אני מתחילה לכתוב בלוג, סיפרתי לחברה רגע לפני הפוסט הראשון. על מה את כותבת? היא שאלה. על עצמי עניתי. על הורות. איזון בית עבודה. דברים שחקרתי בתזה שלי. איזון בין בית לעבודה…יש דבר כזה? היא צוחקת. כן הא?…עניתי. מצטרפת לצחוק. זו בדיוק השאלה. אין לי את התשובות. אמרתי. אני בסך הכל כותבת את עצמי. אולי הן יתגלו בדרך.
מתי החלטתי שאני רוצה להיות לוליינית?!
בוקר. שוב התעוררתי לפני השעון. עם עיניים חצי עצומות אני הולכת לכיוון המטבח. מדליקה את התנור וזורקת פנימה ארבע פיתות. בכי. הקטנה רוצה חלב. מושיבה אותה על הספה ונותנת לה בקבוק…זה ייתן לי עוד כמה דקות. קופסאות אוכל, לארגן תיקים, תוך כדי שותה קפה. משהו קטן לאכול אחרת אני נהיית בלתי נסבלת. יופי כולם צחצחו שיניים. רגע…שכחתי משהו. אה, כן גם אני צריכה להחליף בגדים. היום בן זוגי מביא את הקטנה למשפחתון. מעבירים כמה הוראות תפעול של בוקר. נשיקה וזהו. יצאתי לעבודה.
ברגעים כאלה אני תמיד מרגישה קצת כמו סופרוומן. לא סתם כנראה הדימוי שעולה כשחושבים על איזון בית עבודה הוא לוליינית. לוליינית שמאזנת כמה כדורים באוויר בלי שייפלו. לאחרונה נהיה לי לא נוח עם הדימוי הזה ותהיתי…מתי בעצם החלטתי שאני רוצה להיות לוליינית?! ולמה המטרה היא להחזיק כדורים באוויר כל הזמן? בסופו של דבר גם לזה יש מחיר. לאורך זמן זה מתיש.
העזתי להרגיש שאולי זה אפילו בסדר שכדורים נופלים מדי פעם: שהפיתות נשרפות. שמגיע שמונה בערב ואני נרדמת עם הקטנה. שיש ימים שפשוט אין לי סבלנות אל הילדים. שאני מגיעה לא מוכנה לשיעור או שהבית מבולגן. זה בסדר. זה אנושי. אולי הבעיה היא לא אי היכולת להחזיק את כל הכדורים באוויר כל הזמן. אלא הציפייה מעצמי שאעשה זאת. אז אם לוליינית אני לא רוצה להיות. אז מה כן? מה התשובה לחידה הזו שנקראת: איזון בית עבודה. אולי אקח כמה צעדים אחורה ואנסה לחזור להתחלה. לפחות להתחלה שלי.
התשובה הפנימית היתה ברורה: זה המקום שלי עכשיו.
כשהבכור שלי נולד בדיוק סיימתי שנה כגננת. יצאתי ל"חופשת" לידה בהרגשה שאולי לא ארצה לחזור לגנים כל כך מהר…ובאמת כך קרה. התמסרתי מהר אל האימהוּת. שלא לומר נשאבתי אליה. הרגשתי שהמקום הטבעי שלי הוא בבית עם הקטני. די מהר חיפשתי כל דרך אפשרית ויצירתית איך לא לצאת לעבוד מחוץ לבית. כשמלאה לו חצי שנה, צרפתי אלינו עוד תינוקת מהשכונה ושמרתי על שניהם כל יום עד הצהרים. הרגשתי ש – וואלה.. מצאתי את התשובה. גם לא להוציא כסף על מטפלת גם להרוויח כסף וגם להישאר בבית. מושלם.
