בחלק התחתון של הראש. ממשיך בחוסר שקט בגוף. ובסוף טרטור המחשבות בראש. ומה שמדהים שהוא מלווה כמעט כל החלטה שאני לוקחת.
בהדרגה הבנתי כמה זה מעמיס עלי. ויותר מזה. בדרך כלל כל ההתכוננות הזו היא לשווא – כי גם ככה אין לי שליטה בתוצאה! לא משנה איזו החלטה אקח. פתאום התבהר לי: יכול להיות שכל השנים האלה הבנתי את זה לא נכון? התמקדתי במה תהיה ההחלטה "הנכונה". חששתי מלטעות. ובעצם פספסתי את השאלות החשובות באמת: איך אני לוקחת החלטות? מה היחס שלי להחלטות שכבר לקחתי? ואיך אני חיה עם התוצאות שהתקבלו מהחלטות שקיבלתי? הבנתי שלא הבנתי. ובעיקר – שיש לי הרבה מה ללמוד.
ובפנים משפט אחד שחוזר על עצמו: איזו טעות!
היום האחרון של הגן של הקטנה. לי ולבנים יש זמן נדיר ביחד. רק שלושתנו. מה נעשה? חושבת… משהו נחמד, קרוב ולא חם. חשבנו על באולינג. יאללה. נוסעים באוטו ומגיעים לאולם. קצת הזוי. אבל סך הכל חביב. משחקים משחק אחד. ואז מגיעה למקום קייטנה. ועוד כמה משפחות. המקום נהיה עמוס. ואני מתחילה להתחרט על ההחלטה. הבכור גם ככה לא נהנה. האמצעי קצת יותר. ואני כבר שוכחת מה הסיבה שרציתי לבוא לשם. מסיימים שני משחקים. קולטת מסביבי רק רעש ועומס. מוסיקה חזקה ובלאגן. אומרת: זהו. חותכים.
באוטו מתחילה לעשות לעצמי את המוות על ההחלטה שלקחתי. מה היה לך בוער לבאולינג? מתי בפעם האחרונה מישהו מכם נהנה מבאולינג? וראית כמה אנשים היו שם? בתקופה כזאת? איזו טעות. כשחזרנו הביתה הלוּפִּים במַיינְד כבר בשיא הכוח. משחזרים את הבוקר לפרטיו. מתבאסים על ההחלטה ללכת. חושבים על כל האפשרויות שהיו יכולות להיות יותר טובות ומוצלחות. מלבים את החששות. ובפנים משפט אחד שחוזר על עצמו: איזו טעות!
הייסורים שאני מייסרת את עצמי – הם הכי גרועים!
כשבן זוגי חוזר הביתה אני משתפת אותו בתחושות הקשות. ובטעויות! והוא צוחק קצת. ומחבק קצת. ומנער קצת. ולאט לאט תוך כדי השיחה בינינו יוצא העוקץ מהלוּּפּ האינסופי שלי. מצליחה להרפות. מבינה באמת: מכל התוצאות הלא טובות שיכולות להיות להחלטות שלי. הייסורים שאני מייסרת את עצמי – הם הכי גרועים! הדאגות. הניסיון לשלוט במה שהיה. ובמה שיהיה. החרטות, האשמות וההלקאות. כמה נוקשות יש בה! בתודעת הטעויות.
גם אנחנו עושים טעויות. גם אנחנו בני אדם.
יום ראשון. חופש גדול. בוקר. הילדים מכינים לעצמם ארוחת בוקר חביתות ופיתות. ועל הדרך מתחילים להתווכח אחד עם השני. נו! אני זורקת לעברם בכעס. אולי תפסיקו להעיר אחד לשני הערות. אתה – תן לו מרחב. אתה – תפסיק להעיר לו על כל דבר. וחלאס.
צהרים. הקטנה נרדמה לשנ"צ. אני עובדת על המחשב. הילדים במסכים. אחרי שעתיים הבכור כבר התנתק והאמצעי עוד צופה. קוראת לו מהקומה למטה: יאללה. זה מספיק. הוא יורד למטה. ואני ממשיכה בעצבים: מה יהיה? מתישהו תפסיק לצפות לפני שאני אומרת לך די? מתי תדע את הגבול לבד?
אחר הצהרים. יורדת למטה לחדר משחקים – הכל בלאגן! היו אצלם חברים לפני יומיים והם שיחקו סבתא חושך. מאז כל הריצפה מלאה חלקי לגו. קליעי נֵרף. שמיכות וכריות. מטפסת במדרגות ומתחילה לצעוק לכל עבר: החדר למטה נראה נורא! איזה בלאגן! אני רוצה שתרדו עכשיו ותסדרו שם. איך זה לא מפריע לכם? למה אני צריכה כל פעם לבקש?
ואז באמצע השוונג. הוא עצר אותי. הסתכל לי בעיניים. ראיתי שהדמעות נמצאות שם מאחור. אבל הקול שלו היה בטוח: "אמא. מה נסגר? את כל היום תופסת אותנו על כל דבר קטן! גם אנחנו עושים טעויות. גם אנחנו בני אדם. לא הכל אנחנו עושים מושלם!"
