אני והקטנה בטיול הקבוע לגן השעשועים. היא אוהבת את זה. גם אני. ההליכה באוויר של אחר הצהרים. ההתאווררות מהבית. אם יש לי מזל נפגוש חברה. נשב על הספסל ונפטפט. אבל כשאנחנו מגיעות יש שם כמה ילדים צעקנים ואימהות רעשניות. אז אחרי הריטואל הקבוע וסיבוב על כל המתקנים אני אומרת לה: " יאללה, בואי נלך. לא […]
כשהייתי בת שלושים. אחרי הפסקה ארוכה החלטתי לחזור לפסנתר. ידעתי שכדי שאתמיד בנגינה עם האימהות והחיים. אני חייבת מורה. פעם בשבוע פגשתי אותה. היא לימדה אותי לנגן בצורה שלא למדתי אף פעם. כשהגיעה סוף השנה היא אמרה לי: תקשיבי…אני עושה כל קיץ מופע סיום. התלמידים שלי רובם צעירים. אבל אולי תרצי גם? את לא קמה
אחת בלילה. כולם ישנים. קול אזעקה חזק מגיע מהרחוב. כמה שניות לוקח לי להבין שזה שוב מהמקום ממול. אוי אלוהים. מישהו היה מאוד יצירתי בפיתוח האזעקה הזו: שלושה סוגי צלילים שונים: אחד ארוך. אחד מקוטע ואחד עולה ויורד. בעוצמה מטורפת. ללא הפסקה. לישון כל הלילה ולהתעורר בבוקר רעננה – זה כל כך הרבה לבקש?? אני
אני כל כך אוהבת את הרגע הזה בו אני פותחת קובץ חדש במחשב. אחרי שתכננתי את הנושא עליו אני הולכת לכתוב. כותבת כותרת מודגשת. יורדת שורה. והמלים פשוט זורמות ממני. כאילו כותבות את עצמן. אני אוהבת את הרגעים האלה בזמן הליכה ברחוב, ריצה או נסיעה באוטו. הרגעים בהם אסימון נופל. חיבורים קורים. בהם הטקסט עוזר
רק עכשיו. אחרי החיסונים. כשחזרנו בהדרגה לארח. להתחבק. כשהנשימה שלי מתחילה להתרווח. והמחשבות מתפנות מהעיסוק המתמיד במחלות והגנות. אני מבינה עד כמה מסגר לסגר גם הלב שלי נסגר. עד כמה הדאגות התפשטו ותפסו מקום. עד כמה רוטינות יומיומיות של זהירות השרישו. עד כמה המבט הבוחן והספקני העמיק. העמיד ביני לבין העולם חומות ומחסומים. ובעיקר מבינה