אחת בלילה. כולם ישנים. קול אזעקה חזק מגיע מהרחוב. כמה שניות לוקח לי להבין שזה שוב מהמקום ממול. אוי אלוהים. מישהו היה מאוד יצירתי בפיתוח האזעקה הזו: שלושה סוגי צלילים שונים: אחד ארוך. אחד מקוטע ואחד עולה ויורד. בעוצמה מטורפת. ללא הפסקה.
לישון כל הלילה ולהתעורר בבוקר רעננה – זה כל כך הרבה לבקש??
אני קמה במהירות מהמיטה. רק שזה לא יעיר את הילדים. נזכרת איך בפעם עברה שזה קרה – זה לא הפסיק עד הבוקר. הפעם אני מתקשרת ישר למשטרה: משטרה שלום. שלום. אני לוחשת. שמי טל. אני גרה בטבעון. יש כאן אזעקה נוראית שמרעידה את הרחוב. אוקי. הפקידה עונה. באיזה רחוב? אני משיבה לה את השם ומוסיפה מבלי שהיא שואלת: בפעם הקודמת שזה קרה זה המשיך כל הלילה! אני מבינה. היא אומרת באדישות.
לא. את לא מבינה אני רוצה להגיד לה: כבר שנתיים לא ישנתי לילה רצוף! זה כמו איזה חוק מרפי משוגע. כשהקטנה נולדה התעוררתי אליה כל הזמן. עכשיו כשהיא גדלה אז האמצעי – יש לו פחדים. מדי פעם הבכור לא מצליח להירדם. ויש לילות שסתם אני לא נרדמת. בלי שום סיבה הגיונית. ואז בלילה כמו זה שכולנו ישנים. בנחת. ברצף – אז מגיעה האזעקה. מה בסך הכל רציתי? להיכנס למיטה בערב. לישון כל הלילה ולהתעורר בבוקר רעננה – זה כל כך הרבה לבקש??? אבל לא אומרת את כל זה. ורק עונה לה: תודה. ומנתקת.
בוקר אחרי מגיעה לעבודה. במסדרון פוגשת חבר: הי. בוקר טוב. העיניים הטרוטות שלנו נפגשות. ושנינו מבינים. ואין באמת מה לומר. ולא מעיזים בכלל לשאול – אז איך הלילות? פשוט מהנהנים זה לזו. מזהים ומזדהים: עם הבהייה המזוגגת. עם העצבנות. עם פליטת הנשיפה העמוקה. עם הקושי להתמקד. לתפקד. לעבוד. עם החיפוש המתמיד אחרי משהו שנראה כמו מיטה. ורק אומרת לו: עייף הא? ומוסיפה חיבוק. וזה הכל.
אי היכולת לישון.
אחרי הלידה של הבכור חוויתי נפילה גדולה. בהתחלה הכל נראה בסדר. כששאלו אותנו אם אנחנו צריכים משהו ענינו: לא. מה פתאום. אנחנו מסתדרים נהדר. המשכנו כרגיל במצב הכי לא רגיל שיש. ויום אחד אחרי כמה שבועות התעוררתי ושמתי לב שתחושת מועקה גדולה מונחת לי על החזה. כל הזמן. לאן שלא הלכתי ומה שלא עשיתי.
העייפות היתה תהומית. היא הכתה בי. כל רגע ביום. כל שעה ודקה. אמרו לי: זה פשוט – כשהוא ישן תישני גם את. אבל שום דבר לא היה פשוט. הייתי מנסה. שוכבת במיטה באמצע היום. מתגלגלת מצד לצד. פקעת עצבים. תשושה. מרוטה. ולמול זה – אי היכולת לישון. אי היכולת לשחרר. היו שואלות אותי: איך חופשת הלידה? ומוסיפות: את עוד תגעגעי לזה. ואני צחקתי מבפנים צחוק מריר. וחשבתי: על איזו חופשה אתם בדיוק מדברים?
אם אמשיך ככה זה לא ייגמר טוב.
אחת עשרה שנים מאוחר יותר. שתיים בלילה. מתעוררת בבהלה. האמצעי עומד מולי. בלי לומר מילה. רק עומד שם. כפרה עליו. מנסה להעיר אותי ולא להעיר אותי באותה נשימה. לוקח לי כמה רגעים להבין שזה הוא ושואלת: מה קורה? אני מפחד. הוא עונה. לוקחת את הכרית ובלי לומר עוד מילה גוררת את רגלי אל המזרון בחדר שלהם.