תודעת הטעויות- בעיקר חסרה בה רכות.
הסתכלתי עליו. על הבכור שלי. ופתאום הבנתי. איך הוא זיקק לי את זה במשפט. את מה שאני מתעסקת איתו כל הזמן. פאק. התבאסתי על עצמי. זה בדיוק זה. את לא קולטת? מה שאת עושה לעצמך…הנה את עושה את זה גם מולם. וברגע אחד מקבלת מראה לתודעת הטעויות: הקשה והנוקשה. שחסר בה מקום לזוז וחסר בה מרחב. ובעיקר בעיקר – חסרה בה רכות.
באמת אתם מרגישים ככה? שאלתי. ואז גם האמצעי הצטרף: כן אמא. את כל הזמן מעירה לנו. על כל דבר קטן. ורק הקשבתי. לתחושות שלהם. ואחרי ששתקתי. והקשבתי. אמרתי: תודה. שניערתם אותי. תבינו…אני אמא שלכם. אבל אתם מלמדים אותי המון. ואני ממש גאה בכם. שעצרתם. והערתם. וברגע הזה אני לומדת משהו ממש חשוב. גם אני טעיתי עכשיו. אבל ככה לומדים.
מטעויות לומדים.
"מטעויות לומדים". ביטוי שגור. חושבת לעצמי: כמה זה נכון אבל כמה זה קשה! כי בשביל באמת ללמוד מטעויות צריך קודם כל לעמוד מול הטעות ולא להיבהל. לדעת שגם אם אעבור דרכה לא אשבר. ולהבין שהטעויות שלנו הן פשוט עוד דרך לדייק את עצמנו. והכי חשוב לזכור שמה שאני תופסת כטעות לפעמים זה בדיוק מה שהיה צריך לקרות. בדיוק התכנית שהחיים תכננו לי.
ואז נזכרתי בספר שאני מקשיבה לו על הורות בחברות צידים לקטים. שם החוקרת מדגישה את האופן בו ילדים קטנים לומדים מעשייה בתוך הבית. וכמה חשוב לעודד את הרצון שלהם לעשות על אף הטעויות. ואיך עם הזמן הטעויות פוחתות. המיומנות נרכשת. אבל הרצון לעשות משתמר. והבנתי כמה זה נכון. על ילדים. אבל גם עלי.
הצלחתי לעקוף את תודעת הטעויות.
בערב כשישבנו לאכול. הסברתי להם למה הפריע לי שהכל מבולגן וכמה זה חשוב לי. אבל זה נאמר אחרת: בהקשבה. ברכות. ברגישות. בקלילות. לא היתה שם דרישה ולא קפדנות. לא האשמה ולא נוקשות. הרגשתי שהבנתי משהו על הדרך ללמוד. שהצלחתי לרגע האחד הזה לא לדבר מתוך תודעת הטעויות. ושמחתי.
הספר המוזכר בפוסט: Hunt, gather, parent (2021) Michaeleen Doucleff .
המתכון של עוגת הפיסטוקים: https://www.haaretz.co.il/food/dining/.premium-MAGAZINE-1.7859535 (המתכון האחרון בכתבה. עדיף לפתוח במובייל. והכי עדיף להעתיק את הקישור ולפתוח בדפדפן נפרד. לא תמיד זה נותן להראות את הכתבה במלואה).
מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג
(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):
https://chat.whatsapp.com/Iq3gQESWFE7HvkvWRjGibB
טל זה מקסים מה שכתבת, אני מאד מזדהה. מעורר מחשבה – תודעת הטעויות…לא הכרתי את זה ככה
תודה דליה! שמחה שקראת ושזה דיבר אליך..! תודעת הטעויות זה לא משהו מוכר. עלה תוך כדי כתיבה.
טל, כתבת כל כך יפה ורגיש. כתבת על נושא משותף לכולנו בכל חלק של חיינו. אין ספק שהפתרון שאת מציעה הוא חלק מתהליך חשוב ומהקשבה לעצמך ולרצונות שלך. ללמוד ולהפנים כל החיים זה שם המשחק. זה לא קל!
כן… אין ספק שזה חלק מהחיים של כולנו. לחלקנו יותר וחלקנו פחות. תודה!
טל יקרה, הילדים הם המורים הכי טובים שלנו!!
כתבה נפלאה,
שוש
תודה שוש! כן. זה נכון. הם נותנים לנו מראות שלא תמיד קל להתבונן עליהן אבל אם מעיזים לומדים.
וואו טל, מקסים מקסים.
נהניתי ממש לקרוא.
ואין על ״דלתות מסתובבות״
🙂
שתהיה שנה נפלאה.
תודה נעה! משמח לשמוע שזה דיבר אליך. כן.. מדהים הא? יש משהו בסרט הזה שממשיך להדהד למרות השנים שחלפו.