בלי חרטות

קראתי את הספר שלה בנשימה אחת. הרגשתי שהמלים שלה פונות אלי. מדברות אלי: אמיצות. נשיות. עמוקות. אף פעם לא עשיתי דבר כזה אבל משהו מבפנים קרא לי ליצור איתה קשר. אחרי שבועיים אזרתי אומץ וכתבתי לה בפייס. יום אחר כך פתחתי את המחשב וראיתי. היא השיבה: במוצ"ש אני בשבוע הספר בתל אביב אשמח שתבואי לבקר. מרוב התרגשות לא שמתי לב שכתבה מוצ"ש. ומרוב ההרגל כתבתי לה –  כנראה לא אצליח להגיע. אנחנו כבר לא גרים בעיר. אבל שמחתי שהצעת! בשבת התסכלתי באתר לראות מתי היא תהיה שם. סתם מסקרנות. היה כתוב: מוצ"ש. שמונה עד תשע בערב. ברגע הזה משהו פירפר בי מבפנים – אני כן רוצה לסוע.

המחשבה החליטה עבורי לא לסוע. אבל הלב שלי לא וויתר.

אבל במחשבות המסתובבות הופיעו לי רק הסיבות ללמה לא: אני אהיה עייפה לנהוג בערב. זה טיפשי לסוע רק בשביל זה! מה, תיסעי שעה וחצי תהיי שם חמש דקות ותחזרי? אולי בכלל היא לא תשים לב. ולא בא לי בעצם לסוע בשבת בערב ולעזוב את המשפחה. חוץ מזה את בכלל לא אוהבת אירועים גדולים כאלה כמו שבוע הספר.

המחשבה החליטה עבורי לא לסוע. אבל הלב שלי לא וויתר. הוא המשיך לפרפר. אחה"צ בן זוגי והקטנה יוצאים לטיול, המחשבות הלב ואני יוצאים יחד איתם. תוך כדי הליכה בואדי אני כבר מרגישה את המהלך הפנימי מתחיל במסלול המוכר. מוכר מדי. במילה אחת: התלבטות. אבל כבר החלטתי. אז מה קורה פה? מבלי שאני יודעת שאני מתלבטת אני כבר מתבלטת: להישאר בבית או לסוע? בלב רוצה לסוע. זה ברור. אבל המחשבה מעכבת. משתהה. מחפשת סיבות למה לא כדאי. והגוף גם הוא משתף איתה פעולה. שמה לב איך אני הולכת לאט. עוצרת. מתמהמהת.

ההתלבטות מכבידה. מקשה על הנשימה. למה זה מרגיש כל כך גורלי?

בינתיים חוזרים הביתה. משתפת את בן זוגי בהתלבטות. לסוע או לסוע זו השאלה. במסלול המוכר כל התלבטות היא גורלית. בודקת את הוויז…זה לא מזיק: שעה וחצי במקרה הטוב. בלי לחפש חניה. הנה…עוד סיבה למה לא לסוע. אבל משהו בי לא מרפה. יש את כל הסיבות למה לא. הגוף שלי מתנהל באופן שאין סיכוי שאני נוסעת. אבל בפנים משהו בי לא מרפה.

מכינה ארוחת ערב לקטנה. לי. והדקות ממשיכות להתקדם להן. מעצבנות כאלה. הן לא שמות לב שאני מתלבטת פה? עוד מחשבה מגיחה: אם אני אצא עכשיו גם ככה כבר לא אספיק להיות שם הרבה. אבל אני: ממשיכה להתנהל בעצלתיים. ההתלבטות מכבידה. מקשה על הנשימה. למה זה מרגיש כל כך גורלי? כולה נסיעה לתל אביב!! מה לעזאזל הסיפור הגדול?

אשכרה זה כמו הסיפור עם הבור. שוב ושוב אני חוזרת ונופלת בו. איזה ייאוש.

השעה שבע וחצי. שעון החול נגמר. בייייייייייפ שומעת צלצול חזק בראשי. נגמר הזמן. החיים לא מחכים את יודעת. ברור לי שנגמרה ההתלבטות כי עכשיו בטוח לא אגיע בזמן. ברגע אחד כל הרוח יצאה לי מהמפרשים. מאוכזבת מעצמי. מרגישה שזה כל הסיפור בקליפת אגוז. יש שם הכל: הרצון שלא בא לידי ביטוי. ההתלבטות האינסופית. ההתמהמהות היעני לא מכוונת עד שהאפשרות כבר לא באמת קיימת – משמידה את עצמה.

מבינה שההחלטה כבר נעשתה. אשאר בבית הערב. יושבת בחצר. לוקחת רגע לעצמי. להקשיב. באמת להקשיב. ולהבין מה קרה פה. מזהה את התהליך השלם. הכרוניקה הידועה מראש. הכואבת. החוזרת. מכל כך הרבה רגעים בחיי. והנה הם עולים אחד אחרי השני. כמו מצעד עלוב של החלטות שגויות: הנה אני מתבוננת על ערב כיתה מחלון הבית ולא מצטרפת. הנה אני חוזרת הביתה מוקדם מדי מערב סוף שנה בעבודה. הנה אני לא הולכת למסיבה שכונתית. ועוד זיכרון ועוד אחד. משתחזרים במוחי. וחושבת לעצמי: אשכרה זה כמו הסיפור עם הבור. שוב ושוב אני חוזרת ונופלת בו. איזה ייאוש.

סְטוֹפּ. פּוּס משחק.

