אמנות ההתפחה

אני אוהבת להשקיע את כפות הידים שלי בבצק חלק וגמיש. להרגיש אותו מתמסר לתנועת שורש כף היד. לעסות אותו להפיח בו חיים. אני כל כך אוהבת את הרגע הזה שריח לחם אפוי מתפשט ברחבי הבית. מזדחל דרך הנחיריים מגיע ללב ונח שם. מעלה זיכרון עמוק וקדמון של בסיס, של בית, של הזנה. אני חושבת שבשביל זה אני בעצם אופה.

בהכנה של בצק שמרים יש שלב חשוב שמגיע אחרי שמוסיפים את המרכיבים ולשים. שלב בו לפי הספרים – הבצק מבקש לנוח. זה שלב של השהייה. שלב בו קורים תהליכים בלתי נראים של תסיסה וחיבורים של פירוק ויצירה. יש כאלה שיתנו לו הסברים מדעיים עבורי הוא תמיד מרגיש פלאי ומיסתורי.

לפני כמה ימים חוויתי מעין שלב כזה. רק לא עם בצק. בבית. עם הבן שלי.

זה היה כשהבן הבכור שלי נתקל בקושי בשיעור מתמטיקה. משוואות. תקופה של סגר. השיעורים מתקיימים דרך הזום.

אני מפשילה שרוולים ומנסה לעזור כמובן.

ברגע הזה בו מסתיים השיעור – אני רואה אותו יוצא מהחדר וכבר ממבט אחד על הפנים שלו אני מבינה שהמצב לא טוב. הוא נראה מתוסכל ועצבני. אני שואלת מה קרה והוא בלי להביט בי עונה שהוא לא הבין כלום בשיעור. בהירואיות משהו, אני מפשילה שרוולים ומנסה לעזור כמובן. אנחנו מתיישבים לשולחן: הוא, אני והמחברת. אני אסביר לך איך לפתור משוואות.

די מהר מתבהר לשנינו, שטוב לא יצא מזה. מספיק גרוע שאמא שלו מורה. מספיק גרוע שאמא שלו מורה בבית ספר שבו הוא לומד. אני גם מנסה ללמד אותו מתמטיקה ברגע שבו התסכול שלו ברף הכי גבוה שיש.

מפה לשם, הטונים עלו. זה די נדיר שהבן הבכור שלי מעלה טונים. הוא טיפוס סופר רגוע ושוחר שלום. אבל גם לו יש את הגבולות שלו ומסתבר שמשוואות מצליחות להוציא ממנו את הצד המבורך הזה. מצאתי את עצמי בלב הסערה הפנימית שהוא חווה.

לא ממש ידעתי איך לעזור לו.

זה לא היה פשוט לראות אותו מתוסכל וכועס ככה. זה גם לא היה פשוט להרגיש את הכעס שלו מושלך עלי. הוא לא נתן לי להתקרב ואני הרגשתי חסרת אונים. לא ממש ידעתי איך לעזור לו.

יכולתי לראות, גם בלי שאמר מילה, שמתרוצצים לו משפטים לא פשוטים בתודעה: אני מטומטם. אני לא טוב בזה. אני אף פעם לא אצליח. למה אני לא מבין?? אולי זיהיתי שזה מה שמתרוצץ שם כי אני מכירה את זה כל כך טוב מעצמי. יש מישהו שלא?

אבל עם כל הרצון שלי להפגין חמלה והכלה ורגישות כלפיו…הרגשתי שאחרי כמה דקות ספיגה של התסכול גם אני מתחילה לכעוס. הרגשתי עצבנית.. הרגשתי את חוסר הסבלנות שלי מתגבר. ובמלים אחרות: אההה……..

לתת לדברים לנוח.

ואז קרה דבר פלאי – הנחתי לזה.

אני אומרת פלאי כי זה לא הרגיש כמו איזו החלטה מודעת ומתוכננת. אלא שפתאום התפנה מרחב. הנחתי לזה לא מתוך ייאוש או הרמת ידים או עצלנות. כאילו נוצר רגע כמו עם הבצק. בו הרגשתי ש – צריך לתת לדברים לנוח. לא לפני שאמרתי לו: אני עכשיו אוסרת עליך להמשיך לתרגל משוואות. לא לפני שהצלחתי בעל כורחו, בעודו מתפתל – לתת לו חיבוק. לומר אני אוהבת אותך. הכל יהיה בסדר. בחיוך אמיתי.

הוספתי: לא מהמקום הזה תבין. לך, תעשה משהו כיף. משהו ממלא. משהו מרגיע. תאכל, תשתה, תראה איזו תכנית. נדבר אחר כך.

כמה זמן צריך להתפיח.

במתכונים של בצקי שמרים כתוב בדרך כלל כמה זמן הבצק צריך לתפוח. כמה זמן לתת לבצק לנוח.מכאן לא ממש ידעתי. אבל הרגשתי בלב בתור התחלה שעשיתי את הדבר הנכון. פיניתי מקום לחיבורים שלו לקרות. היה ברגע הזה הרבה ענווה וכבוד ואמונה.

אחרי שעתיים בערך – הוא ניגש אלי. דיברנו. על הקשיים, על המשפטים הקשים שרצו לו בראש. על התסכול. על חוסר האמונה. בלי תשובות מצידי ובלי ידיעה אמיתית מה יעזור לו להבין או מה נכון לעשות עכשיו עם המשוואות. רק לתת מקום לרגש שנמצא ושידע שהכל בסדר גם בלב הסערה.

ואז – שוב לתת לבצק לנוח. להאמין שמשהו קורה גם אם לא רואים אותו.

כעבור כמה ימים לא יודעת אפילו מה היה הטריגר לזה. ברגע יומיומי כזה בסלון. שאלתי אותו כאילו משום מקום: רוצה לנסות שוב את המשוואות? הוא אמר: כן. ידעתי שקרה משהו טוב. ישבנו על אותו תרגיל בדיוק. או אולי זה היה תרגיל אחר לא זוכרת. ופתאום לרגע אחד הוא הבין.

וזה לא משנה בכלל אם בהמשך יגיעו עוד רגעים חדשים של קושי. ברגע הזה הוא הצליח. החיוך על פניו היה גדול ומתפרץ. גם על שלי.

מוזמנים ומוזמנות להצטרף לקבוצה "איזון עדין" על מנת לקבל עדכונים על פוסטים חדשים בבלוג

(הקבוצה היא קבוצה שקטה ללא אפשרות תגובה. נטו קבלת עדכונים):

https://chat.whatsapp.com/Iq3gQESWFE7HvkvWRjGibB

גרסאת אודיו לפוסט: