הגוש בגרון

לפני כמה שנים הרגשתי תחושה מוזרה בגרון כשאני בולעת. בתור בעלת מודעות עודפת לתחושות חריגות בגוף וניטור יתר למחלות התחלתי מיד בירור רפואי מקיף. התגלגלתי בין רופאים ובדיקות. הרגשתי לפרקים קצת מטומטמת… כולה תחושה מוזרה בגרון. זה בטח סתם חרדה. אבל באחד הצילומים שנשלחתי אליהם באמת ראו שיש לי גוש בגרון. ליתר דיוק בבלוטת התריס.

כשהגעתי אל הפרופסור וסיפרתי לו מה הרגשתי ומה גילו הוא אמר לי שלא הגיוני שהרגשתי אותו. את הגוש. זה כנראה צירוף מקרים. אבל בכל מקרה טוב שגיליתי אותו ואז המשיך לדבר על מה צריך לעשות ואיך לעקוב וטיפולים חדשנים. ואני באותו הזמן חשבתי אבל לא אמרתי שאני לא מאמינה בצירופי מקרים. הרי הגוש ואני go way back.

התחלתי להאמין שהוא חלק ממני.

באותו הרגע נזכרתי איך בעצם הוא היה שם – הגוש – בכל פעם שהבכי רצה לפרוץ החוצה אבל אז נבלע. הוא היה שם כשהמלים נתקעו ולא אמרתי באופן בהיר וברור מה אני רוצה. פגשתי אותו בכל רגע בחיים בו עמדתי מול דמויות סמכות והתכווצתי.

נזכרתי בערב אחד, אני בת עשר בערך עומדת בחדר שלי בבית הישן. מתבוננת דרך תריסי החלון על ערב כיתה שקורה במדשאה ממש מתחת לבניין שלי. צופה ולא מצטרפת. רוצה ומשתהה.

נזכרתי בנער הזה מהתיכון, זה שהייתי כרוכה אחריו חודשים על גבי חודשים. מדמיינת בינינו שיחות שלמות. ואז עוברת לידו במסדרון ולא אומרת מילה. המילה מטפסת במאמץ כמעט מגיעה ללשון…המשפט שמוכן לי כבר חודשים עוד רגע משתחרר לאוויר. ונסוג אחורנית כמו שבא.

נזכרתי איך הגוש בגרון הופיע שם שוב ושוב בכל כך הרבה תמונות בחיי עד שהתחלתי להאמין שהוא חלק ממני. הרגשתי באותו הרגע שלא ממש הופתעתי לגלות אותו בצילום. בעצם ידעתי שהוא שם.

הרגשתי איך אני רועדת מבפנים כמו ילדה.

מאז כבר עברו מספר שנים, ועוד לא מעט בדיקות. כמוני גם הגוש הלך וגדל. ולא מזמן הגעתי לפרופסור אחר. שהמליץ באופן פתאומי וחד משמעי – צריך להוציא את הגוש. כדאי לעשות את זה כמה שיותר מהר הוא אמר. אין מה לחכות.

ואני חשבתי ולא אמרתי: רגע… אני וגושי (במלעיל)….זה לא סתם. זה קשר ארוך שנים.

ובעוד הוא המשיך והסביר על איך הולכים לחתוך וכמה הצלקת תהיה קטנה ואיך תהיה ההחלמה ומה הסיכונים. הרגשתי איך אני רועדת מבפנים כמו ילדה.

זה כנראה בגלל שזה הניתוח הראשון שלי. זה בטוח כי שנתיים לא עזבתי את הילדים ללילה. אין ספק שזה הפחד מלערער את הגוף ולהיות חסרת אונים. פחד מלהרגיש חלשה ובקושי ובכאב.

אבל אולי.. אולי….

יש שם גם חלק שרועד כי הוא מבין שזו פרידה. פרידה מהגוש שלי.

מה יהיה שם לגלות.

מהדהדת בי השאלה מי אני בכלל בלי הגוש. האם יהיה שם מה לגלות אחרי שהוא ייצא?

והנה הַסָּפֵק עושה את מה שהוא יודע הכי טוב. מכרסם באמונה בטוב. באמונה שלי בעצמי. מחפש לו כל סדק וחריץ להשתחל ולהתנחל. מחשבות של "מה אם…" מציפות אותי ומחליפות אחת את השניה לפי התור.

עצירה.

נשימה עמוקה.

חוזרת לכאן ועכשיו. חוזרת לעצמי. מחר אני והגוש שלי ואני נפרדים.

אני לא משלה את עצמי בפתרונות קסם. אני יודעת שאת הדרך אצטרך ללכת בעצמי: ללמוד איך לחיות בלעדיו. לשחרר את המלים והבכיים, את הלא ואת הכן. להוציא את עצמי לאור. אבל מה שברור – שהגיע הזמן.

או כמו שאמר הפרופסור. אין מה לחכות.

מעניין מה יהיה לי שם לגלות.