יש לך זמן לקפה? היא שואלת, בעודי מציצה בדלת סדנת האומנות. מאז שעזבתי את בית ספר, אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לשיחות הקטנות האלה במסדרונות. לאנשים שחלקתי איתם את הלב והיום יום. אז בימי שני כשאני מסיימת ללמד שם, במקום בו גם היא עכשיו עובדת, אני עוברת אצלה לחיבוק: קפה אצלי זה רק בבוקר, אני […]
יום ראשון בבוקר. זו הפעם הראשונה שאני נוסעת להשתלמות בבית הספר ברמת גן. בערב לפני כבר בדקתי את זמני הרכבות, הלוך ושוב. ניסיתי להבין איך אגיע מהרכבת עד לבית הספר. הכנתי קופסא שיהיה לי מה לאכול. רשמתי מה לזכור לקחת ומה לא לשכוח. ארגנתי לעצמי בגדים, ודברים לילדים כשהם חוזרים. וואי וואי, כל כך הרבה
שישי בלילה, על כביש שש, חוזרים מארוחה משפחתית. מגניבה מבט למושב האחורי, הילדים כבר נרדמו. חמודים כאלה כשהם ישנים ביחד. אז איך את רוצה לחגוג את הארבעים? הוא שואל אותי. זה מתקרב, את יודעת. בחוץ גשם של סוף החורף ואני בוהה בריקוד המגבים מימין לשמאל ושוב לימין. עוד לא יודעת, ממהרת להשיב. אבל בפנים מתבשל
נוסעת ברכבת, מימיני חולף הים. הכרטיסן כבר עבר ואני מרשה לעצמי לפרוש רגלים על המושב. העייפות בגוף גדולה, שוב לא ישנתי טוב. אבל בפנים מרגישה משהו אחר, חדש. הלב מלא על גדותיו. לא משנה מה יקרה ומה יהיה: אני עושה את זה! גם אם זה לא נוח ודרש מאמץ. למרות שהייתי אמורה לעבוד היום ולא
מוצ"ש. נכנסת לאוטו, בדרך לסניף הפארם המקומי. לפני כמה שבועות קבעתי לי פגישה, סשן צילומים. זה הפתיע גם אותי שהתקשרתי. ראיתי עבודות שלה וזה עשה לי חשק. הרמתי טלפון ואמרתי: אני רוצה שתהיה לי תמונה טובה לבלוג, מקצועית. וחשבתי לעצמי: העיקר שיש הצדקה. אבל בפנים ידעתי את האמת, פשוט בא לי. לכבוד גיל ארבעים. ואולי