זה לא שלא שמעתי את הקולות מבחוץ: מה, הוא כבר גדול…את לא רוצה לצאת לעבוד? לא חסר לך עניין? סיפוק? קולות שהצטרפו לא פעם לקולות מבפנים. שעוררו בי שאלות על זהות על דימוי על משמעות והצדקה לבחירה. אבל התשובה הפנימית היתה ברורה: זה המקום שלי. זו העבודה הכי חשובה בשבילי כרגע.
איך לעזאזל ממשיכים מכאן?!
כשנולד האמצעי שלי, בדיוק סיימתי את שנת הסטאז' בהוראה. היתה לי שנה קשה מאוד. בית הספר שעבדתי בו ממש לא היה בשבילי. התאימה לי מאוד הפאוזה הכפויה והפעם כבר יצאתי לחופשת לידה בידיעה ברורה – לשם אני לא חוזרת!
מצאתי את עצמי שוב מחפשת פתרונות איך להישאר בבית ועדין להכניס משכורת. ומתוך נוחות או הרגל חזרתי לטפל בעוד ילדה. זה עדיין הרגיש נכון. אבל שמתי לב שמשהו מתחיל לזוז בי בפנים. התחיל לדגדג לי לצאת מהבית. חיפשתי עניין נוסף. חיפשתי קצת את עצמי. ידעתי בצורה חד משמעית מה אני לא רוצה לעשות אבל לא ידעתי מה כן. או במלים אחרות שאלתי את עצמי: איך לעזאזל ממשיכים מכאן?! התשובה כבר לא היתה כל כך ברורה.
הרגשתי שאני לא לבד!
אמא שלי עודדה אותי: אולי תתחילי ללמוד לתואר שני? אני אשמור עליו, צאי ללמוד. זה חשוב. תתפתחי. תתאווררי. הקשבתי לה והלכתי ללמוד. זה התאים לי. לצאת יום בשבוע מהבית. לפגוש אנשים. לפתוח את הראש. הרגשתי שזו התחלה טובה.
כשחיפשתי נושא לתזה היה לי ברור על מה אני כותבת. החלטתי לחקור את מה שהכי העסיק אותי באותה תקופה: איזון בית עבודה. התזה היתה בעצם רק תירוץ בשביל להתעסק בשאלה שהטרידה אותי מאז שנכנסתי אל עולם האימהוּת. חקרתי בצורה אקדמית שאלות שהציפו את עולמי הפנימי באופן הכי יומיומי.
נפגשתי בבתי קפה, בשדרות ובגינות עם אימהות כמוני ועם אימהות ממש לא כמוני וראיינתי אותן. ראיתי אותן בסביבה היומיומית שלהן. דיברתי איתן, שמעתי אותן, הצצתי לעולמן. גיליתי שלא משנה כמה היא עובדת ובת כמה היא. אם היא קרייריסטית או אימא שעובדת בבית עצמאית או שכירה. כולן. ללא יוצא מן הכלל ביקשו את האיזון. חיפשו את התשובה. התעסקו בשאלה: איך משלבים בין העולמות? בפעם הראשונה מזה שנים – הרגשתי שאני לא לבד!
התשובה היא אישית, יחסית ובעיקר זמנית.
משהו מעניין התחיל לקרות לי באותה תקופה. בזמן ששמעתי הרבה סיפורים של הרבה אימהות. בזמן שקראתי וכתבתי וניתחתי את הקולות שעלו מהם. התחלתי להבין שהתשובה האחת לא באמת קיימת! בעצם יש הרבה תשובות להרבה אימהות. גיליתי שהתשובה שלי של להישאר בבית. זו שהיתה כל כך מוצדקת ומובנית מאליה עבורי. לאחרת היתה הדבר הכי גרוע שיכול להיות. ביקורתיות ושיפוטיות שעלו בי בהתחלה אל מול אימהות שבחרו אחרת – התחלפו בהדרגה ברגש אחר. מרחב חדש של הבנה נפתח: אימהות שונות שמחות עם תשובות שונות. עוד גיליתי שהן שמחות בתשובה שלהן אם הן הקשיבו באמת לקול הפנימי שענה לשאלה: מה נכון לי עכשיו?
