לכעוס במידה

אחר הצהרים אני יושבת בסלון עם האמצעי והקטנה. אני רוצה שתדפיסי לי את השיר הזה – הוא מבקש. אבל הרגע הדפסתי לך שיר אחר – אני אומרת. הקטנה יושבת עלי ומבקשת עוד סיפור. אין לי כוח לעלות שוב לחדר עבודה אבל אני רואה שהוא כל כך רוצה. גם ככה אני מרגישה שכל הזמן אני אומרת לו לא: יאללה. בוא.

אוף. שוב כעסתי עליו שלא במידה.

אני מחפשת את השיר במחשב תוך כדי הקטנה על הידיים שלי. אני כבר עייפה מכל היום הזה… נו, בוא נמצא את השיר הזה ונחזור לסלון. זה זה? לא. זה זה? לא. הקטנה מתחילה לבכות כי לא נתתי לה לגעת במחשב. איפה השיר המ***&#% הזה?! די. לא מוצאת, נו. אני כועסת ויוצאת מהחדר. תסתפק כבר במה שיש לך. אני מוסיפה. המלים כבר יוצאות מהפה וקשה לי לעצור בשלב הזה. כל הזמן אתה מבקש עוד ועוד. די!  שומעת את עצמי צועקת עליו ויודעת שהגזמתי. שהלכתי עם זה רחוק מדי. רואה את הדמעות בעיניים שלו ומתבאסת. אני יודעת שהכעס שלי לא באמת קשור להדפסה. אפילו לא ממש קשור אליו. אני כועסת כי כבר כמה לילות התעוררתי יותר מדי פעמים. אני כועסת כי כל הקורונה הזו והמתח והמסכות והפחדים. כי הקטנה לא יורדת לי מהידיים כמה ימים. כי אין לי מספיק מרחב לעצמי. כי חורף וקר.

אוף. שוב כעסתי עליו שלא במידה. ושואלת את עצמי למה זה תמיד יוצא עליו?? הוא באמת כזה נשמה טובה הילד הזה. תמיד היה. ובכזו קלות יכול להוציא אותי מדעתי. תמיד היה. אולי זה קשור ליכולת המדהימה שלו לזקק את הרצון שלו וללכת איתו עד הסוף. ללכת ולא לוותר. משהו שכל כך הייתי רוצה בעצמי. ראי שכזה. לא קל לעמוד למולו.

עברו כמה רגעים. גל הכעס מתחיל לדעוך. נזכרת שתוך כדי כל הסאגה הזו למעלה הוא אמר לי משהו. ניסה להגיד שהוא יודע איך מוצאים את השיר הזה בעצמו. בערפל הכעס קשה להקשיב. מסתכלת עליו וגם הדמעות שלו חזרו למקומן: רוצה לנסות למצוא אתה את השיר וכשתמצא תקרא לי ואדפיס? שואלת. כן! העיניים שלו נדלקות והוא כבר בריצת מדרגות. אין….היכולת הזו לשנות מצב צבירה ברגע…לגמרי משהו ללמוד ממנו.

הצעתי לו לבוא. ידעתי שהוא כועס.

בוקר. הבכור ואני יוצאים לטיול בוואדי. הצעתי לו לבוא איתי. ידעתי שהוא כועס. שמה שהחלטנו משפיע עליו ושהוא מתוסכל ומאוכזב. מתוסכל מלהישאר בבית. מלֹא ללכת לאימון. מלשמוע שכל החברים לקבוצה כן יהיו והוא לא. אנחנו מתחילים ללכת בשביל שיורד מכיוון הבית, חוצים את הגדר ונכנסים אל סבך האלונים. לרגלינו מרבד של עלי רקפת. אתה זוכר איפה ראינו אתמול את זו שפרחה? אני שואלת אותו. הוא הולך בלי להגיד מילה. אבל בתנועות שלו ובמבט בעיניים אני מזהה כמה הוא עצבני. הוא מנווט בדיוק רב לרקפת ההיא היחידה שפורחת בינתיים. מצביע עליה ואנחנו ממשיכים. צועדים על מחטי האורן שמרשרשות מתחת לסוליות.

מכאן או מכאן? אני שואלת. לא אכפת לי הוא עונה ומתחיל לצעוד בשביל שיורד כלפי מטה. אתה מבואס הא? שלא תלך היום לאימון…? אני שואלת אותו בירידה. אז הוא עוצר ומסתכל עלי: אבל למה? למה אנחנו תמיד צריכים להיות הכי בסדר….. למה אי אפשר פעם אחת….? עכשיו הוא כבר צועק עלי: זה לא פייר!! מסתובב וממשיך ללכת בשקט בירידה עד לשביל העפר.

לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה. במחשבה שכועסים עלי.

כואב לי לראות אותו ככה כועס ומאוכזב. עוד יותר קשה לי להרגיש את הכעס שלו מופנה כלפי. ואני נזכרת איך כשהייתי קטנה…כל פעם שההורים שלי רק היו מסתכלים עלי במבט כעוס ואומרים: טל…בטון כזה שעולה כלפי מעלה. ישר הדמעות היו נאגרות לי בעיניים. לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה: במחשבה שכועסים עלי. בתחושה שאני לא בסדר. בפחד ממה עלול לקרות. התחושה הזו ליוותה אותי שנים. כל פעם שהרגשתי שכועסים עלי היתה מתעוררת בי התגובה האוטומטית: מהר, להעלים את הכעס! תתנצלי. תתפשרי. תתגמשי. רק שלא יכעסו.

רוצה להגיד לו: בסדר מותק. אז תלך היום. האוטומט עוד שם. אבל כבר לא יכולה. אני לא הילדה הקטנה הזו יותר. אני אמא. למדתי לעמוד מול כעס ולדעת שאני עמידה: כן. אני אומרת לו: אני מבינה שזה מבאס. זה אולי חלק מהאופי שלי ושל אבא. אם אנחנו כבר עושים משהו אז לא מחפפים. מותר לך לכעוס. וכבר לא מוסיפה דבר. ממשיכים בטיול. עכשיו הוא כבר ממש לא מדבר איתי.

זו מאחורי זה ובינינו כעס.

ככה ממשיכים. הוא שלושה מטרים לפני. מהיר. נחוש. אני מאחוריו. כזה טיול עוד לא היה לנו. הוא מוביל במרחק ואני עם הפנים אל הגב שלו. שקט והוואדי כל כך יפה היום. השמש זורחת ומחממת אותנו. מסביב הירוק הבוהק המטריף הזה של תחילת החורף. הכל חי. נושם. מדי פעם רשרוש בשיחים. עורבני מחפש מה לאכול. ממשיכים ללכת. זו מאחורי זה ובינינו כעס.

מגיעים לכיוון בית שערים. אולי עבר מספיק זמן? אני תוהה: רוצה לשחק משהו? לא. הוא עונה וממשיך בצעידת הגב שלו. אחרי עשר דקות מנסה שוב: כשנחזור הביתה תרצה להכין בית לזית? יש לנו את כל המצרכים. ושוב הלא שלו. עזבי טל! פשוט תני לו לכעוס…

פונים לשביל המוצל שיורד אל הסוסים. הוא אני והכעס. מתקרבים לסוסים ואני אומרת: בוא נטפס מפה. העלייה הגדולה לפנינו. הוא דוהר כמו איילה קדימה. איזה כושר יש לו יאאללה…. אני לא הרבה מאחוריו. מתנשפת. הגענו למעלה וממשיכים בצעידה הרחוקה הזו. גב אל פנים. אבל בתוכי אני שמה לב מתחיל להיווצר חיוך קטן. תחושה פנימית שזה בדיוק מה שצריך לעשות עכשיו. לא לדבר. לא להתנצל. לא להסיח את דעתנו. רק ככה. פשוט ללכת עם הכעס. מותר לו. כמה כבר יוצא לו ככה לכעוס? עלינו..? והנה זה כבר קורה. באמת זה מעצבן. מצב מתסכל. מה שאני יכולה לעשות עבורו באמת….זה לא להיבהל. לא להילחץ וגם לא להתנצל. ככה. פשוט להיות עם הכעס הזה ולהמשיך ללכת.

כמה זה לא מובן מאליו – להצליח לכעוס בדיוק במידה.

הגענו הביתה. בלי לומר מילה. אני יוצאת לקניות אם תיזכר במשהו שאתה רוצה תשלח לי הודעה אני אומרת. והדלת נסגרת אחרי. כשחוזרת אחרי חצי שעה אני והשקיות. אני רואה בפנים שלו שזהו. הכעס עבר. הוא כבר במקום אחר. תראי מה הכנתי הוא מפנה אלי את צג הנייד ומראה לי משהו שיצר כשלא הייתי. מצטער שהתעצבנתי מקודם. הוא אומר. כפרה עליו. אין על מה. זה בסדר. זה באמת מעצבן. מחבקת אותו ויודעת שמשהו כנראה עשיתי נכון.

בערב אחרי שהילדים נרדמים אני מספרת לבן זוגי על היום המשוגע הזה. על הכעס והטיול.. והוא רק אומר לי: איזה מזל שהוא יכול להוציא את זה עליך…מולי זה לא קורה. ואני חושבת לעצמי כמה זה לא מובן מאליו. להצליח לכעוס בדיוק במידה: ברגע הנכון, בעוצמה הנכונה על האדם הנכון.