על הקשר בין מיינדפולנס וחינוך. ומה יכול להשתנות ב20 שניות?
כתבה בנושא מיינדפולנס וחינוך שהתפרסמה במגזין "הגיע זמן חינוך". 10/5/2021
קישור לכתבה עצמה: https://www.edunow.org.il/article/4032.
בוקר. נכנסת לאוטו עם ספל קפה ביד. שוב לא הספקתי לשתות אותו בבית. הרדיו מנגן ברקע והמחשבות רצות קדימה: מה צריכה עוד להכין לשיעור הראשון. לא הספקתי אתמול לדבר עם התלמידה הזו. לא לשכוח לצלם שני עמודים מהחוברת לפרטני. נכנסת לבית הספר ודוהרת במדרגות למעלה. רק להספיק הכל. מזכירות. שירותים. ממלאה בקבוק מים במטבח והנה אני כבר מול דלת הכיתה. צילצול. יש ימים שזה אשכרה מרגיש כאילו מישהו לחץ על כפתור ההילוך המהיר ושכח לשחרר.
1, 2, 3, 4, 5
אוחזת בידית. ורגע לפני שפותחת את הדלת – עוצרת. נזכרת שלי ורק לי יש את היכולת ללחוץ על ה"פאוז". עוצמת לרגע עיניים. אם מישהו יעבור עכשיו במסדרון אולי יחשוב שאני מוזרה. אבל רוב הסיכויים שאפילו לא ישים לב. לא רק אני נמצאת על ההילוך המהיר. עוזבת את הידית ולרגע קטן נשענת על הקיר. מניחה את כפות הידיים על הבטן. ונושמת. שמה לב לבטן שעולה ויורדת עם הנשימה; הנשימה שקורית כל הזמן ולרוב היא שקופה עבורי. קצב הנשימות מאט באופן טבעי והדרגתי. סופרת חמש נשימות. זה הכל. כמה זמן זה לקח? פחות או יותר 20 שניות.
לצאת מהאוטומט
פותחת את הדלת ואני בכיתה. אותה אני, אבל בכל זאת קצת אחרת, קצת יותר נוכחת. קצת יותר בתשומת לב למה שמסביבי. מארגנת את השולחנות בטורים. עוברת ביניהם ואוספת פיסת נייר שנשכחה על הרצפה. מוחקת את הלוח. בינתיים ילדים נכנסים ומתיישבים. יאללה בואו נתחיל, אני אומרת. לא יאמן אבל מרגישה שהעצירה הזו עשתה משהו. אבל מה? מה כבר משתנה ב-20 שניות? מדייקת לעצמי: אני כבר לא באוטומט – בריצת המדרגות, בהילוך המהיר. לפחות עד לפעם הבאה.
הבחירה היא שלי
שיעור שלישי, חשבון לכיתה ב', הילדים נכנסים בסערה לכיתה. כנראה זה השילוב בין יום חם למשחק כדורגל בין השיעורים. גם אני כבר מרגישה את העייפות של היום. לא פשוט ללמד שלושה שיעורים ברצף, הקול קצת פחות עוצמתי, וגם האנרגיות. בואו חמודים, נתחיל, אומרת. הם עוד בשלהם: אחד קורא עיתון בפינת הכיתה, השנייה זורקת את הקלמר באוויר אל חברתה שתופסת, השלישי מדבר בקולי קולות עם חבר שנמצא בצד השני של הכיתה. תחילת השיעור נראית בלתי אפשרית מכאן.
מה קורה? שבו, אני אומרת שוב, הפעם בקול יותר חזק. חוץ מילדה אחת שיושבת מולי ומסתכלת אלי בעיניים גדולות – אין התייחסות. מרגישה איך הכעס והעלבון מתחילים לבעבע בי. רגע לפני שמאבדת את זה או מרימה את הקול, לוקחת נשימה ונזכרת: יש לי פה מרחב בחירה.
