אני כל כך אוהבת את הרגע הזה בו אני פותחת קובץ חדש במחשב. אחרי שתכננתי את הנושא עליו אני הולכת לכתוב. כותבת כותרת מודגשת. יורדת שורה. והמלים פשוט זורמות ממני. כאילו כותבות את עצמן. אני אוהבת את הרגעים האלה בזמן הליכה ברחוב, ריצה או נסיעה באוטו. הרגעים בהם אסימון נופל. חיבורים קורים. בהם הטקסט עוזר […]
רק עכשיו. אחרי החיסונים. כשחזרנו בהדרגה לארח. להתחבק. כשהנשימה שלי מתחילה להתרווח. והמחשבות מתפנות מהעיסוק המתמיד במחלות והגנות. אני מבינה עד כמה מסגר לסגר גם הלב שלי נסגר. עד כמה הדאגות התפשטו ותפסו מקום. עד כמה רוטינות יומיומיות של זהירות השרישו. עד כמה המבט הבוחן והספקני העמיק. העמיד ביני לבין העולם חומות ומחסומים. ובעיקר מבינה
השעון מראה ארבע וחצי והטקס מתחיל. הבכור: אתה מביא את הכדור? האמצעי: כן… תארגן אתה את התיק. תוך כדי הם עולים ויורדים במדרגות. ריצ'רצ'ים נפתחים ונסגרים. בקבוקים מתמלאים. מארגנים את עצמם ואת הציוד. להוטים כבר ללכת למקום שהפך להיות מרכז החיים שלהם. ביי מתוקים. תחזרו עד שבע ורבע. אני צועקת לעברם. ביי אמא. טריקת דלת
אחר הצהרים אני יושבת בסלון עם האמצעי והקטנה. אני רוצה שתדפיסי לי את השיר הזה – הוא מבקש. אבל הרגע הדפסתי לך שיר אחר – אני אומרת. הקטנה יושבת עלי ומבקשת עוד סיפור. אין לי כוח לעלות שוב לחדר עבודה אבל אני רואה שהוא כל כך רוצה. גם ככה אני מרגישה שכל הזמן אני אומרת
פוקחת עיניים. מעלי ניאון בוהק. חדר התאוששות הניתוח הסתיים. עוצמת אותן שוב. האחות לידי שואלת: איך את? בחילה נוראית אני אומרת בלי לדעת אפילו. היא כבר מזריקה לי חומר נוגד. הקלה. ושוב אני נעלמת לאלוהים יודע כמה. פוקחת עיניים. אני כבר בחדר במחלקה. אמא לידי. תישני היא אומרת, אני כאן איתך. ככה שלושה ימים. היא
אני כאן איתך – תמונות של נוֹכחוּת Read More »