נזרקת שם ונרדמת. מתעוררת אחרי אלוהים יודע כמה זמן. איפה אני? באיזה חדר? באיזו מציאות? העיניים מתרגמות בהדרגה את הצלליות והכתמים לתמונה הגיונית ומובנת. אה. אני פה. לוקחת נשימה. גם את הכרית וחוזרת חזרה למקום שלי במיטה הזוגית. מצחיק. המקום שלי.. בשנה האחרונה המזרון הזה הוא יותר המקום שלי מכל מיטה. נרדמת שוב. עד להתעוררות הבאה.
בלילה הרביעי שזה קורה. אני קמה בבוקר ממש עצבנית. עם כל ההכלה והאהבה אם אמשיך ככה זה לא ייגמר טוב. אני מבינה שלפעמים הפחדים מציפים אותו. מי אם לא אני אבין זאת? אני רוצה להיות שם בשבילו: לעזור. לחבק. אבל ברגע האמת. באמצע הלילה. כל האמפתיה ההכלה והקבלה נעלמות ונשאר רק כעס. זה לא טוב לי. זה לא טוב לו. וזה בטח לא טוב ליחסים בינינו.
אני זקוקה לשינה שלי. בשביל להיות אמא יותר טובה.
בצהרים קראתי לו לשבת לידי בחצר. לא ידעתי מה לומר או מה לעשות. הכעס בעבע בי. אבל הרגשתי שמבעד אליו מחכה גם רגש אחר. נתתי למלים להוביל אותי אליו: תקשיב ילד. אתה יודע שאנחנו אוהבים אותך? עד אינסוף? כן הוא אומר. ואתה יודע שאני אעשה הכל בשביל לעזור לך? עד קצה העולם? כן. הוא אומר. יופי. זה הכי חשוב. אבל אני צריכה שתדע עוד משהו.
בוא נדבר על הפחד. עכשיו. אל תסחוב אותו בבטן. נקשיב לך. נחבק אותך. שתדע שאתה בטוח ומוגן. אבל בלילה זה לא הזמן הכי טוב לזה. תבין, אם אני מתעוררת כל לילה – זה ממש לא טוב. אני זקוקה לשינה שלי. בשביל להיות אמא יותר טובה. יותר נחמדה. עם סבלנות וכוחות. בשביל לשחק ולצחוק. בשביל לא לכעוס עליך כל הזמן.
זה אולי לא מושלם. אבל זה משהו.
המצב הזה לא יכול להימשך. מוסיפה בנחישות. כי פתאום מתבהר לי: מה שהולך לקרות מהיום זה ככה. באמצע הלילה קודם כל תשתדל לחזור לישון. כשתצליח. תקבל מדבקה. ואם לא…תדע שיש לך מזרון לידנו. שאתה לא לבד. שאנחנו כאן בשבילך. אבל תבוא בשקט בשקט לשכב שם. בסדר? בלי להעיר אותי. סיכמנו? אני רואה את החיוך על פניו. ואני מרגישה שכן… זה אולי לא מושלם. אבל זה משהו.
אתה לא לבד.
אתה לא לבד…המלים מעלות בי זיכרון עמום. אני נערה. שוכבת במיטה בחדר. לילה. לא מצליחה להירדם. מתהפכת מצד לצד. שומעת את תקתוק השעון חזק מדי. כמעט בלתי נסבל. האם תמיד הוא ככה או שרק היום צבר ביטחון וגבר על שאר הרעשים? קמה מהמיטה. מדליקה את הרדיו.
אישה מספרת לשדרן עם קול בס על הקשיים בזוגיות. החדר מתמלא בקולות של אחרים. בצרות של אחרים. ופתאום אני מרגישה קצת פחות לבד. כי מה יש שם ברגע הזה של לא להירדם? בלהיות ערה בזמן שכולם כבר ישנים. אם לא תחושת הבדידות. שוכבת על הצד. מקשיבה לצלילי הרדיו. והנשימות מתחילות להתרווח. המתח בגוף מרפה מעט. העיניים מתחילות להיעצם. והנה אני נרדמת.
שבועיים אחר כך. הטבלה עם כמה מדבקות מונחת על השולחן. מוזנחת. נשכחת. המזרון פרוש ליד המיטה שלנו. יציב. קבוע. וכל לילה הוא קם בשקט בשקט. בלי להעיר אותי. גורר את הכרית שלו. נשכב שם ונרדם. רק לא להיות לבד. ואני מרגישה שכן…זה לא מושלם. אבל זה משהו.
לא יזיק לי ללכת לישון מוקדם.