לוקחת נשימה. כבדה ועמוקה. נותנת מקום לעצבות להיות. לרגע מבינה מה הפסדתי. לא בורחת. ואז בהפתעה גמורה. בלי שאני מצפה לזה. מרגישה לרגע שמשהו בתוכי מצליח לנשום אחרת. כמו ציפור שדואה. מתרוממת מעל כל הרגעים האלה וצופה מלמעלה. משהו מתאפשר לשבריר. מזמין אותי לבחור אחרת: נכון. הנה שוב נפלת בבור. שוב "טעית". לא הקשבת לרצון. אבל עכשיו מה תעשי?? הרי המסלול המוכר לא מסתיים כאן. אחר כך מגיע החלק השני: האכזבה. החרטה והכעס. על עצמי כמובן. האם תמשיכי ללכת בו? תלקי את עצמך. תריצי בלוּפִּים אינסופיים את הרגע בו בחרת כך ויכולת לבחור אחרת. תתבאסי עד עמקי נשמתך. או…שפשוט לא. סְטוֹפּ. פּוּס משחק.

מחליטה לא לוותר עליו. לא לוותר על עצמי. כבר אמצא את הדרך.  

מתבוננת מלמעלה ורואה את עצמי כנגד כל הסיכויים בוחרת אחרת. משחררת את הרגע שלא קרה. וגם לא יקרה. וחוזרת לכאן ועכשיו: הנה הילדים שלי חזרו מהמגרש. מבסוטים. הקטנה משתוללת. יש לי ולבן זוג רגע להיות ביחד. ומה הלאה? זה מה שחשוב. מה אעשה עכשיו עם הרצון הזה שפרפר בי? אדחוס אותו עמוק עמוק כאילו לא היה? או אתן לו מקום ואעשה את זה קצת אחרת. אשחק עם זה רגע. מחליטה לא לוותר עליו. לא לוותר על עצמי. כבר אמצא את הדרך.

אין סיכוי שהוא לא רוצה לשחק.

יום שישי הולכים עם האמצעי והקטנה לצפות במשחק של הבכור באיצטדיון. כשמגיעים מתברר שהמשחק התפוצץ באמצע. המאמן החליט להזמין את ההורים והאחים לשחק עם הילדים. שבכל זאת יסתיים באווירה טובה. יאללה תצטרף גם למשחק! אני אומרת לאמצעי. הוא מחייך חיוך מבויש ואומר: לא. אני לא רוצה. יושבים על הכיסאות ביציע ואני מסתכלת עליו. אין סיכוי שהוא לא רוצה לשחק. אין כזה מצב צבירה אצלו. משחק כדורגל שהוא לא בעניין שלו…

מנסה שוב: מותק, קדימה לך תשחק איתם. תראה יש שם עוד אחים. אפילו יותר קטנים ממך. לא. הוא אומר. אני לא טוב מספיק ונישאר לשבת. נשארו עוד כמה דקות למשחק. אני כבר צופה את ההתבאסות של אחרי. אבל לא לוחצת. זו לא בשליטתי. זה לא שלי לעשות.

מה למדת?

נכנסים לאוטו. מהאצטדיון נוסעים לארוחת שישי. ברדיו מתנגנים שירים של לפני שבת. והוא מתבונן בחלון. פתאום הוא אומר: אני מצטער שלא נכנסתי לשחק. כן, הא? אני אומרת. ולא מוסיפה. ורואה איך הדמעות מצטברות בעיניו.

ממושב הנהג בן זוגי מתבונן בראי ואומר: ומה למדת? מה – האמצעי שואל? מה למדת? הוא חוזר. ממה שקרה במשחק.. האמצעי חושב לרגע ועונה בפשטות מבלי להזיז את המבט מהחלון: לא להתבייש.

חושבת בלבי כמה פעמים אני לא למדתי. או יותר נכון למדתי את הדבר הלא נכון!

אני מחבקת אותו במושב האחורי. מסתכלת עליו ומרגישה מבפנים את כאב הזיכרון שלי. כמה אני לא רוצה שהוא יחווה את זה. ואומרת: בפעם הבאה שיהיה משהו כזה…שתרצה כל כך לעשות…תיזכר בהרגשה הזו. המכווצת. החמוצה. הכואבת. תיזכר בה והיא תעזור לך לעשות את מה שאתה באמת רוצה. וחושבת בלבי כמה פעמים אני לא למדתי. או יותר נכון למדתי את הדבר הלא נכון! למדתי להלקות את עצמי. להתחרט. לכעוס עלי. להריץ במחשבה את הרגע הזה של הבחירה שוב ושוב. ולומר מבפנים: חבל וחבל וחבל. ובעצם לא למדתי את הדבר החשוב באמת. בפעם הבאה – ללכת בעקבות הלב.

אז בפעם הבא – למה תעזי להקשיב?

נזכרת במה שהרגשתי אז במוצ"ש. ובשאלה: מה כל כך גורלי? ומבינה. הגורליות בהתלבטות לא קשורה בכלל לרגע הספציפי הזה. שפוספס. למוצ"ש בשמונה או למסיבה של הצוות או לערב כיתה שכבר לא יחזרו. הגורליות זו תזכורת פנימית לחרטה. לכיווץ שבא אחרי. להזכיר לי במה כדאי לבחור. ואולי יותר מדויק: זו תזכורת פנימית לכמה זה חשוב ומהותי שאקשיב לפרפור הזה בתוכי. לחיוך הילדי שמתעורר בי. לרטט הזה שצועק: בא לי!!!  כי תביני. החיים לא מחכים.

אז בפעם הבא – למה תעזי להקשיב?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *