תנועה

בתקופה האחרונה מרגישה שמשהו לא זז. לא מתקדם. הכל מרגיש לי אותו דבר. שגרתי מדי. מוצאת שאין לי סבלנות. עושה דברים ולא מתמלאת מהם. שלא לדבר על השראה. וכשאני שואלת את עצמי: לאן אני מכוונת או מה אני בכלל רוצה? התשובה שעולה לא ממוקדת. כאילו העדשה דרכה אני מתבוננת יצאה מפוקוס. מטושטשת. לא ברורה. או במילה אחת: תְּקִיעוּת.

מצד שני מרגישה חוסר שקט. כמו אנרגיה שמבעבעת בתוכי. מבקשת לנוע. להתקדם. תחושה פנימית שהגיע הזמן לצעד הבא. להתפתחות חדשה. או בשתי מלים – רצון בהתחדשות. לאט לאט שמה לב שזה נוכח כמעט בכל תחום בחיי. כנראה שהוא התחיל…אני חושבת לעצמי: משבר גיל הארבעים. קבלי אותו במחיאות כפיים סוערות.

לא ברור לי. לאן אני רוצה לנוע.

אילו רק ידעתי מה הכיוון. הכל היה יותר קל. אבל התשובה לא ברורה. במובנים מסוימים אני מבינה – השינוי כבר התחיל לקרות. אבל במובנים אחרים, מעשיים – עוד אין לי שום תשובות. לא יודעת לאן אני רוצה לנוע. או איך אני רוצה לנוע בתוכו. בינתיים רק מרגישה את העקצוץ.. הבעבוע.. התחושה הזו שמשהו רוצה לזוז.

תוך כדי נסיעה גם התודעה שלי התחילה לנוע.

יום שני לחופש הגדול. מתעוררת חסרת מנוחה. הולכת מצד לצד ברחבי הבית. בלי לדעת מה בדיוק אני רוצה לעשות. מסתכלת מסביבי ומתעצבנת: יש פה יותר מדי חפצים. לוקחת ארגז ומתחילה לזרוק פנימה: נעלים. בגדים. משחקים. כועסת. איך כל הדברים האלה מצטברים? ואז מסתכלת על הערימה שאספתי. מסופקת. עם כל חפץ שזרקתי לרחוב משהו בי מתנקה. מתפנה. מתאוורר. מתיישבת על הספה. רגע של רווחה. אבל זה רק לרגע.

נזכרת איך כשטיילתי בהודו. כל פעם שהוא התעורר. הרצון בהתחדשות. זה היה די קל. נכנסתי לסוכנות נסיעות. קניתי כרטיס. ארזתי תיק. וזהו. רק אני והתיק. בדרכים. וברגע שעליתי על האוטובוס או הרכבת התנועה הפנימית כבר התחילה לקרות. הגלגלים התחילו לזוז והחיבורים שפיללתי אליהם קרו. כאילו תוך כדי נסיעה גם התודעה שלי התחילה לנוע.

זו התנועה המתבקשת במצבים כאלה: לפעול.

כשהייתי נערה. כל פעם שהרגשתי את העקצוץ – הייתי מזיזה רהיטים. החדר שלי היה ברוטציה תמידית. פעם המיטה היתה ליד החלון ופעם הפסנתר ליד המיטה ואז הוספתי שולחן והוצאתי שולחן. וכשלא נשארו יותר אפשרויות חדשות. הייתי מתחילה מהתחלה.

נזכרת ומבינה. אה. זו התנועה המתבקשת במצבים כאלה: לפעול. לעזור לדברים לקרות. הרי הם לא יקרו מעצמם! זו תנועה של דחיפה. הרי אם לא אקדם דברים – אישאר תקועה במקום. וגם אם אני לא יודעת בדיוק לאן. העיקר זה להתחיל לזוז. ככה מתגלות התשובות. תוך כדי תנועה.

זה הכל תירוצים. יאללה צאי.

ביום השלישי לחופש מרגישה את האנרגיה מבעבעת בי שוב: אוף. הלוואי שהיה ירוק ופורח בחוץ. אני אומרת לעצמי. הייתי יורדת לוואדי. זה תמיד עושה לי טוב. מרחב נשימה. פרספקטיבה. זה מה שאני צריכה. חבל רק שכל כך חם. ובכלל אין לי חשק לצאת. וסתם הכל חוּם ויבש וקוצני. לא סתם בקיץ אני בקושי עוברת את הקו של הרחוב. שוכחת שהטבע כאן כל כך קרוב. מקשיבה לעצמי מתלוננת ומבינה: זה הכל תירוצים. יאללה צאי.

