אני כאן איתך – תמונות של נוֹכחוּת

פוקחת עיניים. מעלי ניאון בוהק. חדר התאוששות הניתוח הסתיים. עוצמת אותן שוב. האחות לידי שואלת: איך את? בחילה נוראית אני אומרת בלי לדעת אפילו. היא כבר מזריקה לי חומר נוגד. הקלה. ושוב אני נעלמת לאלוהים יודע כמה. פוקחת עיניים. אני כבר בחדר במחלקה. אמא לידי. תישני היא אומרת, אני כאן איתך.

ככה שלושה ימים. היא פשוט כאן איתי. יושבת על הכורסא. עם אוזניות בהרצאה בזום. כותבת מיילים. קוראת עיתון. מהבוקר עד הערב. עד שאני מגרשת אותה ללכת הביתה. יאללה אמא לכי לנוח. היא מצידה מחכה למשימות: לעזור לך לקום מהמיטה? להביא לך קפה? לקרוא לאחות? האישה לא יודעת לא לעשות. מה שהיא לא מבינה זה שהיא לא באמת צריכה לעשות דבר. כי הנתינה הגדולה שלה היא עצם הנוֹכחוּת – היא כאן איתי. ואולי…אולי היא מבינה את זה הכי טוב בעולם.

הגוף שלי החליט את מה שאני עוד לא הבנתי. כמו לביאה. אני כאן איתך ילד.

כמה שעות לאחר הלידה של הבכור שלי לקחו אותו לבדיקה בתינוקייה. האחות השחוקה בודקת תינוקות צורחים אחד אחרי השני. הוא צריך להישאר הלילה כאן – היא זורקת לעברי. אני עומדת שם עם הכותונת בית חולים הוורודה. עייפה וטרוטת עיניים. לא הולכת מכאן בלעדיו – אני שומעת את המלים יוצאות מפי. נהלים, היא חוזרת – לא יכולה לשחרר אותו כבר מאוחר. אבל אני פשוט עומדת לידה. לא זזה. הגוף שלי החליט את מה שאני עוד לא הבנתי. כמו לביאה. אני כאן איתך ילד. עד שהיא תסיים את הבדיקות. כמה זמן שזה ייקח. אני לא משאירה אותך פה עם הניאונים והתינוקות הצורחים. אחרי כמה דקות או שעה… אין לי מושג כמה זמן זה היה. יצאתי משם עם התינוק שלי בעריסה וחזרתי אל החדר. הרגע הפכתי לאמא.

בעצם לא נתתי לעצמי להיות כאן איתה.  

לפני כמה חודשים ישבנו אני והבנים בסלון דיברנו על גיל ההתבגרות. זה התחיל כשהגדול אמר: בגיל ההתבגרות מתחילים להיות מגעילים. כן, גם אתם תהיו – צחקתי. והאמצעי שתמיד יש לו שאלות כאלה…שאל: גם את היית ככה? אני בגיל הזה לא טרקתי דלתות, צעקתי או התחצפתי. עניתי: פשוט נסגרתי. גם אבא זכה לטיפול הזה ממני – אבל אמא יותר. ונזכרתי בעצמי יושבת בבית הורי לשולחן המטבח. לא מביטה בעיניים. עונה את מה שצריך. נזכרת בי לא משתפת בדברים החשובים באמת שמתחוללים בתוכי. לא באכזבות ולא בהתאהבויות. לא בהתנסויות ולא בנפילות .

זה לא שלא רציתי. אני חושבת שבפנים אפילו קינאתי בחברות סביבי שהיו להן "אימהות חברות". אבל ברגע האמת וכל פעם מחדש – התכווצתי. כמו כדור צמר כזה. סיבים סיבים שעם הזמן מתהדקים ועוטפים את הלב. חוסמים. פשוט לא נתתי לה להיות כאן איתי. ואולי אני מבינה עכשיו שזה בכלל הפוך. בעצם לא נתתי לעצמי להיות כאן איתה.

בשנים האחרונות יחד עם האימהוּת, ההתבגרוּת ההתפתחוּת ועוד מלים שנגמרות ב – וּת. מרגישה שמשהו בי מסכים להיפתח. בהדרגה. לא בבת אחת. כל פעם קצת. אני מרגישה את הכיווץ. הוא עוד שם. זו עדין ברירת המחדל של הלב. סיבים לא מתרככים ברגע מִשַנים של הידוק. מה הם מספרים לי על עצמי? יש עוד מה להבין. אבל אני כאן. שוב ושוב בוחרת להסכים. כמו לוחשת לעצמי: תני לה. תני לה להיות כאן איתך. ואולי בעצם לוחשת: תני לעצמך להיות כאן איתה. ולא רק איתה. בכלל. בעולם. פגיעה. חשופה. אמיתית. כפי שאת.

קול עונה בתוכי: אני כאן איתך.

אני בבית כבר. יורד הערב. משהו בשעה הזו תמיד מערער אותי. העולם נהיה קצת יותר עצוב. יותר מפחיד. מכירה את זה, מזהה את זה כבר – לפעמים זה עוזר. נהיה לי קר. ערב נובמבר והסתיו סופסוף הגיע. גל של חולשה מגיח אחרי שכל היום הייתי ממש בסדר. שוטף אותי ומעביר בגוף שלי זרמים לא מוכרים. השכל אומר – היי, הרגע עברת ניתוח את יודעת: הגוף שלך מאחה רקמות, מחלים פצעים, מתרגל לחיות בלי חלקים חסרים. אבל גל החששות כבר שוטף. לא קל להרגיש ככה. חלשה. זה לא הגוף שאני מכירה. מודדת חום. רק כדי לוודא. בן זוגי צוחק עלי. הוא כבר מכיר את החלקים האלה בי והומור עוזר לי לשחרר.

נכנסת למיטה לנוח. אבל התודעה עוד מתרוצצת. לא רגועה. הספק מחפש סדק להיכנס דרכו. אולי משהו באמת לא בסדר. קר לי בצורה מוגזמת….הכאב. הזרמים. משהו בי מזהה ועוצר. לוקחת נשימה עמוקה. נשכבת על הגב. התנוחה היחידה שסוג של נוחה לי עכשיו גם ככה. מניחה שתי ידים על הבטן. נושמת. אני והנשימה. משהו בי מאט את הקצב. מבזיק בי לרגע קצה חוט של תודעה. תחושה של נחמה: אני כאן איתך. כי מה בעצם אנחנו צריכות כשאנחנו מרגישות ככה – חלשות? קול עונה בתוכי: אני כאן איתך. לא משנה מה. לא משנה מה יהיה. מה הספק יגיד. מה יקרה במציאות. כמה קשה. איך תיראי ואיך תהיי: אני כאן איתך.