יום הולדת

בן זוגי ואני באוטו. בדרך לתל אביב. יצאנו מוקדם בבוקר מהבית. ארגנתי שני תיקים: אחד לנו ואחד לילדים. סידרתי הכל: בגדים. יש. תרופות ליתר ביטחון. יש. מוצצים. חיתולים. ספרים לגדולים. יש יש יש. בכי קורע לב קלאסי כשעוזבים את הדירה של הורי. 2 דקות מאוחר יותר מקבלת סמס: הבכי נירגע. כולם בטוב! תהנו. מאז שהייתי בהריון עם הקטנה פלוס שנת קורונה לא היינו בסופשבוע רק שנינו. לבד. בלי ילדים. כמה זמן תכננתי את זה. ציפיתי לזה. והנה זה כאן. בדרך לתל אביב. יום שלם של כיף לפנינו…

אני לא מבינה מה קורה פה. הכל טוב לא?

צועדים ברחובות תל אביב שאני כל כך אוהבת. יושבים בבית קפה קטן: קפה. מאפה. ממשיכים לחנות יד שנייה לחפש לי מתנה. עוברת בין הקולבים מדפדפת בבדים הצבעונים. ואז מתחילה להרגיש את הלחץ בחזה. הנשימה נהיית צפופה. לא נעים לי בגוף. צריכה לנשום אוויר. יוצאת החוצה לשבת על ספסל. באוטומט בודקת את הנייד. אין הודעות מההורים. אבל אני לא רגועה.

עוצמת לרגע עיניים. ולוקחת נשימה עמוקה. מכוונת את הנשימה אל הבטן. אבל היא לא משתכנעת. מתעקשת להגיע אל החזה. מהירה. שטוחה. לא נינוחה. אני לא מבינה מה קורה פה. הכל טוב לא? זה יום ההולדת שלי. אני בתל אביב. עם בן זוגי. הילדים מבסוטים. השמש זורחת והציפורים מצייצות. אז למה אני לא מצליחה לשחרר? לא מבינה וזה בעצמו משגע אותי! ובלי שהתכוונתי – הדמעות מתחילות לזלוג. הן מכירות את המסלול טוב. מהעין אל הלחי ובמורד הסנטר. תמיד מגיעות ב"רגע הלא נכון". כביכול. או אולי זה בדיוק הרגע הנכון? הרגע לשחרר.

את לא יכולה לשלוט בכל

את לא יכולה לשלוט בכל. כמעט בכלום. או לפחות במעט מאוד. והניסיון להיאחז. לתכנן. להחזיק – מעייף. רק תהיי. במה שיש. במה שקורה עכשיו. בלא מושלם. את לא חייבת להיות שום דבר שאת לא.

מנגבת את הדמעות ומתבהר לי מה לעשות: בוא נלך לים. אני אומרת לו. קמים מהספסל והרגלים מובילות אותנו לשם. בדרך תוהה: איך זה שעוד לא טבלתי השנה? אני כל כך אוהבת את הים. ונזכרת…הרי לא רק את הים שכחתי. הפסנתר שלי נשאר סגור יותר מדי זמן. המתכון לפחזניות – כבר חודשים אני רוצה להכין. מונח. אפילו לוואדי שמעבר לכביש שכחתי לרדת לאחרונה. למה הותרתי את הדברים שאני אוהבת מאחור? איך לא השארתי מקום לאהבות שלי להתממש? מה מונע מהרצונות שלי להתגשם?

מתקרבת לים ומרגישה בהדרגה את הנשימה מתרווחת. מניחה את התיק מתחת לצילייה. חולצת נעליים והחול נדחס בין האצבעות. נמשכת אל המים הקרים מדי. אבל זה לא משנה. אני כבר בפנים: אחת. שתים. שלוש. כל הגוף בפנים. בן זוגי איתי. שוחה קדימה לעומק. אני תופסת גל. צוחקת. מרגישה כמו ילדה. הים כמו מזכיר לי איך לשחרר.

רק אם תרשה לעצמה ליפול – רק אז היא תשתחרר…

כשחוזרים הביתה בשבת עם הילדים. רעשים של שריטות וניפנופי כנפיים נשמעים מהקומה למעלה. שקט. נפנוף נוסף. ואז שוב שקט. די מהר בן זוגי מבין: ציפור. נתקעה בארובה של הקמין. אנחנו דופקים על הצינור. אולי זה יעזור. כלום. פותחים את דלת הקמין. לוחשים לה: ציפורה. בואי! הדלת פתוחה. תרפי.

