אני כל כך אוהבת את הרגע הזה בו אני פותחת קובץ חדש במחשב. אחרי שתכננתי את הנושא עליו אני הולכת לכתוב. כותבת כותרת מודגשת. יורדת שורה. והמלים פשוט זורמות ממני. כאילו כותבות את עצמן. אני אוהבת את הרגעים האלה בזמן הליכה ברחוב, ריצה או נסיעה באוטו. הרגעים בהם אסימון נופל. חיבורים קורים. בהם הטקסט עוזר לי להבין את מה שהלב עוד לא הרגיש. בהם מה שחוויתי משתקף בצורה בהירה במלים. שמצליחה לשפץ פיסקה שלא עובדת. שמדייקת במילה. ואיכשהו כמו קסם. בלי שהבנתי אפילו איך…פתאום אני מגלה. שהנה – נוצר סיפור אחד.
הרגע הזה מבקש ממני בעצם – לשחק.
אבל הרגע הזה. הוא מסוג אחר לגמרי. הנה אני. כמה ימים לפני מועד פרסום הפוסט. יושבת מול קובץ פתוח במחשב. והדף ריק. כותבת ומוחקת. כותבת ומוחקת. ואז מחשבה מגיחה: אין לך מה לכתוב. אני מנסה להתעלם ממנה. קמה מהכיסא כאילו לוקחת משהו לשתות. אבל בעצם יודעת. אני מתחמקת מהכתיבה.
חוזרת לכיסא: יאללה טל. את יודעת לכתוב. היו לך השבוע כמה רעיונות טובים! כותבת משפט. לא. הוא לא מספיק טוב. מחליפה מילה אחת באחרת. ושוב משכתבת ומשכתבת. משהו לא ממריא. מסתכלת על הדף. הוא מסתכל עלי חזרה. מחשבה שניה מצטרפת: זהו. אין לך באמת משהו מעניין להביא לעולם. מרגישה בלב איך שתי המחשבות מתאגדות יחד לתובנה אחת ברורה. לתחושת המעצור הפנימי: די. עדיף שתוותרי.
זה בדיוק הרגע להניח למחשב. יוצאת לשאוף אוויר בחצר ושואלת את עצמי: את באמת רוצה להפסיק לכתוב? למה מה חשבת…שלא יהיו רגעים תקועים? שהכל תמיד יזרום? התשובה שעולה ברורה – לא. אז בואי נבין…מה הרגע הזה מבקש ממך? ומרגישה שבעצם הוא מבקש ממני לכתוב אותו. לכתוב גם אם לא הבנתי על מה אני כותבת…מבקש ממני לעשות. להתנסות. בלי תוכניות. ובלי ציפיות. הרגע הזה מבקש ממני בעצם – לשחק.
כי המשחק הוא בעצם הזמנה.
אבל המחשבות לא מניחות. ומה אם זה לא יהיה מספיק טוב? אם זה לא יצא יפה? ומה בכלל המטרה? ואז אני מבינה מי מסתתרת מאחוריהן. אחת האויבות של המשחק – הבושה. זו שמשכנעת אותי שאראה מגוחך. שאין לי רעיונות טובים. שלא כדאי להשתתף. שמשווה אותי לאחרים ואחרות. שמוותרת מראש. שלא מעזה להתנסות. מפחדת להיחשף. שאומרת לי חכי…אולי כדאי להשתהות…עד שהכל יהיה ברור. שמשכנעת אותי שכדאי לשבת בצד. עד שאדע בדיוק מה הולך לקרות. שאתן למישהו אחר להיות הראשון. להיכוות. הבעיה היא כך למדתי. שאם אקשיב לה…ואחכה. אז יש סיכוי שאפספס משהו טוב. כי המשחק הוא בעצם הזמנה. ולפעמים הוא ממש רגע ובקלות יכול לחלוף.
מבינה שמשהו קרה שם ברגע הזה. זה היה – משחק.
