או מה למדתי מללמד את בתי לרכוב על אופניים
סבב א'
לפני כחודש, הקטנה ביקשה להוריד את גלגלי העזר ולהמשיך לשלב הבא בהתפתחות. כמה ימים לאחר מכן, הגלגלים שעוזרים ירדו ומקל מאולתר חובר בעזרת אזיקונים. אחר הצהרים ירדנו למטה חדורות מוטיבציה והתלהבות, עם האופניים וקסדה על הראש. עומדות יחד ברחבה שבין הבניינים הגבוהים: "שתי ידיים על הכידון, רגלים על הפדלים, תסתכלי ישר ו- קדימה!"
הקטנה מפדלת, את זה היא כבר ידעה מהגלגול הקודם שלה כרוכבת. אני מאחוריה, אוחזת במקל ודוחפת. כל כמה שניות מנסה לעזוב: בהתחלה לשנייה, אחר כך לחמש, בשיא אפילו הגענו עד עשר. התמלאתי אופטימיות וגאווה וחשבתי לעצמי: "זהו, תיק תק, יום-יומיים, היא כבר שם".
ואז, ברגע אחד של נפילה קטנה, דווקא לא רצינית- כל המורל ירד. מפה לשם, האופניים נעזבו מתחת לבניין לשבועיים ויותר. הקטנה כבר לא ביקשה ואני גם לא הצעתי. בכל פעם שבכל זאת, ניסינו קצת לחזור להתאמן, זה הסתיים בכעס והאשמה- כלפי כמובן. שוב עשיתי משהו "לא בסדר": פעם עזבתי את המקל מהר מדי, פעם לא עזבתי בכלל. דוגרי, ירד לי הדרייב מללמד. הרגשתי מנוצלת ומטופשת, רצה אחריה בגינות. מנסה לייצב עם מקל ארוך מדי ולא נוח בכלל. כשבעצם, על מי אנחנו עובדות? אין התקדמות. רק ניסיונות חוזרים וכושלים.
הסרטון
יום אחד, חלה תפנית מפתיעה. בשיחת גינה, אמא מהגן מספרת: "הוא לימד אותו לרכוב…זה היה ממש מהר. הייתי בשוק…הוא מצא סרטון…שיטה". הקטנה ישבה לידי על הספסל, אז ניצלתי את המומנטום ושאלתי אותה בביטחון: "יאללה, מה את אומרת שנחזור שוב לאימונים? עד יום כיפור תלמדי לרכוב!" היא השיבה לי: "כן!" מתלהב. אבל בפנים לא ממש האמנתי שזה יקרה, בטח לא מהר כל כך.
רגע לפני שירדנו שוב לרחבה ההיא בין הבניינים, הקטנה ואני צופות בסרטון המדובר[1]. על המסך, אבא ובן מתחת לבניין גנרי בשכונה חדשה. הצילום חובבני, השלבים פשוטים- כמעט פשוטים מדי. ההבטחה ברורה, מסוג ההבטחות שקשה להאמין שיתממשו: "ללמוד לרכוב בקלות, תוך חמש דקות". בסוף הסרטון אמרתי לעצמי בלב, אין מצב שזה אמיתי, הילד בטוח ידע כבר מלפני… אבל הי, מה יש להפסיד?
השלב הראשון
תשאלי אותה: "את רוצה ללמוד לרכוב?". אם היא אומרת לא, הוא מסביר, שום דבר לא יעזור. זה שלב חשוב מסתבר. גם אם רוצים להגיע כבר לתכלס: לא לדלג! זה נשמע טיפשי, הרי לשם כך התכנסנו, זה ברור מאליו. אבל יש כאן חוכמה. לשאול בבירור, לענות בקול רם. כי צריך להבין, זו הצהרה.
יש כאן התמסרות, התחייבות לתהליך הלמידה. במהלכו יהיו בוודאי נפילות, האשמות אולי בכי, אבל בסופו, תדעי לרכב. זה שלב חשוב לא פחות גם עבור המורה, מסתבר. גם אני מתחייבת לליווי תהליך הלמידה. על זה עוד תהיה הרחבה.
השלב השני
הקטנה על המושב, רגלים על פדלים. אני עם הפנים אליה, אוחזת בכידון. כיוונתי טיימר על שתי דקות בדיוק לפי ההוראות. מתחילה לנדנד את הכידון לאט: פעם לימין ופעם לשמאל. שוב לימין ואז שוב לשמאל. כל אותו זמן, קשר עין עם הקטנה. אין כאן שום מטרה להפתיע אותה, נהפוך הוא, האופניים מתנדנדות מצד לצד בשליטה מלאה. בכל נטייה לצד, הרגל המתאימה יורדת מהפדל ומונחת על הקרקע. כבר מהפעם הראשונה, זה מתבהר: אני לא באמת מלמדת אותה והיא לא ממש לומדת ממני. הגוף שלה יודע בדיוק מה לעשות. אני רק שם בכדי לאפשר לזה לקרות.