קערה טיבטית
מתיישבת לצד השולחן ומתבוננת בהתרחשות, רק מתבוננת מבלי להתערב בה. ובוחרת שוב: איך כדאי להתחיל? שולפת מהתיק שלי את הקערה הטיבטית. אוחזת בה ביד שמאל, המקל בימין. נעמדת מול הלוח בלי לומר מילה. רואה כמה ילדים שכבר שמו לב. מה זה, הם שואלים, מאיפה הבאת את זה?
זו הקערה הטיבטית שלי, שהגיעה מארץ רחוקה, אני אומרת למי שמקשיב. בינתיים שמה לב שחלק מהילדים שהיו בסוף הכיתה מתחילים להתקרב. עוד כמה רגעים אני אקיש בה ואזמין אותכם להקשיב לצליל המיוחד שלה. רוצים לשמוע? כן, הם משיבים. ומלבד אחד שעדיין קורא שם מאחור אני שמה לב שכולם איתי. גם אם לא יושבים עדיין במקומות בצורה מסודרת. אבל איתי.
כמו קסם…
כשאקיש בקערה אזמין אתכם לעשות משהו. זה דורש הקשבה אז תפתחו את האוזניים שלכם טוב-טוב. אתם יכולים? כן, הם אומרים בהתלהבות. אני אקיש בה וכל אחד מכם ילווה את הצליל שלה עם הקשב שלו. ברגע שתשמעו את הצליל שלה מסתיים – רק תניחו כף יד על הלב. אין צורך לומר 'סיימתי', רק להניח את כף היד על הלב. כל אחד מאיתנו שומע את הקערה קצת אחרת. אז השוואה עם אחרים מיותרת. מי שמקשיב טוב יותר בעיניים עצומות מוזמן לעשות זאת. מוכנים?
מקישה בקערה, וכמו קסם. שקט של הקשבה משתרר בכיתה. חלק מהילדים עוצמים עיניים. חלק בוהים באוויר או בקערה. ולאט לאט הידיים שלהם מונחות על הלב. יופי, אני אומרת. עכשיו בואו נתחיל. עוברת ביניהם ומי שעוד לא יושב מניחה את כף ידי על הכתף שלו ואומרת: שב, שבי. כותבת על הלוח תרגיל. מבקשת להעתיק אותו למחברות, הנה התחלנו בשיעור. או שבעצם הוא כבר התחיל מזמן.
אני מנחת "שפת הקשב" (מיינדפולנס לילדים ונוער), ומלווה בתי ספר וצוותי חינוך בתכנית בית ספר סגול של אוניברסיטת רייכמן. אפשר לפתח תשומת לב למה שקורה עכשיו, לתרגל קשב לעצמי ולסביבה, לטפח מיומנויות חברתיות-רגשיות ואיכויות הלב בכל שיעור, מפגש, שיחה או עשייה עם ילדים או מבוגרים. זו למידה ותרגול שיכולים להשתלב בכל רגע בחיי היום יום.
מה זה מיינדפולנס?
קשב או קשיבות בעברית, הוא תרגול הפניית תשומת לב מכוונת למה שקורה עכשיו, בתוכי וסביבי (תחושות גוף, תחושת הנשימה, חושים, רגשות, מחשבות) כל זאת בגישה מקבלת ופתוחה.
כמה רעיונות שכולנו יכולים ליישם בשיעורים:
- הפניית תשומת הלב לתחושות גוף, לתחושה הפיסית של הישיבה על הכיסא, לכפות הרגליים והידיים וכו'
- הפניית תשומת הלב לנשימה, לתחושה הפיסית שלה בגוף. לספור כמה נשימות (התמלאות הבטן באוויר והתרוקנות שלה זוהי נשימה אחת).
- תשומת לב לחושים, להפנות את תשומת הלב לצלילים, חוש הראייה, המישוש, למה שקורה עכשיו מסביבי. מבלי לנתח, לשפוט או לבקר.
- לעצור! כמה מעט אנחנו פשוט עוצרים בתוך הרוטינה והעיסוק האוטומטי ביום יום. הרבה פעמים העצירה לבדה פותחת את הקשב ותשומת הלב למה שקורה עכשיו מסביבנו.
מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג
(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):
https://chat.whatsapp.com/Iq3gQESWFE7HvkvWRjGibB