רק עכשיו. אחרי החיסונים. כשחזרנו בהדרגה לארח. להתחבק. כשהנשימה שלי מתחילה להתרווח. והמחשבות מתפנות מהעיסוק המתמיד במחלות והגנות. אני מבינה עד כמה מסגר לסגר גם הלב שלי נסגר. עד כמה הדאגות התפשטו ותפסו מקום. עד כמה רוטינות יומיומיות של זהירות השרישו. עד כמה המבט הבוחן והספקני העמיק. העמיד ביני לבין העולם חומות ומחסומים. ובעיקר מבינה עד כמה הצטמצמתי. כי זה מה שהן עושות הדאגות בסופו של דבר. מצמצמות. כי כשהן מתפשטות…זה תמיד על חשבון משהו אחר.
רואה איך קמטי הדאגה הקטנים של הילדה שהייתי הפכו עם הזמן לחריצים עמוקים.
יושבת בסלון מדפדפת באלבום ישן. נתקלת בתמונה שלי מהילדות. אני בת שנתיים בערך. יושבת על הדשא בפארק עם האחיות הגדולות שלי. מישירה מבט למצלמה בחשדנות ודאגה. הגבות שלי מכווצות. העיניים מצומצמות. ברווח שבין הגבות – קמטים. קמטי דאגה. מסתכלת על התמונה מקרוב וקמה להתבונן בראי. רואה איך קמטי הדאגה הקטנים של הילדה שהייתי הפכו עם הזמן לחריצים עמוקים. לרגע אוחזת משני הקצוות…מנסה ליישר. אבל הם מסרבים. החריצים. חוזרים למקומם. עקשנים כאלה. לא מרפים. כאילו בכוונה מזכירים לי איך דאגות ופחדים נחרשו שוב ושוב. עד שהתקבעו ומצאו להם משכן בין הגבות.
מתי התחילו הדאגות? אין נקודה אחת בזמן. לפעמים אני מרגישה שתמיד הן היו שם. רק במהלך השנים שינו צורה. זוכרת רגעים קטנים של פחד: הנה אני בת שלוש. בבריכה. עם המשפחה שלי. לובשת מצופים. הולכת מסביב ומחזיקה בדפנות. לא מעיזה לשחרר את האחיזה ולשחות למרכז. למרות שזה בדיוק אותו עומק. והנה אני נערה בת ארבע עשרה בערך. הולכת בחושך חזרה הביתה מחברה שגרה כמה בניינים לידי בשכונה. זורקת מבטים לאחור. נבהלת מכל רחש מסביבי. אוחזת חזק בגז מדמיע. שיש לי לכל מקרה שלא יהיה. עד שמגיעה לבניין שלנו. סוגרת את הדלת מאחורי. נושמת לרווחה.
לוחש לי מבפנים: זו את באמת. הפחדנית.
כשהפכתי לאמא. הרף עלה. הדאגות הקטנות הפכו לפחדים הפכו לחרדות. מצאתי את עצמי בפעם הראשונה מתמודדת עם משהו אחר. עוצמתי. גופני. משכנע להחריד שהוא ממשי. עם הזמן לדאגות נהיה כבר כוח משל עצמן. שלא תמיד אפילו מובן מה מעורר אותן. כמו גל שעולה ומציף. מלווה בקול שמשכנע אותי שלא אצליח להתמודד. שאני חלשה. שאני לא באמת יודעת מה אני רוצה. שלוחש לי מבפנים: זו את באמת. הפחדנית.
את הקול של הפחד בפנימיות שלי אני מכירה לא מהיום: אני יודעת לזהות כבר איך הוא נשמע. מתי הוא מתעורר. ומה מעצים אותו (לא שזה תמיד עוזר לו להישמע פחות מדאיג). עם הזמן למדתי להכיר אותו: למדתי שהוא פעיל בעיקר בשעות הערב. כשהחושך יורד. שהמשפט האהוב עליו הוא: ומה אם….שהוא מצוין בלהסריט בראשי את הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. ושהמזון האהוב עליו הוא חיפושים ברשת. שם הוא יכול למצוא כמעט כל דבר להיתלות עליו בשביל לגדול ולהתעצם.
הדאגה היא מחשבות המסתובבות במעגלים. והפעולה היא ישירה.