יום שישי אחר הצהרים. השמש כבר עברה את קו הבית ונהיה סוף סוף נעים. יושבים בחצר. מרגישה איך קצב השבוע יורד. הרגע הקסום הזה של שישי שנושא עימו הבטחה. אוחזת את הפלאפון ביד. יאללה צריכים להחליט: להישאר בבית רק אנחנו ברגוע. או לנסוע לארוחת ערב משפחתית במרכז. מאז שעזבנו את תל אביב סופי השבוע על הקו.
אני ממש רוצה לראות את המשפחה שלי. להיות ביחד. מתגעגעת. אבל אין לי כוח לנסיעה. שעה על כביש 6. לבדר את הקטנה ששונאת נסיעות. וכן. אני עייפה. ישנתי גרוע בלילה. לא יזיק לי ללכת לישון מוקדם. זהו. החלטתי. נישאר בבית.
עייפות כמצב קיומי.
מתחילה להקליד הודעה: לא נגיע היום. תהנו בלעדינו. אבל משהו לא מניח לי. כן. יש לי את כל הסיבות בעולם להיות עייפה. אבל אני לא אשלה את עצמי. זה לא רק זה. מרגישה שני כוחות מוכרים שפועלים בתוכי: הכוח החי. של הרצון לעשות. לצאת. לפעול. של ה"בא לי". ולמולו: הכוח העייף. המוריד. שאין לו כוח. הכבד. המכבה. המוותר.
האמצעי יושב לידי. מצייר ציור. מסתכלת עליו ושואלת: מה אתה אומר? מתלבטת אם לנסוע לסבא וסבתא. והוא עונה לי בלי לחשוב: בטח. בואו ניסע. יהיה כיף. מה סתם נישאר בבית? והמלים שלו. ככה בפשטות שלהן מזכירות לי: נכון. כל ערב זה רק אנחנו בבית. וכבר יותר מדי ערבים אני הולכת לישון מוקדם. כן. חיבים להקשיב לגוף. לנוח כשצריך. אבל כשזה קורה כל הזמן. זה כבר משהו אחר. זו עייפות כמצב קיומי.
רודפת אחרי השינה ומפספסת את החיים.
קול מתעורר בי בפנים: טל תתעוררי. אחר כך תצטערי! אל תתני לעייפות לשלוט בך. את רודפת אחר השינה ומפספסת את החיים. יאללה. סעו! אז תהיי קצת עייפה. אבל תתמלאי במשהו אחר. את חייבת את זה לעצמך. את חייבת את זה לבית שלך!
שולחת במשפחתי: החלטנו לבוא. ניפגש עוד מעט! שמה כמה דברים בתיק הקטן. מחליפה בגדים. ומרגישה כבר בגוף את האנרגיה הזו. של חַיּוֹת…ממלאת אותי. מרגישה שברגע הקטן הזה נתתי לה מקום. כי ממה בעצם מורכבים החיים הגדולים האלה אם לא מהרבה רגעים קטנים של בחירות קטנות: עייפות מול עֵירָנוּת. שינה מול חַיּוֹת. התלבטות מול פשטות.
איזה שתיל להשקות.
חוזרים הביתה בלילה. והלב שמח מהבחירה. מרגישה את החשק מתעורר כבר לפעם הבאה: למסיבה. להופעה. סתם להזמין חברה לאיזה דרינק. ומבינה שזה כמו שני סוגי שתילים. ככל שאזין ואשקה אותם יותר. ככה הם יגדלו. או שלא. ובכל רגע כזה. קטן. של החיים. קיימת עבורי הבחירה – איזה שתיל להשקות.
**את התמונה הראשית לפוסט צילם הבן האמצעי והמוכשר.
מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג
(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):
תודה טל. מרגיש שעזרת לי למצוא מלים וביטוי לקושי הלא כל כך מדובר הזה שבהורות. אמורים איכשהו להמשיך לתפקד ביומיום, להנות, לחייך, להיות יצירתיים, אבל יש איזה עשור כזה בחיים, מסתבר, שזה לא פשוט כפי שזה נראה לעשות את כל אלו. אז כן, כולם עברו את זה כנראה, הסבים, ההורים, האלה עם החמישה-שישה ילדים, אבל זה לא פשוט. תודה על השיתוף ועל המלים היפות
תודה אור. על התגובה הרגישה. זה כל כך נכון… אני מרגישה שזה באמת אחד הנושאים הכאובים והמורכבים בשלב הזה של ההורות.
תודה על הכתיבה האמיתית והכנה שלך.
תודה רונית שקראת. שמחה שזה דיבר אליך