שיעור עברית כיתה ב. חבורת ילדים יושבת בשולחנות שסידרתי בכיתה. כותבת על הלוח את המילה: פסח. אז מה אתם אומרים? בואו נחשוב: אילו מלים עולות לכם בראש כשאתם חושבים על המילה פסח? הם מתחילים לזרוק מלים ומשפטים ואני כותבת על הלוח. ברשימה מסודרת. עוד מעט אתן להם זמן להעתיק: לתרגל את הכתב העגול. העתקה מהלוח. סדר וארגון. כל הדברים האלה שאני מתכננת ללמד אותם בשיעור.
מה כתבת שם במספר 2? אחד הילדים שואל. אפיקומן אני עונה. ניגשת אל הלוח עם הטוש. לנקד את המילה. ואז ילד אחר. חמוד כזה. אומר לי בחיוך שובבי: בואי נמדוד כמה זמן יקח לך לנקד את כל מה שכתבת? אני מסתכלת עליו. עליהם. רואה את כל הילדים בהתלהבות. יאללה אני אומרת. תמדדו: שלוש ארבע ו…. הם סופרים את השניות. אני מתחילה לנקד בשיא המהירות. זה מצחיק אבל תוך כדי זה נהיה מלהיב ממש. זהו. סיימתי. 24 שניות. אני כותבת בצד. כל הילדים מרוצים. ועכשיו הוא מוסיף: בואי נראה כמה זמן יקח לך למחוק את כל הניקוד? יאללה. אני אומרת שוב. והנה כל הילדים סופרים שוב ואני עם האצבע עוברת על הניקוד שכתבתי. נזהרת לא למחוק גם מלים. בול. 24 שניות. כותבת בצד בחיוך גדול.
טוב חמודים. אני אומרת להם. בואו נמשיך בשיעור. תחזרו להעתיק. מתבוננת עליהם מורידים ומרימים את הראשים מעל המחברות. מתאמצים בכתיבה. שמחה שהשיעור חזר למסלולו. אבל החיוך עוד לא נמחק מהפנים. מבינה שמשהו קרה שם ברגע הזה. ברגע שהלכתי איתם. שסטיתי מהתוכנית. שזרמתי עם הבקשה. הרגשתי שמשהו התעורר גם בי: זה היה מרגש. זה היה מצחיק. זה היה כיף….זה היה – משחק.
קצת שכחתי איך משחקים.
באוטו בדרך חזרה מבית הספר חושבת לעצמי כמה מעט אני משחקת. גם עם הילדים שלי… כשהם מציעים – אין לי סבלנות. ויודעת שמשחק זה לא רק איתם. זה קודם כל אצלי. מתי נהייתי כל כך משימתית? כל זמן ביום כמעט מנוצל למשהו ב – טוּ דוּ לִיסט. תוהה איך מניחים לרגע לאחריות הזו שיושבת על הכתף? יודעת שאני מפספסת משהו. אבל מה? בערב אני משתפת את בן זוגי והוא אומר לי בפשטות: קצת שכחת איך משחקים. ואני נשארתי עם השאלה. מהדהדת מבפנים: אז איך נזכרים? איך משחקים בתוך החיים?
באותו לילה עולה בי זיכרון. הנה אני עם בת דודה שלי. יושבות במרפסת של סבתא בתל אביב. הרגלים מתנדנדות מהסורגים. לועסות מסטיק מנפחות בלונים וצוחקות. יושבות ומתבוננות בשמים. מולנו הארובות של רידינג. מוציאות עשן. אבל בשבילנו זה היה בכלל משהו אחר: זה היה מפעל שמייצר עננים. בכל מיני צורות: הנה אחד בצורה של פיל עם קרנים. והנה אחר שנראה כמו רכבת קסמים. רואה אותנו יושבות ככה. עם עיינים בורקות. מדמיינות. צוחקות. ונזכרת – ככה זה מרגיש. לשחק.
סיימתי לחפש לך עיסוקים. אתה יכול גם להשתעמם.
לפני שנים גיבשנו מנהג שיומיים בשבוע הילדים מתנתקים ממסכים. גילינו שכשזה קורה משהו אחר נוצר – כל עם עצמו וגם ביניהם. בתקופה האחרונה הדרדרנו במדרון החלקלק. זה נהיה נוח מדי וקל מדי. פשוט לתת להם לצפות כמה שעות בצהרים: כי אני רוצה לנוח. כי הקטנה ישנה. כי הם ממש רוצים. ואז לפני כמה ימים פתאום קלטנו שזה נהיה כבר מוגזם. הבנו שאם נמשיך לעשות את זה נפספס משהו בדרך. אז החלטנו יחד עם הילדים שחוזרים למנהג.