בקיץ שעבר קנינו אוגרים לילדים. אין על אוגרים ליום הולדת. יום אחד אחרי תקופה של הזנחה פושעת. שמנו לב שאחד מהם משיר שערות. הידע שלי באוגרים מאוד מצומצם. אבל עלתה בזיכרוני פתאום תכנית שראיתי על חיות. שם הראו מחלת עור נוראית שנפוצה אצל מכרסמים. נזכרתי גם שהיא מאוד מדבקת לאנשים. ברגע שנשמע בתודעה שלי קול הדאגה הזה – הוא פשוט לא הרפה. התחלתי לדמיין את כולנו נדבקים. מתגרדים. זורקים מצעים. אחרי כמה שעות של מחשבות מטרטרות ותרחישים מלחיצים. אמרתי לדאגה: די! אני מכירה את הקול המצמצם שלך. זה שגורם לי לקפוא. הבנתי: יאללה! אם אני באמת רוצה להפסיק לדאוג כדאי להתחיל לפעול. כי זו החוקיות: הדאגה היא מחשבות המסתובבות במעגלים. והפעולה היא ישירה. אז יצאתי מהבית – אני. הקטנה בעגלה. וכלוב של אוגרים. לווטרינר. מומחה במכרסמים כמובן. 300 שקלים אחר כך פלוס בדיקת מעבדה וטיפול בטיפות. נרגעתי. אז כן, הרגשתי קצת מגוחכת. אבל הֵי….לפחות נרגעו קולות הדאגה.
חלק מהקולות שבי…הם בכלל של אחרים.
קולות הדאגה. לפעמים כשאני מקשיבה להם באמת. אני מזהה שחלקם אפילו לא שלי. חלקם קולות שנטמעו. נשתמרו. נחרטו. לקח לי הרבה זמן ללמוד שחלק מהקולות שבי…הם בכלל של אחרים. מי אם לא של ההורים. וחושבת לעצמי…הרי גם אני מטמיעה בלי לשים לב קולות כאלה אצל ילדי. לפעמים זה גורם לי לעצבות. לפעמים מוביל אותי לאחריות. ולפעמים זה פשוט לקבל את זה שככה זה. כן. גם הקולות שלי – לטוב ולרע יהדהדו בפנימיות שלהם. זה כבר יהיה הסיפור שלהם לספר.
פעם דמיינתי שאולי חלק מהקולות האלה הם בכלל זכר לסיפורים עוד יותר עתיקים. ובדמיוני עולה סבתא שלי. שארגנה מסיבה כי חשבה שהנה היא תציל אותם. את המשפחה שלה. ורק אחר כך גילתה. שזה קרה אחרת לגמרי. ומאז לא היו אצלה מסיבות. ושואלת את עצמי: האם משם נובעת הדאגה שאם אחגוג. אשחרר. אשמח. משהו רע עלול ליקרות? ונפעמת איך הם נטמעו בי כל הקולות האלה שאפילו לא חוויתי? ותוהה כמה קולות כאלה מהדהדים וחיים בי עד היום?
קולות שקוראים לי להתעורר. שמזמינים אותי להיזכר.
ויש רגעים. בהם שומעת גם קולות אחרים. ערב. אני מרדימה את הבת שלי. הרגע המתוק הזה ביום, בו שתינו נשכבות על המזרון זו לצד זו, ידי מונחת על גבה. אני לוקחת שאיפה, משחררת נשיפה ומתמסרת למנוחה. ברגעים האלה. כשהגלגלים של היום נעצרים. לפעמים… משתחזרים בי זיכרונות. כמו סרטים כאלה. מתקופות אחרות בחיי. לאחרונה גיליתי שאם אני מקשיבה להם ממש. אני יכולה לשמוע קולות. שמספרים לי סיפור אחר על עצמי. על חלקים בי שנרדמו. קולות שקוראים לי להתעורר. שמזמינים אותי להיזכר.
וואו באמת עשיתי את כל זה?
באחד הזיכרונות – רואה את עצמי בשדה התעופה של דלהי. אחרי שנה בה טיילתי בהודו שמעתי קול שקרא לי להמשיך לנוע. קניתי כרטיסים לאירופה. בלי לדעת בדיוק למה אני נוסעת. והנה אני בשדה. הרגע גיליתי שהטיסה שלי לאירופה מתעכבת. ככה העברתי שעות בשדה התעופה. שכובה על תיק הגב שלי. נרדמת לפרקים. אחרי חודשיים בערך בהם טיילתי עם בן זוגי – מי שלימים יהפוך לבן זוגי לחיים – הייתי שוב לבד.