זה שלב למידה "על יבש"- תרגול במרחב בטוח. היא יודעת שהיא לא תיפול – אני הרי מחזיקה את הכידון. הגוף נזכר בתנועה הטבעית: איך להתייצב אל מול שינוי בפוזיציות. התרגול העקבי, גם אם למשך כמה דקות, מטפח אמונה ביכולת, מפתח מסוגלות. הגוף מבין הלכה למעשה, שהוא יודע איך לייצב את עצמו אל מול השינוי התדיר במנחים. במקביל, הלמידה העמוקה שקורית, היא שיש על מי לסמוך. זה שלב של ביסוס אמון. הגוף מלמד אותה להאמין ביכולתו להתייצב בתוך תנועה, להתייצב אל מול טלטול.
השלב השלישי
כביכול, מאוד דומה לשני. שוב שתי דקות בטיימר. שוב הקטנה על המושב וכל רגל על גבי פדל. שוב אני עם הפנים אליה, אוחזת בכידון, "רק הפעם עם שינוי קטנטן", אני מכינה אותה: "הפעם, לא אני זו ששולטת לאן ייפלו האופניים". ידי אוחזות בכידון ומרפות בבת אחת. הוא מצידו, נופל בצורה חופשית לצד אחד. המשתנה שנכנס כאן הוא חוסר וודאות. הפעם היא וגם אני, לא יודעות לאיזה צד הוא ייפול.
ברגע שהכידון נעזב, הגוף מחשב במהירות איזו רגל להניח על הקרקע, ימין או שמאל. הנפילה לא כזו מהירה ובכל זאת- זה שלב של קפיצת אמונה. של הישענות על המסוגלות והיכולות שהתבססו בשלב הקודם. אמון ביכולת והמסוגלות של הגוף להיות יציב בתוך תנועה. להתייצב בנפילה. גם אם האופניים נוטים, אני לא נופלת איתם. ויש עוד עליית מדרגה נוספת -חשובה במיוחד לקראת השלב הבא. הפעם, לא אני מחזיקה את היציבות עבורה. זו רק היא, לבדה!
השלב הרביעי
וכך הגענו לשלב האחרון. בשלב הזה אני עומדת מאחור, אוחזת בחלקו האחורי של המושב ביציבות. הקטנה, ישובה עליו, רגליה על הפדלים, ידיה על הכידון – מתכוננת. אני שואלת אותה: "את מוכנה?" וכשהיא נותנת את האות – אני "פשוט" נותנת לה פּוּשׁ ומשחררת אחיזה. היא מצידה צריכה להמשיך לפדל ולהיות בתנועה.
אה, שכחתי לציין משהו חשוב ממש, המקל איננו, מזמן. בשיטה הזו, אין צורך במקל בכלל. הורדתי אותו עוד לפני שלב מספר אחד. למעשה, רק אחרי שהמקל הורד, התבהר לי שהוא אפילו מפריע. מפר את האיזון הטבעי של משקל הגוף על האופניים. אבל יותר מזה, הוא מפריע לפעולה מהותית שנדרשת מהמורה בשלב הזה: השחרור.
כי זה לא פשוט בכלל לתת את ה-פּוּשׁ. צריך להבין, תנועת היד הזו, שנשלחת קדימה, נותנת דחיפה קלה למושב ועוזבת בבת אחת, עומדת בניגוד מוחלט לאינסטינקט, לאוטומט. לרצון שלי כאמא רק להחזיק עוד קצת. במושב, במקל, בחולצה. זוכרים את ההתחייבות של המורה לליווי הלמידה? זה החלק הקריטי בו היא נחוצה.
הֶעָזָה
הרי מהי המשמעות העיקרית של המקל? אם לא, מתן ביטחון ושליטה- לי. המקל מאפשר לי ללוות אותה, רק עוד קצת. לא לעזוב, עד שאני רואה שהיא ממש מצליחה. בעזרתו אני יכולה לייצב אותה ואפילו למנוע נפילה. השחרור זו בדיוק הפעולה ההפוכה. זה לא אומר: "לא לעשות דבר". זו פעולה פנימית אקטיבית. זו הֶעָזָה. ההעזה למעשה מבוססת על תהליך הלמידה. זו הבעת אמון בכל מה שנלמד בשלבים הקודמים ובעיקר בכוחה של התלמידה להתמודד עם מה שיקרה מעכשיו.
