ערב של חודש יוני. שוכבת על הספה בחוסר אנרגיות מוחלט. מרגישה בתוכי את הפרדוקס של החודש הזה: הראש עמוס במשימות שאין לי מושג איך אספיק עד קו הסיום. ובגוף חוסר אנרגיות ורצון לעשות כלום. אלה הימים האחרונים שלי בבית ספר כמורה. אחרי פאקינג שבע שנים. אני שלמה עם ההחלטה, יודעת שהגיע הזמן לשינוי…ובכל זאת הבטן […]
בוקר גשום וקר. כל הלילה לא הפסיק לרדת זלעפות. השעון מצלצל והגיע הזמן להתארגן. מוציאה שתי בדיקות. ואני והאמצעי מחכים. החדר חשוך ואני מצמצמת עיניים. אבל זה ברור, הנה הם. שני פסים על מלבן לבן. אחרי שנתיים של חששות – היא הגיעה גם אלי. בצורה שמפתיעה אני מרגישה הקלה. די, מספיק לברוח. סוף סוף אפגוש
אני והקטנה בטיול הקבוע לגן השעשועים. היא אוהבת את זה. גם אני. ההליכה באוויר של אחר הצהרים. ההתאווררות מהבית. אם יש לי מזל נפגוש חברה. נשב על הספסל ונפטפט. אבל כשאנחנו מגיעות יש שם כמה ילדים צעקנים ואימהות רעשניות. אז אחרי הריטואל הקבוע וסיבוב על כל המתקנים אני אומרת לה: " יאללה, בואי נלך. לא
כשהייתי בת שלושים. אחרי הפסקה ארוכה החלטתי לחזור לפסנתר. ידעתי שכדי שאתמיד בנגינה עם האימהות והחיים. אני חייבת מורה. פעם בשבוע פגשתי אותה. היא לימדה אותי לנגן בצורה שלא למדתי אף פעם. כשהגיעה סוף השנה היא אמרה לי: תקשיבי…אני עושה כל קיץ מופע סיום. התלמידים שלי רובם צעירים. אבל אולי תרצי גם? את לא קמה
אחת בלילה. כולם ישנים. קול אזעקה חזק מגיע מהרחוב. כמה שניות לוקח לי להבין שזה שוב מהמקום ממול. אוי אלוהים. מישהו היה מאוד יצירתי בפיתוח האזעקה הזו: שלושה סוגי צלילים שונים: אחד ארוך. אחד מקוטע ואחד עולה ויורד. בעוצמה מטורפת. ללא הפסקה. לישון כל הלילה ולהתעורר בבוקר רעננה – זה כל כך הרבה לבקש?? אני