דאגות

השעון מראה ארבע וחצי והטקס מתחיל. הבכור: אתה מביא את הכדור? האמצעי: כן… תארגן אתה את התיק. תוך כדי הם עולים ויורדים במדרגות. ריצ'רצ'ים נפתחים ונסגרים. בקבוקים מתמלאים. מארגנים את עצמם ואת הציוד. להוטים כבר ללכת למקום שהפך להיות מרכז החיים שלהם. ביי מתוקים. תחזרו עד שבע ורבע. אני צועקת לעברם. ביי אמא. טריקת דלת והם כבר בחוץ. כל יום באותה השעה הם הולכים למגרש השכונתי. פוגשים חברים. ועוד ילדים. משחקים כדורגל. ומחבואים. עושים צחוקים. שכונה. כמו של פעם.

זה הפך להיות המקום שלהם. השחרור שלהם. האוויר שלהם בתוך התקופה המוטרפת הזו.

מאז שהתחילה הקורונה ובעיקר בסגרים. שמרנו מרחק. הקפדנו על ההנחיות. צמצמנו מפגשים. נמנענו ממקומות הומים וסגורים. כשהבית ספר נסגר. ונהיה קר…זה התחיל להיות מורכב לפגוש חברים. במיוחד שאלה מבית הספר גרים רחוק. ובשכונה אנחנו יחסית חדשים. אבל זה היה ברור שעם כל הכבוד לקורונה – הילדים לא יכולים להישאר מסוגרים ומבודדים.

כדורגל הם אוהבים ונושמים כבר כמה שנים. למגרש כבר תקופה שהם הולכים. רק שניהם. לוקחים כדור. ופשוט יוצאים. משחקים שם קצת וחוזרים. אבל עם הקורונה התחיל להיווצר משהו חדש במגרש. פתאום הם היו חוזרים עם סיפורים. הצטרפו אליהם עוד ילדים. לאט לאט ההליכה למגרש הפכה להיות עבורם ה – main event של היום. של החיים. מיני עולם בתוך העולם הכאוטי בחוץ. זה הפך להיות המקום שלהם. השחרור שלהם. האוויר שלהם בתוך התקופה המוטרפת הזו.

זה לא שלא דאגתי. כמובן. הם כבר נהיו מתורגלים בכל כללי הזהירות: תישמרו על זה…אל תשכחו לעשות את זה. ואם זה קורה אז….די, אמא נו. תסמכי עלינו הם אומרים. ואני באמת סומכת. רק איך אומר להם…זה על העולם שלפעמים אני לא סומכת. וכשיום אחד הם שאלו אותי: את רוצה לבוא לבקר אותנו שם? אני הסתכלתי עליהם במבט מתפלא: אתם באמת רוצים שאני אגיע? נראה לי עדיף לכם שאני לא אהיה שם. שתהיו חופשיים ממבטי הדאגה. ושלושתנו צוחקים.

לפעמים אני מרגישה שזה הטבע האינסופי של הדאגות – הן לא נעלמות. הן רק מתחלפות.

בשנה האחרונה הדאגות נצבעו בצבעי קורונה. לרגעים, הקורונה השלתה אותי שהיא המציאה את הדאגות. שהכל קשור אליה. אבל תכלס. ידעתי. הרי אני מכירה אותן לא מהיום. הן לא התחילו כשהקורונה הגיעה. ורוב הסיכויים שגם לא ייעלמו כשהיא תלך. לפעמים אני מרגישה שזה הטבע האינסופי של הדאגות – הן לא נעלמות. הן רק מתחלפות. כאילו הן מחפשות כל פעם רק על מה להיתפס. ואם אני נותנת להן מקום…אשכרה הן יכולות להיתפס על כל דבר שיש.