הֶעָזָה היא הבנה עמוקה שלמידה אמיתית, מצריכה עצמאות, מחייבת גדילה. אני אגלה לכם סוד. זה אמור להיות מפחיד! לשחרר אחיזה. אבל אי אפשר לדלג על השלב הזה. אין, אין באמת דרך אחרת לטפח מסוגלות, מלבד – לתת לה לעשות זאת בעצמה.
עצמאות
אם יש מגמה שמחקרים[2] מצביעים עליה כבר הרבה שנים, זה שההזדמנויות של ילדים לחוות עצמאות: במשחק, למידה או בכלל – רק מצטמצמת. אין כמעט רגע ביום בו ילד לא נמצא בפעילות, או עשייה המנוהלת ומפוקחת על ידי מבוגרים: בבית, בבית הספר ובחוגים כמובן. אנחנו המבוגרים, בהכללה, מפחדים לתת לילדים לשחק לבד ברחוב, או במגרש או בגינת שעשועים, או אפילו להגיע ממקום למקום בעצמם
נכון, העולם יכול להיות מקום מפחיד ממש. אבל בעצם, הוא תמיד היה. האם בשנות ה-70 היו פחות סכנות או שהיה יותר בטוח בעולם? ילדים היו אז שעות בלי שאף אחד ידע איפה הם באמת מסתובבים בלי טלפון, הודעות או מעקב. (אין פה שום כוונה לאידיאליזציה חס וחלילה, או רצון לחזור לעבר, רק לומר שבגדול עצמאות היא תמיד גם דבר מסוכן. ועדין אי אפשר בלעדיה בשביל ללמוד או להרגיש מסוגל!)
במאמר מוסגר, בעולם הווירטואלי – לרובנו אין בעיה. שם הילדים יכולים להיות שעות לבד. שזו דרך אגב יכולה להיות סכנה לא פחות גדולה (אבל על זה אולי בפוסט אחר).
עצירה
רגע לפני ההעזה הגדולה, ניזכר בכל השלבים, בהכנה בתרגולים. הי, אנחנו לא זורקים ישר למים. את המסוגלות והיכולות ביססנו הלכה למעשה, בשלבים הקודמים. אז נוסיף רק עוד דבר אחד שממש חשוב ללמד והוא: איך עוצרים!
"אז בשביל לעצור, את לוחצת על ברקס הרגל או לחילופין על ברקס היד" אני מסבירה ומדגימה: "ומיד אחרי, לא לשכוח, מניחה את הרגל על הקרקע. זוכרת? כמו שתרגלת קודם. זו בדיוק אותה התנועה". תוך כדי הסבר, אני מבינה. לעצור! כמה זה חשוב ואמן והלוואי שתיקח את זה תמיד איתה: "בכל רגע נתון, בו תרגישי שזה מהר לך מדי, שאת עומדת להתנגש, או שאת עלולה להיות בצרה או לאבד שליטה, היזכרי: את יכולה לבחור בעצירה. תאטי, עצרי, הניחי את הרגל, תתייצבי. ורק אז בחרי איך לחזור לתנועה".
"האוטומט של הגוף והמוח יגיד לך: עזבי הכל! הידים ישמטו מהכידון, הרגלים ישלחו בלי לחשוב אל הקרקע. תרגישי חסרת אונים מול הסיטואציה. יש סיכוי טוב שתרגישי בהלה. אבל אם תלכי עם זה, רב הסיכויים שהתוצאה תהיה התרסקות. התרגול של השלבים הקודמים, בא להכין ולתרגל אותך שאת היא זו ששולטת באופניים – ולא הם בך".
תוך חמש דקות?
בסְלוֹאוּ מוֹשֶׁן, היד נשלחת קדימה, הלב מפרפר. אמא'לה ואבא'לה, רגע האמת. האופניים מקבלות את התנופה לה הן זקוקות. תתכוננו: זה רגע אמיתי של פליאה. כמו נס – הוֹפּ והיא ממשיכה. אפילו אם זה רק לדקה. ואז עוצרת, שולחת מבט לאחור בעיניים בורקות. שתינו קופצות מרב שמחה! היא למדה, היא רוכבת בעצמה!
הסרטון מסתיים ברכיבה אל האופק, כמו כל אגדה טובה. אבל מה עכשיו? זה לא באמת נגמר כאן, תהליך הליווי שלי. תהליך ההתמקצעות שלה. יש עוד שלל מיומנויות אותן צריכה רוכבת צעירה בעיר הגדולה. החלק הזה לא נכלל בחמש דקות: איך להאט בהדרגה ומתי נכון דווקא לבלום. איך לרכוב ישר על מדרכה צרה וגם איך לפנות. ימינה וגם שמאלה, לא בחדות, להקיף במעגליות. זו ההאצה הטבעית שקורית בירידות והאופן בו צריך להפעיל כוח ברגליים כדי לטפס בעליות.