כי צריך להבין…זה ממש לא זבנג וגמרנו. התשובה היא אישית. אבל היא גם יחסית והיא בעיקר זמנית. היא משתנה כל הזמן או לפחות כל כמה זמן. את זה הבנתי על עצמי באמת רק שש שנים מאוחר יותר. כשהקטנה שלי נולדה. גם הפעם יצאתי לחופשת לידה מבית ספר. אבל הפעם הרגשתי שייכת. עבדתי עם אנשים שאני אוהבת. לא ידעתי איך ומתי אבל היה לי ברור שאני חוזרת.
מה המִרְוָוח הנכון?
אותן שאלות צפו ועלו. אבל שמתי לב שאני במקום אחר. שמחתי להיות עם הקטנה בבית אבל זה לא הספיק. הייתי קצת בודדה. התגעגעתי לעולמות המקצועיים שלי שהם לא רק חיתולים והנקות. רציתי שיהיה לי זמן בית אבל גם רציתי לצאת לעבודה. בעצם…חיפשתי את המִרְוָוח הנכון. שאלתי את עצמי כמה נכון לי לעבוד? רציתי להרגיש מסופקת מהעבודה, להתאוורר, לפגוש אנשים. אבל לא רציתי לוותר גם על הנוֹכְחוּת שלי בבית. לאפשר לעצמי מרחב וזמן: עבור הקטנה. עבור הגדולים. עבור הזוגיות וכמובן עבור עצמי.
חיפשתי תשובה ונזכרתי בקמין שלנו בסלון. במה שקורה במִרְוָוח בין הבולים. בן זוגי הוא זה שלימד אותי את הסוד הזה: כשבול עץ מונח שם ולהבות קטנות ודקות בוקעות ממנו. אז מניחים במקביל ובמִרְוָוח ממנו בול עץ נוסף. פתאום כאילו משום מקום ניצתת ביניהם אש טובה וחזקה. כי זה לא רק עניין של להוסיף עוד עצים. אלא להניח אותם במִרְוָוח כזה שמאפשר אוויר מצד אחד וחיבור מצד שני. אם אניח אותם צמודים מדי או מְרֻווחִים מדי בשני המקרים: לא תישמר אש טובה לאורך זמן.
התחלתי להבין מה הסוד הזה של המִרְוָוח מגלה לי. בעצם לא מדובר פה בחיפוש אחר איזון. לא תמיד הדברים יכולים להיות מאוזנים או שווים. ומלכתחילה אולי הם לא צריכים להיות. חשבתי לעצמי מאילו "בולי עץ" מורכב העולם שלי: בית, עבודה, יצירה…ושאלתי את עצמי מה המִרְוָוח הנכון ביניהם שיאפשר לאש הפנימית שלי להתקיים בכולם?
אז חזרתי בתור התחלה לעבוד יומיים בשבוע והקטנה היתה במשפחתון שלושה. והרגשתי שבחרתי נכון. ככל שהיא גדלה גם הרחבתי את מספר הימים שלי ושלה. וככה זה שוב השתנה וממשיך להשתנות. זה ברור שלפעמים אני לא מצליחה לדייק. יש תקופות שאין בהן מִרְוָוח ולא נעלים. צפוף ומחניק ואיפה אני ואיפה האש הפנימית. לפעמים אני מתבלבלת או נופלת ורק ככה מרגישה שהגזמתי. ועדיין בסוף חוזרת ושואלת את עצמי את השאלה: שאלת המִרְוָוח. שואלת וממתינה. לתשובה הפנימית, האישית, היחסית והזמנית שלי.
פשוט….מקסים ונעים לקריאה.
מניח שהצלחת לבטא את תחושותיהן של נשים רבות הנמצאות ב"מרווח"