מוצ"ש. נכנסת לאוטו, בדרך לסניף הפארם המקומי. לפני כמה שבועות קבעתי לי פגישה, סשן צילומים. זה הפתיע גם אותי שהתקשרתי. ראיתי עבודות שלה וזה עשה לי חשק. הרמתי טלפון ואמרתי: אני רוצה שתהיה לי תמונה טובה לבלוג, מקצועית. וחשבתי לעצמי: העיקר שיש הצדקה. אבל בפנים ידעתי את האמת, פשוט בא לי. לכבוד גיל ארבעים. ואולי […]
בוקר גשום וקר. כל הלילה לא הפסיק לרדת זלעפות. השעון מצלצל והגיע הזמן להתארגן. מוציאה שתי בדיקות. ואני והאמצעי מחכים. החדר חשוך ואני מצמצמת עיניים. אבל זה ברור, הנה הם. שני פסים על מלבן לבן. אחרי שנתיים של חששות – היא הגיעה גם אלי. בצורה שמפתיעה אני מרגישה הקלה. די, מספיק לברוח. סוף סוף אפגוש
בשבועות האחרונים אני עורכת ניסוי קטן על עצמי. התחלתי להתאמן בלהגיד – כן. רוצה לבוא בערב לשבת בבר פה קרוב? כן, בטח. יש סדנא מקצועית למנחים ביום שישי בבוקר, תגיעי? וואלה, אני אשמח. אולי תקפצו הערב ספונטנית להדלקת נרות? יאללה. קדימה. מה להביא? זה יכול להיראות טריוויאלי וברור מאליו אבל בשבילי, זה חתיכת וואו. הבנתי
בתקופה האחרונה מרגישה שמשהו לא זז. לא מתקדם. הכל מרגיש לי אותו דבר. שגרתי מדי. מוצאת שאין לי סבלנות. עושה דברים ולא מתמלאת מהם. שלא לדבר על השראה. וכשאני שואלת את עצמי: לאן אני מכוונת או מה אני בכלל רוצה? התשובה שעולה לא ממוקדת. כאילו העדשה דרכה אני מתבוננת יצאה מפוקוס. מטושטשת. לא ברורה. או
קראתי את הספר שלה בנשימה אחת. הרגשתי שהמלים שלה פונות אלי. מדברות אלי: אמיצות. נשיות. עמוקות. אף פעם לא עשיתי דבר כזה אבל משהו מבפנים קרא לי ליצור איתה קשר. אחרי שבועיים אזרתי אומץ וכתבתי לה בפייס. יום אחר כך פתחתי את המחשב וראיתי. היא השיבה: במוצ"ש אני בשבוע הספר בתל אביב אשמח שתבואי לבקר.