ללמוד איך להתחיל נסיעה לבד: תנופה, שתיים-שלוש וישר להתחיל לפדל. לפני הצטלבויות תמיד תאטי קצת יותר, לראות שאף אחד לא בא במהירות. כשרוכבים בשבילי אופניים נצמדים לימין. וזכרי, אף פעם אל תניחי שהמכוניות רואות אותך. כשמתקרבים ליציאה מחנייה או מעברי חצייה- תמיד תעצרי!
למידה
זה חלק של למידה תוך כדי תנועה, הלכה למעשה וזה לא פחות מרגש. לראות איך כל הצלחה ממלאת אותה ביטחון להמשיך ללמוד ולהעז: זה פשוט מטורף לא? עד לפני יומיים לא ידעת בכלל לרכוב? נכון זה הרגיש קשה וקצת בלתי אפשרי? אבל תראי אותך עכשיו! הלוואי ואת זה תזכרי – בכל דבר חדש בו תתנסי ותלמדי. אם מתרגלים בעקביות – לרוב משתפרים.
מתישהו, גם יהיו נפילות. זה חלק מהעסקה. רק מי שלא רוכב בכלל, לא נופל (יודע זאת כל מי שאי פעם רכב). כשזה יקרה, לא אגיד לך: "לא קרה כלום!". כי קרה, עובדה, נפלת. רק אגיד שאני כאן איתך. איפה קיבלת מכה? רוצה חיבוק, אולי לשתות מים? מעט מנוחה, ואז אשאל: את מוכנה לחזור לרכיבה? בסופו של דבר – את לא שולטת בנפילה, אבל כן באיך את קמה.
נ.ב: אחד ממקורות ההשראה שלי כהורה לעקרונות לטיפוח מסוגלות וביטחון בילד הוא הקטע הבא מתוך הספר "חינוך בביצת הפתעה" של דן לסרי: " אם להאמין לדבריהם של עדי ראייה, הרי שבני בן התשע נמנה עם מטפסי העצים הטובים באזור. כשאני מנסה לבדוק מה אנחנו, ההורים, תרמנו ליכולת זו, הנה מה שאני מעלה בחכתי: 1. בעועד פעוט אפשרנו לו ליפול וכשנפל לא מיהרנו בבהלה. פעמים רבות רק המשכנו להביט מרחוק כשקרא לעזרה באנו. אפשרנו לו לקום בכוחות עצמו. 2. כשנפל לא מיהרנו להרים אותו ולהעמיד אותו על רגליו. אפשרנו לו לשכב על האדמה ולהכיר את מצבו החדש. אנחנו עצמנו ירדנו אליו לגבוה הקרקע וניחמנו אותו במידת הצורך. 3. כשביקש לטפס על עצים לקחנו חשבון שהוא עתיד ליפול, ורק וידאנו שהפציעה לא תהיה כזו שנצטרך לקחת אותו לבית חולים. 4. שמרנו מרחק. אפשרנו לו לחוש את החלל החופשי סביבו. לפעמים בטיולים הוא היה הולך הרבה לפנינו או הרבה אחראינו. במקומות הקשים נתנו לו לטפס ולנסות את כוחו כשאנו די רחוקים על מנת שלא לעמוד בפיתוי לעזור לו. סמכנו עליו. הבהרנו לעצמנו שהוא אדם בזכות עצמו, שחייו הם שלו, שהוא מסוגל להנהיג אותם באחריות…" (עמוד 20)
[1] גרסא ישראלית: https://youtu.be/TZfdj9zVozs?si=w14WXfv230e6X0qU
ועוד גרסה אמריקאית: https://youtu.be/mOlQg5THqhE?si=4pEhAb6EbNSxcRQ1
[2] תנו להם לשחק/ מתוך כתב העת "אלכסון"
את.מתארת.כל כך יפה את.התהליך. מניחה שחשבת על כשכתבת, אבל מה שעלה בי זה שניתן להשליך אותו על כל תהליך למידה. מקסים!
טלטול אהובה! תמיד מצפה לכתיבה שלך המופלאה, שמביאה עימה איזון עדין ומפרה לנפש ולגוף.
גם הפעם – בדיוק נפלא, את מחברת בין סיטואציות חיים לתהליכי למידה פנימיים כה חשובים.
תודה!! רונה ושירקי
שירקי יקרה! מה שלומך בימים אלה? תודה רבה על המלים הטובות.