אבל היא שם. גם אחרי יומיים. לא משתכנעת: תקועה. כלואה. נאחזת. בואי. צאי. אני אומרת לה. ובלב מוסיפה: נדמה לך שתישברי מזה. אבל את חזקה. תראי כמה כוחות יש לך! כן. את תיפלי. אבל אנחנו נתפוס אותך. ואז תהיי חופשיה. וחושבת לעצמי: איך היא לא מבינה? שרק אם תרפה. רק אם תרשה לעצמה ליפול – רק אז היא תשתחרר…

כמה דברים מפספסים כשזזים מהר מדי

אני מכניס את האוטו למוסך מחר – הוא אומר. אוקי. אני משיבה. ומתחילה לתכנן בראש איך אביא את הקטנה בבוקר ואאסוף אותה בצהרים בלעדיו. להנדס איך אחזיק את כל המשימות של היום בלי אוטו. בבוקר כשעוד נעים. לוקחת את העגלה ואנחנו הולכות ברגל. כשגרנו בתל אביב כל הזמן הלכתי ברגל. מקסימום אופניים. מאז שעזבנו – על הרכב אני חיה.

אנחנו מטפסות במעלה הרחוב. דוחפת את העגלה. ריח של יסמין עוצר אותי. קוטפת פרח: תריחי קטנה. מושיטה לעברה ואנחנו ממשיכות. כלב עובר לידינו מחכה לליטוף. שיירה של נמלים משתרכת בתור אינסופי. תראי הנה הקן שלהן. כמה דברים מפספסים כשזזים מהר מדי.

לרגע נוצר מירווח בזמן

בחזור כבר חם. אמא מהגן מציעה לקחת אותי טרמפ: אבל אני אוספת היום מוקדם, היא מוסיפה. זה טוב לי. אני משיבה: רק לא ללכת בחום הזה. כשמגיעות אני אומרת לה: תעצרי לי פה ליד הגינה. אקח לי עוד חצי שעה לעצמי. ותודה על הטרמפ! צועדת לכיוון פינה של צל. פורשת צעיף ונשכבת על הגב. אשכרה נעים פה. מעלי עצים. שקט. רק אני ועוד זוג מבוגר על ספסל. ככה באמצע היום.

אני על הגב. מתבוננת בעלים שזזים עם הרוח. וואו. כמה זמן לא עשיתי את זה. הכי פשוט שיש. רוב היום אני מרוכזת מדי בלהגיע מנקודה לנקודה. עסוקה בלהספיק. בלארגן. בלתמרן. והנה פתאום משהו נפתח. כאילו לרגע נוצר מירווח בזמן. וחושבת לעצמי כמה זה נכון מה שלנון כתב: החיים…הם מה שקורה בזמן שמתכננים תוכניות אחרות. הם מתגלים במרווחים.

 

רואה אותי: מאמינה. שקטה. משוחררת. חופשיה לחוות את מה שקורה עכשיו

השיר מתחיל להתנגן לי בראש. ובשנייה אחת אני חזרה בהודו. לעולם כנראה הביטלס יהיו הסאונד טרק של התקופה הזו בחיי. הנה אני עם התיק הגדול. כל מה שזקוקה לו נמצא על הגב שלי. לא פחות ולא יותר. יורדת מהרכבת לבד. במקום חדש שלא הייתי בו מעולם. בלי סלולרי. בלי לדעת איפה אשן או מה אעשה. בלי וודאות. מתבוננת ממרחק הזמן ורואה אותי: מאמינה. שקטה. משוחררת. חופשיה לחוות את מה שקורה עכשיו. את הלא מתוכנן. ובאותו הרגע עולה השאלה: איפה היא ואיפה אני?