יוצאת מהבית. חוצה את הגדר. פונה לשביל שמוביל אל קרחת היער. חולצת נעלים. עומדת על קרקע ומעליה מחטי אורן. חם. נכון. אבל איכשהו כאן האוויר דווקא זורם. מביטה סביבי על העצים. הם עומדים שם. זקופים כמו תמיד. גם בקיץ. להם זה לא משנה.

אולי בכלל זו התנועה המתבקשת במצבים כאלה? הַמְתָּנָה.

נכון שחוּם ויבש וקוצני. אבל יפה. בצורה אחרת: קורי עכביש פרושים בין ענפים. שיירות נמלים אוספות גרעינים. שמש מנצנצת בין העלים. משהו מרגיש לי מוכר….וואלה. קצת מזכיר לי את המצב הזה. שלי. כל הזמן אני רוצה שיהיה כבר ירוק ופורח. שדברים כבר יצמחו. אבל כשרק מחכים שדברים יקרו – בעצם לא רואים את מה שיש. הרי זה גם חלק מהשלם. מהמעגל הזה. וגם בו יש יופי. אם רק חולצים נעלים. פוקחים עיניים. ונושמים.

אז רגע…אולי בכלל זו התנועה המתבקשת במצבים כאלה? הַמְתָּנָה. של להניח לדברים לקרות בקצב שלהם. אי אפשר באמת לזרז. יש תהליכים שפשוט לוקחים זמן. והתשובות? הן יתגלו בזמנן. תני מרחב. תאמיני. כל השאר כבר יתגלה מעצמו.

חוזרת הביתה שקטה יותר. אבל גם קצת מתוסכלת. מבולבלת. מה התנועה המתבקשת? כשלא יודעת לאן לפנות. כשמרגישה שרוצה להתקדם אבל לא בטוחה לאן – הַמְתָּנָה או פעולה? לשבת על הטלפון, לקבוע פגישות, לחפש קורסים, לאתר הזדמנויות? או לתת מרחב. להמתין. לקבל את הדברים כפי שהם?

הרי בתור אמא זה די ברור לי. אני עושה את זה כל הזמן.

ואז חושבת… הרי בתור אמא זה די ברור לי. אני עושה את זה כל הזמן. לפעמים כשהקטנה נופלת כל מה שהיא צריכה זה שרק אתבונן עליה. שלא אבהל. אאמין שהיא תקום. אמתין ואז בזמנה. בפשטות. ובלי דרמה. היא קמה. ולפעמים דווקא היא צריכה שאושיט לה יד ואעזור לה לקום. אתן לה חיבוק ואנגב את הדמעות. אשאל אותה איפה קיבלת מכה? ורק אז היא ממשיכה בדרך.

לפעמים עם האמצעי. כשעולה תסכול ושעמום. כשהוא מתעצבן כי היום אני לא מרשה טלוויזיה. אני מזהה מתי כדאי שאציע לו: אולי תצייר? או תיקח פלסטלינה? כבר מזמן לא שיחקת בקלפים. ומתי זה נכון שדווקא אניח לו. אז הוא יהיה קצת משועמם ומתוסכל. אבל זה יעבור. ורגע אחרי פתאום מתמוגגת כי הוא נכנס כולו לתוך איזו עשייה חדשה ומקורית.

ואפילו עם הבכור אני כבר בדרך כלל יודעת לזהות מתי כדאי שאזרוק לו: אולי תזמין איזה חבר? תציע לו לבוא…? ומתי אני צריכה לכבד את הקצב שלו. להאמין שהוא מסתדר ויודע בדיוק איך נכון לפעול. רואה איך הוא בתבונה בונה את הדרך שלו. יוצר חברויות חדשות.

ריקוד שמורכב משתי התנועות.

אז למה עם עצמי זה נראה כל כך מסובך? הרי זה די דומה. גם אני בעצם קצת ילדה. מבולבלת. מתוסכלת. שלא יודעת מה היא רוצה. שצריכה שינוי אבל לא יודעת מה הוא. ואולי אם אקשיב לה. באמת אקשיב. אז אבין: מה התנועה המתבקשת לאותו הרגע.

הרי זה בסופו של דבר זה ריקוד. ריקוד שמורכב משתי התנועות. תנועה של הַמְתָּנָה: לאפשר לדברים לקרות. להאמין בקצב של התהליכים להתרחש. ותנועה של פעולה: דחיפה קדימה. תזוזה. וחלק מהריקוד הוא לזהות איך לנוע ביניהן: מתי כדאי לזוז ומתי להניח. מתי נכון לקבל ומתי דווקא לפעול לשינוי. ואם אקשיב. אקשיב באמת. ואפתח את העיניים – כשתגיע ההזדמנות. תבוא ההזמנה – אשים אליה לב. אזהה. ואז כבר אדע מה עלי לעשות.