אני כל כך אוהבת את הרגע הזה בו אני פותחת קובץ חדש במחשב. אחרי שתכננתי את הנושא עליו אני הולכת לכתוב. כותבת כותרת מודגשת. יורדת שורה. והמלים פשוט זורמות ממני. כאילו כותבות את עצמן. אני אוהבת את הרגעים האלה בזמן הליכה ברחוב, ריצה או נסיעה באוטו. הרגעים בהם אסימון נופל. חיבורים קורים. בהם הטקסט עוזר […]
רק עכשיו. אחרי החיסונים. כשחזרנו בהדרגה לארח. להתחבק. כשהנשימה שלי מתחילה להתרווח. והמחשבות מתפנות מהעיסוק המתמיד במחלות והגנות. אני מבינה עד כמה מסגר לסגר גם הלב שלי נסגר. עד כמה הדאגות התפשטו ותפסו מקום. עד כמה רוטינות יומיומיות של זהירות השרישו. עד כמה המבט הבוחן והספקני העמיק. העמיד ביני לבין העולם חומות ומחסומים. ובעיקר מבינה
השעון מראה ארבע וחצי והטקס מתחיל. הבכור: אתה מביא את הכדור? האמצעי: כן… תארגן אתה את התיק. תוך כדי הם עולים ויורדים במדרגות. ריצ'רצ'ים נפתחים ונסגרים. בקבוקים מתמלאים. מארגנים את עצמם ואת הציוד. להוטים כבר ללכת למקום שהפך להיות מרכז החיים שלהם. ביי מתוקים. תחזרו עד שבע ורבע. אני צועקת לעברם. ביי אמא. טריקת דלת
מה אתם רוצים לארוחת בוקר? צועקת לילדים. הרגיל הם עונים. מוציאה את הפיתות מהתנור ומורחת פסטו ובשני חמאת בוטנים. מתוך הרגל לוקחת את קופסאות האוכל ונזכרת שיש סגר. לא צריך. שולפת שתי צלחות מניחה על השולחן. האוכל מוכן אני צועקת. חוזרת למטבח ושמה לב שהכיור שוב מלא בכלים. אני נשבעת שעשיתי כיור שלם לפני כמה
אחר הצהרים אני יושבת בסלון עם האמצעי והקטנה. אני רוצה שתדפיסי לי את השיר הזה – הוא מבקש. אבל הרגע הדפסתי לך שיר אחר – אני אומרת. הקטנה יושבת עלי ומבקשת עוד סיפור. אין לי כוח לעלות שוב לחדר עבודה אבל אני רואה שהוא כל כך רוצה. גם ככה אני מרגישה שכל הזמן אני אומרת