הפרדות

מה אתם רוצים לארוחת בוקר? צועקת לילדים. הרגיל הם עונים. מוציאה את הפיתות מהתנור ומורחת פסטו ובשני חמאת בוטנים. מתוך הרגל לוקחת את קופסאות האוכל ונזכרת שיש סגר. לא צריך. שולפת שתי צלחות מניחה על השולחן. האוכל מוכן אני צועקת. חוזרת למטבח ושמה לב שהכיור שוב מלא בכלים. אני נשבעת שעשיתי כיור שלם לפני כמה דקות. איך זה שוב קרה? תפנו את המדיח אחרי שתסיימו אני זורקת לעברם. קולטת דרך הקיר את המבט המתבאס שלהם. אבל הם יעשו את זה. כפרה עליהם.

מבינה שזה בדיוק הזמן לעצור. זה לא יקרה מעצמו.

המכונה משמיעה שלושה צפצופים מודיעה שסיימה ואני מתחילה להעמיס את הבגדים למייבש. מכונה שניה היום – לא יאומן שרק 9 בבוקר. מרימה את הקטנה. מתיישבות בסלון. שנצייר ציור? אני שואלת. תן היא אומרת במקום כן. וטראח! כל הטושים מפוזרים על השטיח. לא בדיוק מה שחשבתי עליו כשהצעתי. מסתכלת מסביבי: מייצג מרהיב של טושים צבעונים, קוביות עץ, שלושה ספרים שני ניירות מקווצ'צ'ים ועוד כמה חפצים בלתי מזוהים.

והנה אני כבר זוחלת על השטיח. אוספת. אלוהים יודע כמה פעמים ביום אני מסדרת את כל הטוב הזה חזרה למקום. קולטת את עצמי בסחרור סיזיפי ואינסופי של עבודות בית סדר וארגון. הצנטריפוגה שואבת אותי להמשיך, מפתה אותי: עוד רגע תסיימי ותגיע המנוחה. אבל לא…אני מבינה שזה בדיוק הזמן לעצור. זה לא יקרה מעצמו. משאירה את מייצג השטיח כפי שהוא. יאללה יוצאים לטיול. מי בא? לוקחת תיק, נועלת נעלים ויצאנו מהדלת.  קאט. אפשר לנשום. נכון זו אולי לא המנוחה שחלמתי עליה. אבל הֵי, לפחות יצאתי מהבית! המטלות יחכו. זו כבר התחלה.

אבל בפנים אני יודעת. כבר מזמן איבדתי את זה. 

ביפ ביפ. עוד הודעה התקבלה. מרגישה את הדגדוג באצבעות לבדוק מי כתב לי הפעם. מהבוקר רצף בלתי פוסק. כל עולמי פחות או יותר עבר לנייד: הודעה מבית ספר בקשר לישיבה. תלמיד שולח משימה שנתתי בשיעור. אני מקליטה חזרה תגובה מפרגנת. תוך כדי משחילה התכתבות עם חברה טובה. וואו כמה זמן לא נפגשנו. שולחת להורים שלי תמונה של הילדים. מתגעגעים. בן זוגי בדרך חזרה מהעבודה: מה צריך לקנות לבית? בין לבין בודקת חדשות: אולי היום יבשרו שנגמרה הקורונה…?

בערב יושבים יחד בסלון: את כל הזמן בטלפון – הוא אומר לי. לא נכון – ממהרת לענות. באינסטינקט חתולי נושן שולפת ציפורניים: אתה הרבה יותר ממני. אבל בפנים אני יודעת שהוא צודק. כבר מזמן איבדתי את זה.

נזכרת במהות. מעבירה לשקט.

לפני שנים. כשעוד היינו סטודנטים נטולי ילדים. גיבשנו מנהג כזה ש"העט נופלת" איך שהשבת נכנסת. לא הינו דתיים אבל ההפרדה של השבת עזרה לנו לשמור קצת על עצמנו. לשמור כל דבר במינון שלו. שלא ישתלט. לקדש את מה שחשוב ועל הדרך גם להיות יותר יעילים. היינו לומדים בטירוף כותבים עבודות, לומדים למבחנים ועם כניסת השבת. זהו. לא משנה מה. הקלסרים נסגרים ואנחנו נחים.

לאורך השנים המנהג נישאר. רק ההגדרה ל: "מה היא העט" התחלפה. מלימודים לעבודה ומעבודה לעבודות הבית ושוב לעבודה: קלסרים הפכו למיילים, מיילים הפכו לכביסות, הודעות הפכו לווטסאפים. הגבול היה פעם כניסת שבת ופעם שעה מסוימת בערב. משתנה וגמיש רק המהות נשארה – לא להיסחף.