כשנחתנו בווינה הבנתי שפספסתי את טיסת הקישור. מתבוננת על עצמי נגררת בין דלפק לדלפק. מנסה לאתר את התיק. כל כך רוצה להימנע מעוד לילה בדרכים. עייפה. מתה להגיע כבר לחברה שחיכתה לי בבאזל. ואז רואה איך הצלחתי לאתר את הציוד האבוד. איך מצאתי דרך לעלות על רכבת במקום על מטוס. איך העברתי עוד כמה שעות ברחבי ווינה ובסוף הגעתי ליעד. שמחה. מסתכלת על עצמי כמו בסרט. ומתפעלת: וואו. באמת עשיתי את כל זה? ועוד לבד? והכי מעניין היה…שזכרתי את המסע. את העייפות. את השיבושים. את אי הנוחות. אבל לא זכרתי קולות דאגה.
זיכרון אחר. והנה אני בת ארבע. עולה על מטוס בסינגפור עם המשפחה. מתיישבת במושב. פותחת את המגש. שואלת בקול מתרגש ושמח את אמא: מה יש היום לאכול? מתבוננת ונזכרת איך פעם…לפני הטיסה ההיא המקרטעת. ממש אבל ממש אהבתי לטוס!
בוא! אני אומרת לו. אם אתה עדין כאן…נצטרך פשוט לעשות את זה ביחד.
והנה אני. מקשיבה לקולות האלה. וגם האלה. ומבינה שבעצם הקול של הילדה השמחה והמתרגשת מטיסות קיים בדיוק כפי שהקול של האישה שביטנה מתהפכת. שהקול שמניע אותי לנוע – דוחף אותי קדימה. להעז. לפרוש כנפיים. נוכח בדיוק כמו הקול של המה אם…וכל הקולות האלה הם היום חלק ממני. הם חלק ממה שאספתי. ממה ששמעתי. ממה שהשמעתי. והתבונה היא לבחור לאיזה קול להקשיב.
וברגעים שקול הדאגה נשמע לי חזק מדי. שאני מרגישה איך הוא מקשה עלי להיות קלילה. לנוע קדימה. שאני רק רוצה שהוא יתפוגג. ומבקשת הלוואי שיעלם. אני מזכירה לעצמי…כן. גם הקול הזה הוא חלק ממני. אז אני מקשיבה לו קצת: לפעמים יש בו גם קצת הגיון. צוחקת איתו: כי הרבה פעמים הוא ממש מגוחך וטיפשי. ואז פשוט מזמינה אותו ללכת יד ביד איתי. לאן שהלב מבקש ממני: בוא! אני אומרת לו. אם אתה עדין כאן…נצטרך פשוט לעשות את זה ביחד.
גרסאת האודיו לפוסט:
הי מהממת אחת
תודה על כל המילים שתמיד מהדהדות גם כאן…
כתיבה מיוחדת ויפה יש לך
( אשמח חדרך להעביר לאשתי את מילותייך)
תודה יותם! משמח לשמוע שהמלים מהדהדות בעוד לבבות. ברור שתעביר. תזמין אותה להצטרף לקבוצה.
טל, המילים שלך
האופן העדין – חזק שבו את מחברת אותן יוצר מיכל של טוב
לימור
ריגשת אותי בתגובה שלך. זה משמח ולא מובן מבחינתי שהמלים שלי מגיעות אל לבבות אחרים.
תודה על השיתוף טלטול. הכתיבה שלך בהירה ונעימה, מעוררת מחשבה והזדהות. חושבת עליך וגם על עצמי, על הדומה והשונה בהקשר של הדאגות ובכלל. אוהבת אותך (:
תודה אורלי יקרה. על המלים הטובות והרגישות. אוהבת גם אותך.
טל יקרה
הפוסט הזה אחז אותי מתחילתו ועד סופו.
הוא הרגיש מאוד אישי וחשוף ועם זאת הביא עימו תובנה אחר תובנה שנפלו והתיישבו אצלי על דברים שגם אני חושבת מרגישה.
מאוד אהבתי את המשפט בפתיחה, על כך שדאגות מצמצמות כי הן מתפשטות על חשבון דברים אחרים. זה משפט שאני מתכננת להשאיר אצלי בראש, יש בו המון אמת.
תודה רבה שכתבת ושיתפת את הדברים האלה.
התרגשתי.
וואו מיכל. את לא יודעת כמה זה מרגש אותי לקרוא את התגובה שלך. זה מרגש שמלים כל כך אישיות באמת נוגעות בלב אחר. בזיכרון אישי אחר. שהמלים מהדהדות בעולם ומקבלות חיים משל עצמן זה מאוד מחזק. תודה
הרסת אותי. קוראת מחשבות. תמשיכי לשלוח לנו פנינים.
נשיקות (אמן בקרוב באמת)
יקרה! תודה. שמחה שזה פגע בול. מחכה גם.