"איפה הספר הזה קיבינימט?" העיניים מחפשות הלוך ושוב על המדף. הקטנה כבר במיטה, מקולחת, מפוג'מת, מחכה לטקס 'סיפור לפני השינה'. "דווקא את הספר הזה את רוצה?" אני אומרת בתסכול, תוך כדי חיפוש נוסף. "לא מוצאת, נו. תבחרי משהו אחר. כבר מאוחר, היה יום ארוך ואמא עייפה" אני קובעת ומוסיפה במלמול, ספק לעצמי ספק לה: "כנראה […]
שש וחצי בבוקר, כולם עוד במיטות. לפני היציאה, תקתקתי כל מה שהספקתי. על שולחן המטבח סט קופסאות. שש חצאי פיתות ושלושה פירות לארוחת הבוקר של הילדים, פעם קראו לזה ארוחת עשר. מתי אפרד כבר מהצורך להשאיר הכל מאורגן? מי ישמע…כאילו לא היו מסתדרים. הדלת מאחורי נטרקת. בדממה החשוכה של חדר מדרגות, זה נשמע לי רועש
עומדות זו לצד זו, תיקי גב וורודים מדי עם הדפסי מיקי מאוס וחד קרן, תלויים על כתף אחת. דוחפות נדנדות לסירוגין. זה הטקס הקבוע, של איסוף מהגן: רבע שעה נדנוד- "הכי גבוה שאפשר אבל לא חזק מדי", עשר דקות מאבק – "אני סופרת עד שלוש…נו, יאללה בואי נלך כבר", חמש דקות התעלמות של הקטנה, פלוס
לאן נעלמת? לא נעלמתי, כל הזמן הייתי פה. אפילו, בתקופה האחרונה אני מרגישה יותר פה מאי פעם! לפחות מאיך שהייתי בשנים האחרונות. לא, לא התכוונתי באופן כללי… נעלמת מכאן. אה, כן. מכאן באמת קצת נעלמתי. ליותר זמן משתכננתי. זה בטוח. הכל תמיד מחובר אבל המשכתי לכתוב, כל הזמן. באינספור פתקים, מחברות, חצאי דפים קרועים, מסמכים
זה קרה במקום הראשון שהגעתי אליו בהודו. כלומר, הראשון אחרי העיר הגדולה, הצפופה והמהבילה שנוחתים בה. הגעתי לכפר בהרים. מקום בו הטיפוס במעלה ההר וההליכה במורד, היא חלק מהיום יום. כי בדרך לגסט האוס, היו עשרות מדרגות אבן. וברגע שכבר חשבת שהגעת, היו עוד כמה. הפרה החומה מימין, מתחת לחלון, היתה סימן שהגעתי. מעליו היה