הנה הם כאן ואני כאן איתם        

איפה היא ואיפה אני?? תזהרי טל. זו מלכודת. ממנה אפשר רק להידרדר לגעגועים למה שהיה. לספק שלא יהיה עוד. רגע…במקום להאמין שזה משהו שהיה וחלף. רחוק ולא מושג. נוסטלגי. דמיוני. תחזרי לכאן ועכשיו. הנה אני. בגינה. על הגב. עצים מעלי. ברגע הכי יומיומי כביכול ובכל זאת משהו אחר קורה בו. זה נכון עוד חמש דקות כבר אאסוף את הקטנה. אחזור חזרה למשימות היום יום: ארוחת צהרים. הסעות. חוגים. אבל לרגע אחד. ברגע הזה ממש – הנה הוא. מרגישה אותו בלב גם אם רק לשבריר. את הפתח. המירווח בזמן. את החיים שקורים. הנה הם כאן ואני כאן איתם. ולרגע אחד משחררת.

את הדבר הכי חשוב לפעמים אני שוכחת 

שיעור אחרון ביום. נכנסת לכיתה. מסדרת מזרונים. אני אוהבת להגיע לפני. שיהיה גם לי רגע להתכונן. לתכנן. לעבור על מה שרציתי לעשות. את הדבר הכי חשוב לפעמים אני שוכחת – להיות פתוחה לכל מה שלא תכננתי. הילדים נכנסים לשיעור. כל אחד נשכב על המזרון. הם כבר יודעים ומכירים. אני מזמינה אתכם להניח כפות ידים על הבטן ולשים לב לנשימה. אני אומרת. לבטן שעולה ויורדת. אחר כך משחק. ואז קשב בתנועה. ובסוף מנוחה.

ולכל אורך השיעור. ילדה אחת מאחור. כל מה שאני אומרת לעשות היא עושה אחרת. במקום לשכב – מתגלגלת. במקום להיות בקשב – מדברת. כשאני שואלת אם מישהו רוצה לשתף היא מרימה את היד. אבל אז במקום לשתף אומרת בכוונה דבר שמצחיק את כולם. ואני בכל פעם עוצרת ומעירה לה: בואי תהיי איתנו. נאחזת בתכנית של השיעור: די, מספיק. מוסיפה: את מפריעה לכולם. מתעצבנת שלא הולך: אני רואה שלא פשוט לך אבל קדימה. ואז כבר כועסת: עוד הזדמנות אחת ותצטרכי לצאת.

יש לי הזדמנות לבחור: להיאחז או להיות עם מה שיש? לחוש כלואה או לשחרר?

חוזרת הביתה באותו היום עצבנית. לא מפסיקה לחשוב על השיעור: מה פה לא עבד?? בערב יושבים בחצר אני ובן זוגי. משתפת ביום שעבר. והשאלה עוד מהדהדת בי: מה את מפספסת? במה את נאחזת? ותוך כדי השיחה הכל פתאום מתחבר: הציפור ויום ההולדת. הרגע בים, העצים בגינה והילדה בשיעור. זה בדיוק זה. הרגע בו נדמה שהשיעור יתפרק. הרגע שמרגיש שהכל הולך דפוק. שסטיתי מהתכנית. שזולגות הדמעות. זה בדיוק אותו פתח – המירווח בזמן. ואם אני קשובה אליו מספיק יש לי הזדמנות לבחור: להיאחז או להיות עם מה שיש? לחוש כלואה או לשחרר?

תנועה שמאפשרת לשחרר את החיים לקרות.

שבוע אחרי נכנסת לאותו השיעור. זה אותו הזמן ואותו המקום עם אותם הילדים אבל אני מגיעה אליו קצת אחרת. מבלי לדעת לשים על זה את האצבע – משהו קרה בשבוע שחלף. שמה לב שהנה אני עושה את אותן פעולות אבל בתוכי נפתח מרחב. מרחב שיש בו רכות. שיש בו פתיחות. מרחב בחירה.

זו תנועה דקה. כמעט בלתי נראית. אבל בפנימיות היא דרמטית. תנועה שמאפשרת לשחרר את החיים לקרות: גם אם התוכניות משתנות. גם אם מה שרציתי לא קורה. גם אם משהו משתבש. ואולי במיוחד אז. זו תנועה שמאפשרת לי להיות עם החיים – החיים שמתגלים במרווחים.

*בתמונה הפחזניות שבסוף הכנתי…ההשראה הגיעה מהפחזניות המושלמות של "אווה ובתיה". מי שאוכל אותן מובטחת לו חוויה לא פחות משמימית.