בשבועות האחרונים אני עורכת ניסוי קטן על עצמי. התחלתי להתאמן בלהגיד – כן. רוצה לבוא בערב לשבת בבר פה קרוב? כן, בטח. יש סדנא מקצועית למנחים ביום שישי בבוקר, תגיעי? וואלה, אני אשמח. אולי תקפצו הערב ספונטנית להדלקת נרות? יאללה. קדימה. מה להביא? זה יכול להיראות טריוויאלי וברור מאליו אבל בשבילי, זה חתיכת וואו. הבנתי […]
בתקופה האחרונה מרגישה שמשהו לא זז. לא מתקדם. הכל מרגיש לי אותו דבר. שגרתי מדי. מוצאת שאין לי סבלנות. עושה דברים ולא מתמלאת מהם. שלא לדבר על השראה. וכשאני שואלת את עצמי: לאן אני מכוונת או מה אני בכלל רוצה? התשובה שעולה לא ממוקדת. כאילו העדשה דרכה אני מתבוננת יצאה מפוקוס. מטושטשת. לא ברורה. או
קראתי את הספר שלה בנשימה אחת. הרגשתי שהמלים שלה פונות אלי. מדברות אלי: אמיצות. נשיות. עמוקות. אף פעם לא עשיתי דבר כזה אבל משהו מבפנים קרא לי ליצור איתה קשר. אחרי שבועיים אזרתי אומץ וכתבתי לה בפייס. יום אחר כך פתחתי את המחשב וראיתי. היא השיבה: במוצ"ש אני בשבוע הספר בתל אביב אשמח שתבואי לבקר.
בן זוגי ואני באוטו. בדרך לתל אביב. יצאנו מוקדם בבוקר מהבית. ארגנתי שני תיקים: אחד לנו ואחד לילדים. סידרתי הכל: בגדים. יש. תרופות ליתר ביטחון. יש. מוצצים. חיתולים. ספרים לגדולים. יש יש יש. בכי קורע לב קלאסי כשעוזבים את הדירה של הורי. 2 דקות מאוחר יותר מקבלת סמס: הבכי נירגע. כולם בטוב! תהנו. מאז שהייתי
לפני כמה שנים הרגשתי תחושה מוזרה בגרון כשאני בולעת. בתור בעלת מודעות עודפת לתחושות חריגות בגוף וניטור יתר למחלות התחלתי מיד בירור רפואי מקיף. התגלגלתי בין רופאים ובדיקות. הרגשתי לפרקים קצת מטומטמת… כולה תחושה מוזרה בגרון. זה בטח סתם חרדה. אבל באחד הצילומים שנשלחתי אליהם באמת ראו שיש לי גוש בגרון. ליתר דיוק בבלוטת התריס.