ההליכה של שניהם לבד למגרש היתה משהו יחסית חדש. לפני שנתיים בערך כשהבכור הגיע לגיל 9 הוא התחיל לצאת לבד לכל מיני "מסעות". בהתחלה קצת לגן שעשועים ברחוב. למכולת. לטיול קטן בוואדי. בודק וכל פעם מרחיב את טווח העצמאות שלו. באיזשהו שלב גם אחיו הצטרף אליו. הדאגות שלי היו הולכות ביחד איתם. הייתי מדמיינת כל מיני תרחישים מלחיצים: קרה להם משהו נורא. הוא נפל. או נדרס. מישהו מטריד אותם. הדהים אותי לגלות עד כמה זה אוטומטי אצלי: לדמיין את הרע ביותר. טלפון מצלצל –  משהו רע קרה. מישהו דופק בדלת – משהו רע קרה. רציתי ללמוד לשחרר את הדאגות. הרי אני לא באמת רוצה שיחיו בתוך צמר גפן כל חייהם. החזקתי את עצמי מלרוץ אחריהם. כי בפנים באמת רציתי לאפשר להם מרחב. ללמד אותם עצמאות. לסמוך. רק שלא תמיד הרגשתי שאני יודעת איך.

ובכל פעם שעלתה הדאגה הזכרתי לעצמי: זה לטובתם. תני להם. תסמכי.

לפני כמה שנים קראתי[1] שהילדים של היום מעט מאוד מסתובבים לבד. כמעט תמיד הם עם מבוגר. שפעם הילדים היו יותר עצמאים. שעם השנים הרדיוס של העצמאות הלך והצטמצם. בעיקר בגלל דאגות. היה כתוב כמה זה חשוב. לאפשר. ומה זה נותן. קראתי וידעתי – אני רוצה להיות אמא כזו. אני רוצה לאפשר לילדים שלי עצמאות. ובכל פעם שעלתה הדאגה הזכרתי לעצמי: זה לטובתם. תני להם. תסמכי. הבנתי כמה זה חשוב. להם. ובעצם גם לי. החלטתי שזה מה שאני אעשה. אפילו אם הדאגות עוד שם.

שבע וחצי. הילדים נכנסים בדלת. כל פעם הם חוזרים עם סיפור: הגדולים לקחו את המגרש. הערסים קיללו. היה משחק מעולה. היו מלא ילדים. ואני שומעת את הסיפורים. נותנת עצה כשצריך. שומעת את הדילמות והמורכבויות. אבל בעיקר שומעת דרך הסיפורים איך הם מתמודדים: היו מכות אבל התרחקנו. היה שם איזה אבא ונעזרנו. הלכנו למגרש אחר. דרך כל סיפור אני לומדת כמה הם מדהימים. ואיזה יפה הם מסתדרים. וחושבת לעצמי – הרי זה בסופו של דבר מה שאני רוצה עבורם: שידעו להתמודד עם כל מה שהעולם זורק לעברם. שירגישו חזקים. אמיצים. מסוגלים!

ופעם אחת כשירד מבול. והיו ברקים ורעמים. וסופה. והאמצעי התחיל לפחד. הם התקשרו אלי שאבוא לאסוף אותם. ולמדתי מזה כמה הם אחראים. ואיך הם נעזרים כשצריך. והייתי גאה ממש. הרי זה בסופו של דבר מה שאני רוצה עבורם: שידעו שאם הם צריכים…אנחנו פה בשבילם. שהם יכולים להתקשר גם באמצע הלילה. או מסוף העולם. ולא נכעס. ולא נשפוט. ונעזור. הרגשתי ש"פיצחתי" את זה. הנה אני. הדאגנית. נותנת עצמאות. סומכת. מצאתי את הדרך.

וכל ה – לסמוך שהיה לי. נעלם בין רגע.

זה קרה בשבוע שלא הפסיק לרדת בו גשם והיה ממש קר. אבל יש סגר והבנים כבר משתגעים בבית. אז הם הלכו כרגיל למגרש. אני עם הקטנה בבית. טלפון מהבכור: אמא אנחנו משחקים פה בשלוליות במגרש וממש כיף. תדליקי את הדוד שיהיו מים. טוב מותק אני אומרת לו. תהנו. מנתקת וחושבת: וואו איזה ילדים.. כאלה אחראים. חוזרת לשחק על השטיח עם הקטנה. הקמין דולק. עוברת מחשבה: ממש קר היום. וגשום. מקווה שהם בסדר. אבל זו לא ממש דאגה. אחרי כמה זמן הילדים נכנסים בדלת. היי מתוקים. איך היה? אני שומעת את צהלות השמחה שלהם כשהם עולים במדרגות. נזכרת בתחושה הזו. כילדה. של לחזור הביתה מגשם שוטף בחוץ. אל מקלחת חמה.