והנה אנחנו בערב ההוא בסלון. אני והוא והנייד. ועולה לי בראש המושג באמנות שנקרא צבעים מנוגדים משלימים. זוג צבעים שכשהם אחד לצד השני מופרדים הם מבליטים ומעצימים זה את זה. כשהם מעורבבים התוצאה עכורה ולא מחמיאה. מסתכלת שוב על הנייד. נזכרת במהות. מעבירה לשקט. ליתר ביטחון מניחה במטבח. במדף הגבוה. מאחורה.

אלוהים כמה אני מתגעגעת להפרדות!

השעה 9 ורבע. בן זוגי יצא כבר מזמן לעבודה. עובד כרגיל. הוא חיוני. גם אני עובדת. לא כרגיל. בזום. פלוס שלושה ילדים בבית. חבל שאי אפשר להגיד להם שהוא חיוני גם פה…השיעור שלי תכף מתחיל. את הקישור של האמצעי הכנתי כבר לפני כמה דקות. הבכור מְתַפְעֵל את עצמו למטה. הקטנה יושבת על הספה לידי צופה בשירים. אי אפשר להחזיק הכל – מזל שיש יוטיוב. יופי. שקט. אפשר להתחיל את השיעור. לוחצת על הקישור. ואז צעקה מלמעלה: משהו לא עובד לי. אני לא מצליח. הילדים בשיעור מתחילים להיכנס. רגע מתוקים נחכה עוד כמה דקות לכולם ונתחיל בסדר? בינתיים אני רצה במעלה המדרגות ומארגנת לאמצעי קישור חדש. יש. הפעם זה עובד.

השיעור התחיל. עושה להם חימום כמו שאנחנו רגילים בכיתה. משחק קטן של איות. תקרב את הדף למצלמה אני לא רואה מה כתבת. יופי! מעולה אִיַּתְתָּ את זה! זו מילה קשה. בינתיים אני קולטת שהקטנה מאבדת סבלנות. היא לחצה על משהו ונתקע לה השיר. בכי. רגע חמודים תמשיכו לכתוב. קופצת לספה, מפעילה לה שוב וחוזרת לעברית של כיתה ב'. שמה לב לריח של שרוף. שיט שכחתי לכבות את התנור בבוקר. בלי שהם שמים לב קמה ומכבה.

לקטנה נמאס מהשירים: אמא.. אמא.. ואני מבפנים: אהההה. אלוהים כמה אני מתגעגעת להַפְרָדוֹת! לוקחת אותה בידיים: בואי. בואי לאמא. היא עדיין בוכה. איך ממשיכים מכאן? הילדים במסכים הקטנים מסתכלים עלי ומחכים. כבר שכחתי איפה הייתי ומה רציתי ללמד. מביאה מוצץ ומושיבה אותה על הברכיים שלי. שקט. הקטנה שלי עם עיניים גדולות בוהה בילדים. הם בוהים בה חזרה: תגידו שלום לבת שלי. ועכשיו נשחק משחק.

להסכים לחוסר השלמות.

נגמר השיעור. סוגרת את המחשב. ושואלת את עצמי בלב: באמת…מה נותר לי לעשות ברגעים האלה? המעורבבים. הלא מופרדים. העכורים. הרגעים בהם מרגישה כל כך לא במיטבי. לא כאן ולא כאן. משחזרת איך שכחתי להכין את החומרים לשיעור. איך בבוקר התעצבנתי נורא על הבכור. איך לא היה לי כוח לקטנה. אוסף של רגעים שמרגיש כמו מִישמַש כזה. בלי התחלה ובלי סוף. משחזרת ומתבאסת.

ואז לוקחת נשימה. מסתכלת סביבי: על הקטנה. על הבנים. על עצמי. מצליחה לרגע לזהות מבעד לעיסה הזו את מה שחשוב. נותנת לעצמי חיבוק מבפנים – טל, את בסדר גמור. כי מה נותר לי באמת לעשות ברגעים האלה? חוץ מלהתמסר לערבוב. אפילו לצחוק קצת. אפשר גם לבכות קצת. ולהגיד: ככה זה עכשיו. כי מבינה לרגע. שבעצם הפוך על הפוך. בהַפְרָדוֹת וגם בערבובים יכולה להיות את אותה האיכות. איכות כזו של להסכים. להסכים לחוסר השלמות: של המטלות. של הילדים. שלי. של העולם. להסכים. ולרגע אחד להרפות.