יום אחד השבוע. היה יום של – בלי. הגיעה שעת הצהרים. הבכור לקח לו ספר וקרא כמו שהוא עושה בדרך כלל. והאמצעי…לא כל כך ידע מה לעשות. אני נחתי על הספה והוא…הלך וחזר. הלך וחזר. בדק מה השעה. ניגש למגירת הממתקים. עלה למעלה. ירד למטה. קלטתי אותו מסתובב סביב הזנב של עצמו. מסתובב סביב הזנב שלי.
באופן כללי אני משתדלת לא לקחת את תפקיד "המפעילה". אבל ראיתי שהוא באמת במצוקה. מה קורה? שאלתי. אני מנסה לחשוב מה לעשות הוא אומר. הצעתי לו כמה רעיונות: אתה יכול לקרוא ספר. והוא: לא. אולי לצייר? לא. מסלול גולות? תשבץ? לא. לא. לא… טוב. אמרתי. קצת חסרת סבלנות. סיימתי לחפש לך עיסוקים. אתה יכול גם להשתעמם.
זה מרגיש לך כמו עונש אבל בעצם זו מתנה. מתנה של להיזכר שאתה יודע לשחק.
אחרי כמה דקות קראתי לבנים לארוחת צהרים. ישבנו לשולחן והסתכלתי עליו. לרגע הצלחתי להניח לעצבנות ולראות אותו. ואז התבהר לי משהו. אמרתי לו: בוּבִי תאמין לי שהדבר הכי קל בשבילי כרגע זה להגיד: יאללה לך תראה סרט. אני יודעת שאתה מרגיש שזה עונש. אבל בעצם – זו מתנה. זו מתנה כי ברגעים האלה שכל מה שבא לך זה טלוויזיה ואתה משועמם. שאתה לא יודע מה לעשות. שאין לך תוכנית – תרתי משמע. שאתה מתוסכל ואבוד. אתה בעצם שוכח… שוכח שיש לך יכולת לשחק.
אבל אני יודעת שממש עוד מעט יגיע הרגע הזה: אחרי התסכול. והשעמום. הרגע בו תניח לרעיונות. וכמו קסם תיקח משהו ותתחיל לעשות. זה גם לא באמת משנה מה…אבל ברגע הזה. יקרה משהו מדהים. תצלול לתוך עולם. אני יודעת את זה! כי ראיתי את זה קורה לך מלא פעמים. יש בך עולם כזה מדהים. אתה פשוט שוכח שהוא קיים. אז זה מרגיש לך כמו עונש אבל בעצם זו מתנה. מתנה של להיזכר. להיזכר שאתה יודע לשחק. הוא חייך וגם אני. אולי זה המפתח.
כי מה בעצם יש בדבר הזה שנקרא משחק? זה לא משהו שאפשר לחשוב אותו. זה משהו שצריך לעשות. זה לדמיין דבר שעוד לא קיים. לפתוח את הראש לאפשרויות. זה לא לפחד לטעות. אולי גם קצת להשתטות. לא לדעת מה הולך להתגלות. לסטות מהתוכניות הברורות. להעז. לקפוץ למים. להתנסות. ולהנות! כמובן ששכחתי. להנות.
איזה כיף שגילינו את המקום הזה.
בסופשבוע נסענו לצפון. תיכננו לשבת במקום שאנחנו אוהבים ליד הנחל. אמרתי לבן זוגי: בוא נלך למקום שהיינו בו בפעם הקודמת. זה מקום נעים ויפה ולא פחות חשוב – מוכר. בדרך כשהתקרבנו לשם הוא הציע: אולי נלך למקום אחר? חבר מהעבודה יושב במקום על הנחל שעוד לא הינו בו. טוב. פלטתי נשיפה. לא מרוצה. התחלנו לנסוע בשביל העפר. עצרנו את האוטו. הורדנו ילדים ותיקים. והתחלנו ללכת. לאן? לא בדיוק ידענו.