אבל ברגע שהם מגיעים. יורד לי הלב לתחתונים. הבכור רטוב ברמה סבירה. אבל האמצעי מכף רגל ועד ראש. לא כביטוי. ממש. כולל חולצה, שיערות, ריסים, תחתונים. מה לא. וקפוא קפוא קפוא. וכל הביטחון שהיה לי. וכל ה – לסמוך שהיה לי. נעלם בין רגע. שומעת את עצמי צועקת: מה לעזאזאל?! כנס כנס מיד לאמבטיה. הגזמת ממש ילד! אתה קפוא לחלוטין. והקולות מבפנים צועקים עלי: את יודעת מה יכול עכשיו לקרות? ועולות בי תמונות של כל מיני דלקות וסימפטומים. איך היית כל כך חסרת אחריות? איך נתת להם לעשות את זה? הרי בסופו של דבר מה שאת באמת רוצה עבורם זה שיהיו בטוחים! שיהיו מוגנים! שיהיו בריאים!

מסתכלת עליהם ורואה איך החיוכים שהיו על הפנים שלהם מתחלפים בהדרגה במבטי דאגה ואשמה. ואני מתבאסת על עצמי ועליהם. והם מתבאסים על עצמם ועלי. והרגע הזה המתוק ששחררתי בו את הדאגה. ולא היה פחד. ולא התקשרתי. ולא באתי לאסוף. וסמכתי. ושחררתי. נעלם כלא היה. ונשארות הדאגות.

איך עושים את זה? את אמנות הגם וגם. איך לומדים איפה להדק ואיפה לשחרר?

אחרי אמבטיה חמה. ותה. עם בגדים יבשים ונעלי בית. כשהנשימה חוזרת להיות מוסדרת. אני בוהה בקמין ומנסה להבין: איך עושים את זה? את אמנות הגם וגם. איך נותנים חופש וגם מוגנות? איך לומדים איפה להדק ואיפה לשחרר? מה לעזאזל נכון לעשות? הרי היום זה שלוליות ומגרש כדורגל ומחר זה מסיבות. אלכוהול. נהיגה ומה לא? איך מלמדים אותם עצמאות וביטחון וסומכים אבל גם שומרים עליהם כשצריך. ואולי יותר חשוב – נותנים להם כלים שידעו לשמור על עצמם.

ופתאום מבינה. אולי זה בדיוק זה. ה: גם וגם. ניגשת אל הבנים שלי שיושבים על הספה. מחבקת חזק. לוחשת להם: אני מצטערת על ההיסטריה. אני יודעת כמה היה לכם כיף. אני באמת שמחה על זה. אבל גם קצת הגזמתם. כי קר היום ממש. וגשום בטירוף. אתם צריכים לשמור על עצמכם יותר אמרתי. בעצם כעסתי עליכם כי הרגשתי שאני הייתי צריכה לשמור יותר!

הלב יצטרך פשוט לקפוץ את קפיצת האמונה. ולסמוך.

במיטה לפני השינה מגלגלת בראש את היום הזה. ועולה בי התמונה. של שני ילדים שקופצים בחורף בשלולית קפואה נרטבים מכף רגל ועד ראש. ושמחים. פשוט שמחים. נזכרת שגם אני פעם חוויתי רגש כזה. משוחרר. של אי הדאגה. של החופש. של השתוללות. ושואלת את עצמי האם יכולה להשיג אותו עדין כאמא? האמא הסומכת שבי מאמינה שכן. והאמא הדאגנית, חושבת שגם קצת לא.

כי ככה זה כנראה אצלי. גם וגם. האמא הדאגנית תמשיך לנסות לסדר ולארגן הכל מראש. להגן. לשמור שכולם יהיו בטוחים. והאמא הסומכת תדע שבחיים אין ביטחונות. ושבשביל באמת לחיות. ולשמוח. הלב יצטרך פשוט לקפוץ את קפיצת האמונה. ולסמוך.

[1] רוזין, חנה. (9.4.2014) ילדים מוגנים מדי. אלכסון.