לאן נעלמת? לא נעלמתי, כל הזמן הייתי פה. אפילו, בתקופה האחרונה אני מרגישה יותר פה מאי פעם! לפחות מאיך שהייתי בשנים האחרונות. לא, לא התכוונתי באופן כללי… נעלמת מכאן. אה, כן. מכאן באמת קצת נעלמתי. ליותר זמן משתכננתי. זה בטוח. הכל תמיד מחובר אבל המשכתי לכתוב, כל הזמן. באינספור פתקים, מחברות, חצאי דפים קרועים, מסמכים […]
זה קרה במקום הראשון שהגעתי אליו בהודו. כלומר, הראשון אחרי העיר הגדולה, הצפופה והמהבילה שנוחתים בה. הגעתי לכפר בהרים. מקום בו הטיפוס במעלה ההר וההליכה במורד, היא חלק מהיום יום. כי בדרך לגסט האוס, היו עשרות מדרגות אבן. וברגע שכבר חשבת שהגעת, היו עוד כמה. הפרה החומה מימין, מתחת לחלון, היתה סימן שהגעתי. מעליו היה
יש לך זמן לקפה? היא שואלת, בעודי מציצה בדלת סדנת האומנות. מאז שעזבתי את בית ספר, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לשיחות הקטנות האלה במסדרונות. לאנשים שחלקתי איתם את הלב והיום יום. אז בימי שני כשאני מסיימת ללמד שם, במקום בו גם היא עכשיו עובדת, אני עוברת אצלה לחיבוק: קפה אצלי זה רק בבוקר, אני
יום ראשון בבוקר. זו הפעם הראשונה שאני נוסעת להשתלמות בבית הספר ברמת גן. בערב לפני כבר בדקתי את זמני הרכבות, הלוך ושוב. ניסיתי להבין איך אגיע מהרכבת עד לבית הספר. הכנתי קופסא שיהיה לי מה לאכול. רשמתי מה לזכור לקחת ומה לא לשכוח. ארגנתי לעצמי בגדים, ודברים לילדים כשהם חוזרים. וואי וואי, כל כך הרבה
ערב של חודש יוני. שוכבת על הספה בחוסר אנרגיות מוחלט. מרגישה בתוכי את הפרדוקס של החודש הזה: הראש עמוס במשימות שאין לי מושג איך אספיק עד קו הסיום. ובגוף חוסר אנרגיות ורצון לעשות כלום. אלה הימים האחרונים שלי בבית ספר כמורה. אחרי פאקינג שבע שנים. אני שלמה עם ההחלטה, יודעת שהגיע הזמן לשינוי…ובכל זאת הבטן