אחרי כמה דקות הליכה הוא הסתכל במפה בפלאפון. התברר שהמקום הזה שהחבר יושב בו – הוא בכלל לא כזה קרוב. עוד עשרים דקות הליכה. קצת יותר מדי בשבילנו כרגע. הסתכלתי עליו ופלטתי בעצבים: נו…יכולנו כבר להיות במקום ההוא. שאנחנו מכירים. והוא אמר לי: די נו. שחררי. אנחנו כבר פה לא? לקחתי נשימה. הסתכלתי על הילדים. מבסוטים. הקטנה רצה בשיא ההתלהבות. היא לא זוכרת מה זה המקום ההוא או מה זה המקום הזה. היא שמחה פשוט לצאת מהאוטו וללכת בשביל.
המשכנו עוד קצת. ואז הוא אמר: רגע. אני בודק משהו… ופנה ימינה. אחרי כמה רגעים הוא חזר: בואו. בואו אחרי. הלכנו אחריו ואז התגלה בפנינו מקום מדהים: הצטלבות של פלגים. חלקם רדודים חלקם עמוקים. עצי אקליפטוס ענקיים. משטח רחב של אדמה נוחה לשבת עליה להניח את הדברים. צל. מקום מושלם. ואין שם אף אחד חוץ מאיתנו. התיישבתי על המחצלת. הסתכלתי סביבי. על המקום הזה. היפה. החדש. הלא מתוכנן. הילדים כבר עם הרגלים בנחל. צוחקים. משתוללים. ואני במקום לפתוח בהתנצלות. הנחתי את הראש על כתפו מחייכת: וואי. תודה מותק שהבאת אותנו לפה. איזה כיף שגילינו את המקום הזה. ובלב אמרתי לעצמי: זה מה שקורה הא? כשלרגע משחקים.
הזמנתי את עצמי לשחק עם החיים.
ובסוף. חוזרת אל הדף הריק. אחרי שכל השבוע הרגשתי שלא הבנתי. ששאלתי: מה פה חסר לי? שהסתובבתי סביב הזנב. ניסיתי להבין בשכל את מה שבעצם קרה לי מול העיניים. הזמנתי את עצמי לשחק עם החיים: הרגע בנחל. והרגע בכיתה. והנה עוד רגע: שהכנתי בו עוגה מוכרת אבל קצת אחרת. ועוד אחד: שרקדתי בו עם הקטנה לצלילי מוסיקה בחנות. ומרגישה בלב. אה. ככה נזכרים: ברגע. ועוד רגע. ועוד רגע. כי משחק הוא בעצם אנרגיה: אנרגיה של חַיּוּת. של התנסות. של קלילות. אנרגיה של שׁוֹבְבוּת. של לא לדעת מה ייצא. של להנות מהדרך. של הלא מתוכנן. וגם אם לא הבנתי עד הסוף. ועוד לפעמים אני שוכחת. זה בדיוק זה. זה להיענות להזמנה. ההזמנה לשחק.
טל יקרה, הכי מרגש שלך , בעיני. חייכתי, לקחתי כמה נשימות עמוקות תוך כדי, צללתי למחשבות. כל כך עמוק וחכם ופשוט, המשחק. אחת המתנות בעבודה שלנו בבית הספר, היא האפשרות לבחון את עצמנו כל הזמן, מול האנרגיה הזו ומה היא מייצרת בעבודתינו עם הילדים. תודה רבה
תודה שיר שקראת! תמיד התגובות שלך מרגשות ומשמחות. זה מאוד נכון… העבודה עם הילדים בבית ספר וההורות הם גם יכולות להיות הזמנה. אם רואים אותם ככאלה.
שוב תודה רבה טל על הכתיבה והשיתוף. מזדהה מאד גם עם החוויות, גם עם המחשבות, ואפילו עם צורת הכתיבה. עוררת בי רצון לשחק ולהעז גם לרגע. תודה
וואו אור. שמחה שקראת ושיתפת. בשביל זה אני כותבת. תודה. יאללה לך על זה!